הוקר הוריקן – הבדלי גרסאות

הבסיס לפיתוח ההוריקן החל בסוף [[שנות ה-20]] בניהולו של סידני קאם (Sydney Camm), שהפך למהנדס התכנון הראשי של הוקר ב-[[1925]]. משרד האוויריה פרסם את מכרז F.20/27 עבור "מיירט חד-מושבי" ומול הוקר איירקראפט התחרו [[ארמסטרונג-וייטוורת']] (Armstrong Whitworth), [[בריסטול אירופליין]], [[דה הבילנד]], [[פיירי אוויאיישן]], [[סאונדרס]] (Saunders), [[ויקרס]] ו[[וסטלנד]]. הצעתה של הוקר בתגובה למכרז, שסומן '''F.20/27''', לא עבר את שלב [[אבטיפוס|אב הטיפוס]] - מטוס חד-מושבי ו[[מטוס דו כנפי|דו-כנפי]] בעל [[מנוע כוכבי]] מדגם בריסטול מרקיורי עם 520 [[כוחות סוס|כ"ס]], אשר [[טיסת בכורה|המריא לראשונה]] באוגוסט [[1928]]. בו זמנית, תוכנן הדגם הבסיסי של ה-F.20/27 מחדש כדי שיתאים לקבל מנוע חדש תוצרת חברת [[רולס-רויס]] בן תריסר [[צילינדר (הנדסת מכונות)|צילינדרים]] המסודרים בשורה אחת שסומן כ-F.XI ומאוחר יותר נודע כ'''קסטרל''' (Kestrel). המטוס החדש כונה [[הוקר פיורי|הורנט]] ("[[צרעה]]") וטס לראשונה משדה הניסויים של הוקר בברוקלנדס במרץ [[1929]]. לאחר זמן לא רב צויד ההורנט במנוע חדש מדגם קסטרל IS בן 480 כ"ס, אשר נרכש בתחילת [[1930]] על ידי משרד האווירייה כדי לבחון את ביצועיו בצורה נרחבת. בהמשך שנת 1930 הועברה על ידי משרד האוויריה הזמנה לרכישת 21 מטוסים נוספים, ושמו של הדגם שונה ל[[הוקר פיורי|פיורי]]. ב-[[25 במרץ]] [[1931]] ערך טייס הניסוי הראשי של הוקר, ג'ורג' בולמן (George Bulman), את טיסת הבכורה בפיורי סימן I מברוקלנדס{{הערה|שם=Chorlton1צ'ול1|Chorlton, עמודים 22-24}}.

הפיורי נחשב כמטוס קרב יוצא דופן מבחינת ביצועיו והיה הראשון בחיל האוויר המלכותי שהגיע למהירות של 200 [[מייל]] לשעה (כ-320 קמ"ש). עד לכניסתו לשירות היה ה[[מפציץ]] הקל מדגם [[הוקר הארט]] המטוס המהיר ביותר במצאי של חיל האוויר המלכותי, כך שהפיורי היווה שדרוג משמעותי בהשוואה למטוסי קרב מקבילים מתקופתו ונותר בשירות מבצעי עד [[1938]]{{הערה|שם=Chorlton1צ'ול1}}.

בעוד הוקר עוסקת בייצורם של ההוקר הארט ו[[הוקר הארט#גרסאות|גרסאותיו הרבות]], המשיך סדני קאם בשדרוג הפיורי כחלק מהתחרות על מכרז F.7/30 שפרסם משרד האוויריה, אשר דרש מטוס בעל מהירות של לא פחות מ-400 קמ"ש בגובה 3,000 מטרים, ארבעה [[מקלעים]] ופעילות ביום ובלילה. המטוס שכונה '''פיורי ביניים''' (Intermediate Fury) נבנה כפרויקט פרטי של הוקר ושימש כפלטפורמת ניסוי למגוון של מנועים, תוך שהוא מפגין ביצועים מעודדים. גרסה אחת, גדולה מעט יותר מהפיורי ובעלת מנוע מקורר [[קיטור]] 695 כ"ס מדגם רולס-רויס גוסהוק סימן III טסה לראשונה ב-[[15 ביוני]] [[1934]] וסומנה כ-'''PV.3'''. עם מהירות מרבית של כ-350 קמ"ש, לא היוותה גרסה זו התקדמות טכנולוגית משמעותית אך תכונות רבות שולבו בגרסה חדשה שכונתה '''פיורי מהיר''' והפכה לבסוף ל'''פיורי סימן II''' ממנו הוזמנו 98 יחידות על ידי חיל האוויר המלכותי שהכניס אותו לשרות ב-[[1936]]{{הערה|שם=Chorlton1צ'ול1}}.

סידני קאם בחן את הרעיון לתכנון "פיורי חד-כנפי" מאז שנת [[1933]], ולאחר שקיבל את חוות דעתם של מספר גורמים במשרד האוויריה ועם הפיכתן של טכנולוגיות מטוסים חדשות לזמינות, ניגש לתכנן דגם חדש. במאי [[1934]] פרסם משרד האוויריה את מכרז F.5/34 למטוס חד-כנפי המסוגל להגיע למהירות של כ-480 קמ"ש וחימוש של בין שישה לשמונה מקלעים. דרישות המכרז תאמו כמעט לחלוטין את תכנון הדגמים של קאם ושל ר.ג'יי. מיטשל (R. J. Mitchell), מהנדס התכנון הראשי של [[סופרמארין]] (יצרניתו העתידית של ה[[ספיטפייר]]){{הערה|שם=Chorlton2צ'ול2|Chorlton, עמודים 24-26}}.

בהשוואה לדגמי מטוסי קרב מוקדמים יותר, שעשו שימוש ב[[מקלע ויקרס|מקלע הויקרס]] שסבל ממעצורי ירי רבים, הפך [[M1919 בראונינג|הבראונינג]] ה[[ארצות הברית|אמריקאי]] בקוטר 7.7 מ"מ לזמין בתקופת הפיתוח; אמינותו הגבוהה של הבראונינג אפשרה למקם אותו בכנפיים ובכמות גדולה, בעוד שהשימוש בויקרס חייבה למקמו בסמוך לתא הטיס על מנת לתפעל תקלות. בשל חוסר זמני במידע טכני אודות מקלע הבראונינג הוכנס לתכנון התקן לרביעיית מקלעי ויקרס במקום, אך הצוות בחן את האפשרות להתקין שמונה מקלעים בכנפיים על פי ממדים של מקלע הויקרס{{הערה|שם=Chorlton2צ'ול2}}.

תוכנית המטוס סומנו על ידי צוות התכנון של הוקר כ'''מיירט חד-כנפי F.5/34'''{{כ}} (Interceptor Monoplane F.5/34). כדי לבחון את התכנון, נבנה ביוני 1934 מודל ביחס של 1 ל-10 אשר נוסה ב[[מנהרת רוח]] במעבדה הפיזיקלית הלאומית (National Physical Laboratory) בטדינגטון (Teddington). לאחר חודשיים, הצביעו תוצאות הניסוי על ביצועים [[אווירודינמיקה|אווירודינמיים]] משביעי רצון עד למהירות של כ-560 קמ"ש. התוצאות הסתמכו על הערכה כי מנוע תוצרת [[רולס-רויס]] מדגם PV.12 עם משקל של 4,600 [[ליברה|ליטראות]] (כ-2,100 ק"ג) יותקן במטוס. בשלב זה דיווחה חברת רולס-רויס כי המנוע החדש עתיד לספק 1,000 כ"ס. באוגוסט 1934 הגיש קאם את התוכניות הסופיות לייצור המטוס למשרד האוויריה. עבודתו של קאם התקבלה בהתלהבות, ותוך שבועות ספורים פורסם מכרז מפורט יותר המבוסס על התכנון, F.6/34, אשר התקבל בהוקר בשבוע האחרון של אוגוסט ובתחילת ספטמבר ניתן לתכנון שם חדש - '''F.36/34 מטוס קרב חד-מושבי חד-כנפי מהיר'''{{כ}} (F.36/34 Single-Seat Fighter – High Speed Monoplane). מכאן הואץ קצב הפיתוח, לא רק מתוך מוטיבציה של הוקר אלא בעיקר בשל האירועים העולמיים שהתרחשו באותה תקופה, כאשר נראה היה שמלחמה נוספת בפתח{{הערה|שם=Chorlton2צ'ול2}}.

ייצור ההוריקן החל ביוני 1936, בעיקר הודות למבנהו הפשוט וקלות ייצורו. כאשר גבר הסיכוי למלחמה, נוצר צורך דחוף לספק במהירות לטייסות חיל האוויר המלכותי מטוס קרב יעיל, ולא היה ברור אם הספיטפייר המתקדם יותר ייכנס לייצור בצורה חלקה. לעומת זאת, נעשה בייצור ההוריקן שימוש בטכניקות מוכרות ובנוסף היה לטייסות המבצעיות ניסיון רב בתחזוקה ובתיקון של מטוסים בעלי מבנה דומה. פשטות העיצוב אפשרה אלתורים ותיקונים בסדנאות טייסות הקרב. על אף הפוטנציאל שהציג המטוס החדש וסכנת איום המלחמה, התמהמה משרד האוויריה בהזמנת כמויות גדולות ממנו, ורק הודות לחברת הוקר שהחלה בייצור ללא חוזה מובטח קיבל חיל האוויר המלכותי את המטוס הראשון מוקדם כפי שקיבל{{הערה|שם=Chorlton3צ'ול3|Chorlton, עמוד 5}}.

בתגובה לבקשת ממשלת צרפת לסיוע של עשר טייסות קרב, התעקש ראש פיקוד מטוסי הקרב, [[מרשל (דרגה)|מרשל]] האוויר סר [[יו דאודינג]] שהיענות לבקשה תדלל משמעותית את הגנתה האווירית של בריטניה. לכן, נשלחו תחילה ארבע טייסות הוריקן (1, 73, 85 ו-87) לצרפת בעוד טייסות הספיטפייר נשארו בבריטניה להגנה מקומית. טייסת מס' 1 הייתה הראשונה שעברה לצרפת ב-[[9 בספטמבר]] 1939 והטייסות האחרות הגיעו עד ה-15. ארבע טייסות הקרב הצטרפו ל[[כנף (חיל אוויר)|כנף]] מס' 60 אשר משימתה הראשונית הייתה הגנה וסיוע לכוחות הצבא של חיל המשלוח הבריטי בצרפת{{הערה|שם=Holmes1}}. לאחר לחץ מדיני מצד הצרפתים לטייסות קרב נוספות שלח דאודינג כפשרה שתי טייסות נוספות (607 ו-615) של מטוסי [[גלוסטר גלדיאטור]]{{הערה|שם=Chorlton3|Chorltonצ'ורלטון, עמודיםעמ' 87-88}}.