יאן הוס – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
בינתיים
שורה 38:
בסביבות 1387 נסע לפראג להשלמת חינוכו. הוא התקיים בדוחק והשתכר משירת מזמורים בתפילה. ב-1390 נרשם לפקולטה לאמנויות באוניברסיטת העיר בסיוע פטרונו, כריסטיאן איש פרכטיצה, וקיבל תואר בוגר ב-1393. הוא המשיך מיד ללימודי מוסמך, במהלכם התעמק במחשבת הפילוסופים הנערצים על בני תקופתו: [[אריסטו]], [[תומס אקווינס]], [[ויליאם איש אוקאם]] ואחרים. בנוסף קרא רבות בחיבוריו של [[ג'ון ויקליף]], שביקורתו הקשה על השחיתות בכנסייה וקריאתו לה להתנתק משררתה ועושרה היו אהודים בבוהמיה מאז שמלומדים בני הארץ החלו ללמוד באוקספורד לאחר 1382, שנת נישואי [[ריצ'רד השני מלך אנגליה]] לאנה, אחות המלך וצלאב הרביעי. רעיונותיו הרדיקליים יותר של ויקליף, כהסתמכות על ה[[ביבליה|מקרא]] לבדו ולא על מסורת הכנסייה והתנגדות לאורח החיים הנזירי, חלחלו אף הם בהדרגה.
 
בימי לימודיו של הוס צף ועלה המתח בתוך בוהמיה. למן המאה ה-12 יישבו הקיסרים מספר גדול של גרמנים בארץ, כדי שיפתחו את הכלכלה. הם היוו שכבת עלית ששלטה בין היתר גם בממסד הדתי. בעוד שביקורת קשה על שחיתות הכנסייה רווחה בכל אירופה, הקיטוב בין כמורה כפרית וענייה דוברת-צ'כית לגרמנים במשרות הבכירות הוסיף לה עוקץ חריף. התודעה המקומית התחזקה בימי שלטונו של [[קרל הרביעי]], שהפך את פראג לבירת אמנות ותרבות. הקיסר, קתולי אדוק שסלד ממה שתפש כהפקרות הכנסייה, הניח את התשתית לרפורמה הבוהמית כשהזמין ב-1363 את הנזיר ה[[אוגוסטיני]] קונרד מוולדהאוזן לעיר. הלה תקף בחריפות את הפרזות הכמרים בדרשותיו ושימש דוגמא לשני תלמידיו המקומיים, יאן מיליץ' ומתיאס איש יאנוב. האחרון, לצד קריאה לסלק את שרידי הקדושים מן הכנסיות ולערוך [[מיסה]] לפשוטי העם מדי יום, קרא לתרגם את התנ"ך לצ'כית וראה בו את הסמכות העליונה. אוהדיהם של הרפורמטורים מיהרו לאמץ את בשורתו של ויקליף, בעוד שהסטודנטים והכמרים הגרמנים בפראג דחו אותה, ונסיונות ממסדיים לדכא אותם נכשלו. ב-1378, במה שראו כאישור סופי לנכונות טיעוניהם, נבחרו בתוך פחות מחודשיים [[הקרע המערבי|שני אפיפיורים מתחרים]] שנידו איש את רעהו. על רקע זה התעצבה תפישתו של הוס.
לפני שנת [[1400]] הוסמך לשמש ככומר, בשנת [[1401]] הפך לדיקן הפקולטה לפילוסופיה, ושנה שלאחר מכן הפך לרקטור אוניברסיטת קארל. בשנת [[1402]] היה למטיף בכנסיית בית-לחם שבפראג, נשא דרשות ב[[צ'כית]] והנהיג [[מיסה]] מלווה בשירה, שני חריגים בולטים לנוהג המקובל.
 
ב-1396 השלים את לימודי המוסמך והחל להרצות באוניברסיטה. בשנתיים הראשונות עסק באריסטו; יצא לו מוניטין של דובר רהוט, וקהל סטודנטים גדול נהר לשמוע אותו. הוא עלה בסולם הדרגות האקדמי, והופקד על חינוך תלמידי הבוגר ולאחר מכן, המוסמך. מ-1398 הקדיש את שיעוריו לוויקליף. ב-1400 (כנראה ב-3 באפריל) נסמך לכמורה והחל ללמוד לדוקטורט בפקולטה לתאולוגיה, אותו לא השלים. הוא נשא את דרשתו הראשונה בכנסיית מיכאל הקדוש בערך ב-1400. ב-15 באוקטובר 1401 בחרו בו עמיתיו לדיקאן הפקולטה לאמנויות. באותה תקופה החל לעסוק לעומק בפילוסופיה הוויקליפית והצטרף למעגל הקטן סביב מפיצה הראשי בפראג, הפרופסור סטניסלב איש זנוימה.
 
הוס אימץ חלק גדול מהביקורת של וייקליף על [[הכנסייה הקתולית|הכנסייה]], אך בניגוד לוייקליף לא הסתפק בביקורת מוצנעת ותאורטית, אלא הטיף בגלוי לשינוי דרכיה של הכמורה ולשינוי בכנסייה. האוניברסיטה של פראג (שהייתה אז גוף דתי) התקוממה נגד הפצת הדוקטרינות החדשות של וייקליף, ובשנת [[1403]] אסרה לקיים דיון בארבעים וחמש תזות, שחלקן התבסס על וייקליף. ה[[ארכיבישוף]] זבינייק זאז'יק, שכהונתו החלה ב-[[1403]], נתן תחילה גיבוי להוס, שדרשותיו זכו להצלחה רבה, אך נאלץ להדיחו בגלל התקפותיו נגד הכמורה.
שורה 49 ⟵ 51:
ב-[[20 בדצמבר]] [[1409]] הוציא האפיפיור החדש [[בולה אפיפיורית|בולה]] שהסמיכה את הארכיבישוף לפעול נגד הווייקליפים, וכללה החרמה של כל כתבי וייקליף, גינוי תורתו ואיסור על הטפתה החופשית. לאחר פרסום הבולה פנה הוס לאפיפיור, אך לשווא. ב-[[9 במרץ]] [[1410]] נשרפו 200 מספריו ומכתבי היד יקרי הערך של וייקליף, והוס וחסידיו הוחרמו. מהלך זה חולל מהומה גדולה בבוהמיה, שהגיעה במקומות מסוימים לכדי התפרעויות המוניות.
 
ב-1410 אלכסנדר 5החמישי מת והוחלף על ידי יוחנן העשרים ושלושה.
 
הממשלה ניצבה בשלב זה לצדו של הוס, וכוחם של חסידיו הלך וגדל מיום ליום. הוא המשיך להטיף בכנסיית בית–לחם, ודרשותיו הפכו לחריפות יותר ויותר בביקורתן על הכנסייה. ה[[אנטי-אפיפיור]] החדש, [[האנטי אפיפיור יוחנן העשרים ושלושה|יוחנן העשרים ושלושה]], הוציא בפברואר [[1411]] בולה להוצאת צו נידוי כלפי פראג ולגירושו של הוס מהכנסייה, אך כל זאת ללא הועיל.