הבחירות לכנסת השתים עשרה – הבדלי גרסאות

אל האינתיפאדה הגיעה מדינת ישראל כשהיא אינה מוכנה. המדינה ספגה ביקורת רבה הן במישור הבינלאומי והן במישור הפנימי. העדרה של מדיניות מגובשת השתקף הן בשיטות שננקטו לדיכוי האינתיפאדה, והן במישור התקשורתי הפנימי והבינלאומי. נראה כי איש אינו יודע כיצד להחזיר את השד הפלסטיני לבקבוקו, וכיצד לתקן את הנזק שנגרם למעמדה של ישראל בעולם. כל אחת מהמפלגות טענה שהשנייה אשמה באינתיפאדה: בעוד המערך טען שסירוב הליכוד לכל משא ומתן הוביל לכך, הליכוד טען שתבוסתנות המערך עודדה את הפלסטינים להתקומם. בנוסף לכך, גרמה האינתיפאדה לוויכוח נרחב על מטרותיה של התנועה הציונית: הימין טען שויתור על שטחים הוא כניעה לטרור כ[[הסכם מינכן]], ואילו השמאל טען שהמשך האינתיפאדה עלול לגרום לאימוץ שיטות המזכירות את שיטותיו של [[גרמניה הנאצית|המשטר הנאצי]]. הויכוחהוויכוח נסוב גם על ההתנחלויות, על חשיבותן הדתית ועל תפקיד הדת במדינה באופן כללי. הליכוד טען שהשמאל מתנגד לכל חיזוק של הביטחון הלאומי והדת, ואילו המערך טען שישנו קשר בין הרחבת ההתנחלויות והקיצוניות הדתית, שיוצר מדינה שמרנית.

ניסיונות התיווך של מזכיר המדינה האמריקני, [[ג'ורג' שולץ]], הסתיימו בכישלון. מכתבו של שולץ אל שמיר, מ־[[4 במרץ]] [[1988]], שבו הציע קיומה של ועידה בינלאומית ומשא ומתן עם נציגים פלסטיניים במסגרת משלחת ירדנית, הביא לוויכוח פנימי בין שרי המערך (שתמכו בועידהבוועידה) ובין שרי הליכוד (שטענו שועידהשוועידה היא כניעה לטרור), אך לא לתוצאות מעשיות. שנת [[1988]] הייתה שנת בחירות בארצות הברית, וברור היה כי הנשיא [[רונלד רייגן]], העומד לסיים שמונה שנות כהונה, אינו יכול להפעיל לחץ על ישראל לביצוע צעדים כלשהם. הליכוד העדיף לחדש את [[שיחות האוטונומיה]], שהוקפאו מאז [[מלחמת לבנון]], אולם המערך טען שהליכוד ממשיך הרחבת ההתנחלויות כחלק ממדיניות של "סיפוח זוחל".

כל אלו נתקלו במדינת ישראל בחומה בצורה שהציב ראש הממשלה [[יצחק שמיר]]. שמיר ייצג קו נוקשה המתנגד למשא ומתן עם אש"ף ועם כל נציג הקשור בו, המתנגד לוועידה בינלאומית, ולמעשה חפץ בהמשך הסטטוס קוו, אשר נופץ לרסיסים עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה. בשנתיים שבהן היה ראש ממשלה מ־[[1986]] הצליח שמיר להביא לאי מימוש "הסכם לונדון" ולהביא לכישלון יוזמותיו של שולץ. שמיר הצליח להציג את פעולותיו של [[שמעון פרס]] כחתרנות ותככנות, ולהציג מולו חזות מוצקה, לפיה היה הוא, שמיר, המדינאי היציב, המוביל את ישראל בדרך הבטוחה, אל מול התככנות וההרפתקנות המדינית של פרס. גם בתוך [[המערך]] נשמעו קולות שונים ובעוד פרס מנסה להביא להתקדמות מדינית, כולל תכניתתוכנית "עזה תחילה" (פירוז רצועת עזה ופינוי ההתנחלויות שם לטובת שלטון ירדני) שנפסלה בידי שמיר, ניסה [[יצחק רבין]] לשבור בצורה צבאית את האינתיפאדה. עם זאת, המערך, כמפלגה, היה מחויב להתקדמות מדינית, וססמתו בבחירות אלו הייתה "המערך - הדרך לפריצת דרך".

את האתגר הראשי בתוך המערך היוו חברי "הזרם המרכזי". זרם זה היה האגף הימני-ניצי במערך, וכלל את יו"ר הכנסת [[שלמה הלל]] ואת חברי הכנסת [[אברהם כ"ץ-עוז]] ו[[שושנה ארבלי אלמוזלינו]]. הזרם קם כדי להתנגד לנטיית המפלגה שמאלה, והתנגד להחזרת שטחים לא מטעמי דת או לאומיות כי אם מטעמי ביטחון. הם התנגדו לרבות מתכניותיומתוכניותיו של פרס ואף דרשו הקמת התנחלויות נוספות במקומות אסטרטגיים בגדה המערבית. רוב חברי הזרם תמכו ברבין, שר הביטחון התקיף, שמדיניותו כלפי האינתיפאדה זכתה לשבחים אף בתוך הליכוד. רבים מחברי המפלגה לא ראו בעין יפה את הזרם, וטענו שהוא הופך את המפלגה ל"ליכוד ב'", ללא הצגת אלטרנטיבה.

תעמולת המפלגות נסבה בעיקר בנוגע לאינתיפאדה, השטחים ואש"ף. בעוד הליכוד הציע להמשיך עם תוכנית האוטונומיה של [[הסכמי קמפ דייוויד]], גורמים ימניים יותר (כ[[רוני מילוא]] ו[[אריאל שרון]]) הציעו לספח את השטחים. המערך הדגיש את הסכנה הדמוגרפית ואובדן הרוב היהודי בעקבות סיפוח השטחים, וטען שעל ישראל לוותר על האזורים המאוכלסים בצפיפות בערבים בשטחים. בנוסף, הם טענו שהמשך ההחזקה בשטחים יפגע בביטחון ובדמוקרטיה, דבר הפוגע במטרת הציונות להקמת [[מדינה יהודית ודמוקרטית]]. המערך גם תקף את הליכוד כמפלגה המתנגדת לשלום, וטען שלמרות שהליכוד השיג את השלום עם מצרים, "שמיר זה לא [[מנחם בגין|בגין]]", ואף התנגד להסכם השלום בכנסת. בנוסף לכך, צוות אלופים במיל' תכנן תכניתתוכנית ביטחונית לגבולות בריבני הגנה לאחר יציאה מהשטחים, כולל "גדר ביטחון אלקטרונית". פרס ורבין הוצגו כמנהיגים מנוסים, והצעירים כאנשי העם שמחוברים אל הקשיים שלו, שיוכלו להוביל את ישראל לשלום ולצמיחה.

בנוסף, גם המצע המדיני של המערך נפגע: גל האלימות בשטחים חיזק את טענת הליכוד שפרישה מהשטחים תביא להרס מדינת ישראל. המערך טען שדחיית שיחות השלום תוביל להתגברות האלימות ושיש לתת לירדן לשלוט בשטחים, אולם אז נחתה המכה החזקה מכולן. חוסיין מלך ירדן הכריז על [[ניתוק הזיקה]] בין ממלכת ירדן לגדה המערבית. למערך נותרו שלוש אפשרויות: תמיכה באוטונומיה של הליכוד, מו"ממשא ומתן עם הפלסטינים כפי שהציעו המפלגות משמאלה לו, או לטעון שחוסיין יסכים לקבל את הגדה אם ישראל תישא ותיתן איתו. במסגרת הניסיון האמריקני להניע את תהליך השלום, שיגר רונלד רייגן הזמנה לשרי החוץ של ישראל ומצרים לבוא לוועידה משולשת בניו יורק. הליכוד טען שמדובר בתרגיל בחירות לטובת המערך ואילו המערך טען שיש לאפשר לפרס ללכת לוועידה. בנוסף, הודיע חוסיין שירדן תהיה מוכנה להשתתף בועידהבוועידה בינלאומית. גם כאן, טען הליכוד שהמערך מערב גורמים זרים במערכת הבחירות.

בעוד שהמערך שלל משא ומתן עם אש"ף (והעדיף משא ומתן עם ירדן ועם נציגות פלסטינית שתיבחר בבחירות חופשיות), גורמים בתוכו (בעיקר [[עזר ויצמן]], אך גם מנכ"ל משרד החוץ [[אברהם טמיר]]) היו מוכנים לדון עם ערפאת ועם אש"ף. הליכוד תקף את המערך על כך וטען שגם שמעון פרס מוכן לדבר עם ערפאת, ושויצמן התבטא "בזכות האינתיפאדה" בעיתון ערבי. סקרים פנימיים הראו שבתוך שתי המפלגות, כמעט חצי מתומכי המפלגה תמכו בהידברות עם אש"ף. אש"ף עצמו טען שעל הציבור בישראל להצביע למפלגות שמוכנות לדבר איתו, כולל המערך. דבר זה חיזק את טענות הליכוד, בעוד שהמערך טען שאש"ף רוצה שהליכוד ינצח כדי שיוכל להשתלט על השטח ללא הסדר. בתחילת אוקטובר, התעקשותו של פרס לועידתלוועידת בוררות בינלאומית בנוגע למעמדה של [[טאבה]] הובילה לפסיקה שהעיירה תעבור למצרים, וחיזקה את טענת הליכוד שועידהשוועידה בינלאומית רק תפגע בישראל.

בעיה חמורה התגלתה במגזר הערבי, שתרם כארבעה מנדטים למערך בבחירות הקודמות. מדיניותו של רבין פגעה במעמד המערך בציבור זה. פרישת חבר הכנסת הערבי של המערך, [[עבד אל-והאב דראושה]], מהמפלגה לטובת מפלגה עצמאית, למרות שהצהיר על תמיכתו בקואליציה בראשות המערך. הליכוד טען ש"המערך רצ שמאלה", וטען שממשלת מערך לאחר הבחירות תיתמך בידי מפלגות קיצוניות כחד"ש, הרשימה המתקדמת ודראושה, שיגרמו לחזרה לקווי 67. בנוסף, חברי הכנסת הפופולאריים ביותר של המערך במגזר הערבי היו בדרך כלל אנשי מפ"ם, שפעלו באופן עצמאי בבחירות אלו, או [[יוסי שריד]], שעבר לרצ. הטיעון הדמוגרפי לא קסם לאזרחים הערבים שהוצגו כחלק מהבעיה הדמוגרפית. לבסוף, דווקא הליכוד הצליח להשיג תמיכה בקרב הערבים, כיוון ש[[משה ארנס]], שהיה השר לענייני המיעוטים, צבר פופולאריות רבה בקרבם. כתגובה לכך, שלח המערך את ויצמן ואת שר החינוך [[יצחק נבון]], יחד עם פרס ועם מועמדים ערביים ברשימה, כדי לצבור קולות. המערך טען שהוא המפלגה היחידה שיכולה להשיג שלום ולדאוג לאזרחים הערביים. בנוסף, המערך שינה את תכניתותוכניתו המדינית: בחירות חופשיות בשטחים לבחירת נציגות שתהיה חלק במשלחת ירדנית-פלסטינית בועידהבוועידה הבינלאומית.