תשלום עיתי ותשלום חד-פעמי – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ ←פתיח |
מ בוט החלפות: שווד\1 |
||
שורה 67:
פיצויים עתיים נפסקים בין היתר מתוך גישה פטרנליסטית. ההנחה היא כי הנפגע הממוצע לא ידע כיצד לשמור על הפיצוי החד-פעמי אם זה ייפסק לו{{הערה|1=שם, שם.}}. לחלופין, ישנה סברה שהנפגע הממוצע אינו מודע ליתרונות שבתשלום פיצויים עתיים{{הערה|1=מלץ, ראו ה"ש 3 לעיל, 360.}}. ביהמ"ש אכן לא היסס לפסוק פיצויים עתיים גם במקרה שבו אף אחד מהצדדים לא ביקש זאת{{הערה|1=פס"ד ברדה, ראו ה"ש 10 לעיל, פס"ד סעידי ופס"ד סביחי; ראו ה"ש 12 לעיל.}}.
ההבדל בין הגישה הפטרנליסטית לזו המקדשת את זכות הבחירה של הפרט בא לידי ביטוי באופן שבו [[שיטת משפט|שיטות המשפט]] אימצו את שיטת הפיצויים העתיים{{הערה|1=מור, ראו ה"ש 2 לעיל, בעמ' 647.}}. ב[[מדינה|מדינות]] בעלות [[משטר]] [[קומוניזם|קומוניסטי]], [[ברית המועצות|כברית המועצות]] לשעבר ו[[יוגוסלביה]] לשעבר, שיטת הפיצויים העתיים הייתה השיטה הבלעדית. (במקרה של מדינות בעלות משטר קומוניסטי, שבהן [[ביטוח|המבטח]] הוא המדינה, אין כל חשש שהמזיק ירד מנכסיו ויחדל לשלם). בשיטות משפט נוספות (למשל ב[[גרמניה]], [[אוסטריה]], [[
במדינת [[ישראל]], כאמור, הייתה נהוגה שיטת הפיצוי החד-פעמי ככלל, כמו באנגליה ובארצות הברית. עם זאת, בשנות השבעים נקבע חריג ראשון לכלל זה בתקנות לפיצוי נפגעי תאונות דרכים. בשנות השמונים הרחיבו בתי המשפט חריג זה, כשהחלו לפסוק לפיצויים עתיים גם על פי [[דיני נזיקין|דיני הנזיקין]] הכלליים.
| |||