ויקיפדיה

תיאטרון בישראל – הבדלי גרסאות

עיון אינטראקטיבי בהיסטוריה
→ העריכה הקודמתהעריכה הבאה ←
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
חזותיקוד ויקי
מ בוט החלפות: שווד\1
אין תקציר עריכה
שורה 46:
=== שנות החמישים===
[[קובץ:Flickr - Government Press Office (GPO) - THE POPULAR SATIRICAL REVUE LI LA LO.jpg|250px|ממוזער|שמאל|[[מערכון]] על [[הצנע]] ב"לי לה לו", 1949]]
במהלך שנות החמישים, הרפרטואר, בכל התיאטרוניםהתיאטראות, התחלק בין מחזאות ישראלית מודרנית שייצגה מסר גלוי או סמוי תוך הסתמכות על נושאים מההיסטוריה היהודית והישראלית, במידה משתנה של ביקורתיות.{{הערה|1=[[שמעון לוי (פרופסור)|שמעון לוי]], '''תיאטרון עברי וישראלי''', בתוך: '''[[זמן יהודי חדש]]''', [[כתר ספרים]] 2007 עמ' 248}} לבין מחזות מתורגמים קלים יחסית בהם "[[כובע הקש האיטלקי]]", "[[מריוס]]" מאת [[מרסל פניול]], "הציפור הכחולה" מאת [[מוריס מטרלינק]], "[[רביזור]]" ו"[[האדרת (מחזה)|האדרת]]" מאת [[ניקולאי גוגול|גוגול]], "[[טרטיף]]", "[[החולה המדומה]]" ו"[[הקמצן]]" מאת [[מולייר]] (בתרגומו של נתן אלתרמן<ref>[http://www.alterman.org.il/%D7%99%D7%A6%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%AA%D7%99%D7%95/%D7%AA%D7%A8%D7%92%D7%95%D7%9D/%D7%94%D7%A7%D7%9E%D7%A6%D7%9F.aspx הקמצן באתר יצירות אלתרמן]</ref>) "[[פיגמליון (מחזה)|פיגמליון]]" מאת [[ג'ורג' ברנרד שו]] ועוד. המחזה המקורי בשנות החמישים (והשישים) לא עלה על כשליש מהרפרטואר.
 
המחזאות הישראלית המקורית של התקופה הסתמכה על מסורת "ישר מן החיים", מילת המפתח הייתה רלוונטיות ולוקליות, המחזה צריך לומר דבר מה המתקשר לחיי הארץ,{{הערה|שם=waitz|1=}} החומרים מהם נוצרו המחזות היו, בנוסף לחוויות מלחמת העצמאות גם חיי ה[[קיבוץ]] (למשל "[[חדווה ואני]]", [[אהרון מגד]], [[1954]]), ה[[מעברה]] וה[[העלייה ההמונית]] (למשל "[[קזבלן]]", יגאל מוסינזון, [[1953]]) והחיים העירוניים במדינת ישראל מנקודת מבט סאטירית (מחזותיו של [[אפרים קישון]] כגון "שמו הולך לפניו", 1953; "שחור על גבי לבן", [[1954]]; "הכתובה", [[1959]] ו-"אף מילה למורגנשטרן", [[1960]] ו"[[איי לייק מייק]], אהרון מגד, [[1956]]). במהלך שנות החמישים הופיעו על בימות "הבימה" ו"האהל" לבדם כשלושים מחזות מקוריים, זאת לעומת כשלושה-ארבעה בלב שהוצגו במהלך [[שנות ה-40 של המאה ה-20|שנות הארבעים]].{{הערה|שם=sixties|1=בן עמי פיינגולד, '''שנות ה-60 בתיאטרון הישראלי''', בתוך: [[חנה יבלונקה]] ו[[צבי צמרת]] (עורכים), '''העשור השני: תשי"ח-תשכ"ח''', [[יד יצחק בן צבי]] 2000, עמ' 243}} בתקופה זו נוצרו פחות אלגוריות מקראיות, שהיו נפוצות בעיקר בתיאטרון האהל, הבולטת שבהן היא "[[אכזר מכל המלך]]" ([[נסים אלוני]], הבימה, 1953) ונושא [[השואה]] כמעט ולא עלה, כאשר יוצא דופן הוא "[[בעלת הארמון]]" ([[לאה גולדברג]], הקאמרי, [[1955]]). ב-1965 הוצגו לראשונה "לוחמים עייפים", אנטי-הירואים ב"מחזה רגיל" מאת [[יורם מטמור]] (הקאמרי, 1956).{{הערה|שם=sixties|1=}}
 
במקביל, המשיכו להתקיים התיאטרוניםהתיאטראות הקומיים/ "המטאטא" הוותיק פעל עד 1954, ב-[[1957]] הקימו השחקנים [[גדעון זינגר]], [[יעקב בן סירא]], [[ראובן שפר]] ו[[שמעון בר]] והבמאים [[שמואל בונים]] ו[[שרגא פרידמן]] את "[[מועדון התיאטרון (תל אביב)|מועדון התיאטרון]]", ששילב משחק, תנועה סטירה ושירה. [[תיאטרון סמבטיון]] נוסד אף הוא באותה שנה.
 
=== שנות השישים (עד מלחמת ששת הימים) ===
[[קובץ:Beit lessin.jpg|שמאל|ממוזער|250px|המשכן הישן של הקאמרי, ב[[רחוב דיזנגוף]], המשמש כיום את תיאטרון בית לסין]]
 
ראשית שנות השישים היו שנים של פריחה ושגשוג. תיאטרוניםתיאטראות רבים יותר נפתחו והציעו מגוון גדול יותר לצופה. ב-[[1961]] הקים מילוא את [[התיאטרון העירוני חיפה]] ששם דגש על מחזות ישראליים מקוריים. ב-[[1961]] נפתח ב[[יפו]] [[מועדון החמאם]] והקאמרי עבר למשכנו החדש (דאז) ב[[רחוב דיזנגוף]]. ב-[[1964]] פתח [[גיורא גודיק]] את "[[קולנוע אלהמברה|אלהמברה]]" והציג [[מחזמר|מחזות זמר]] עתירי [[תפאורה]] ותלבושות "כמו ב[[תיאטראות ברודוויי|ברודוויי]]" באותה שנה ייסד [[יעקב אגמון]] את [[תיאטרון בימות]].
 
במקביל לתיאטרוניםלתיאטראות הגדולים נפתחו במות ניסיוניות כגון "[[תיאטרון זווית|זווית]]", "פרסה", "[[תיאטרון זירה|זירה]]" ו"[[תיאטרון צוותא]]" בסגנון "[[אוף ברודוויי]]", שראו אף הן הצלחה גדולה והביאו לישראל את [[מחזה אבסורד|מחזות האבסורד]] מאת [[ברטולד ברכט]], [[סמואל בקט]], [[יוג'ין יונסקו]] ו[[אדוארד אלבי]]. מחזות אלה ([[מחכים לגודו]], [[מי מפחד מווירג'יניה וולף]], [[רשומון]]) עברו לא פעם מהבמה הקטנה אל התיאטרון הרפרטוארי הציבורי וזכו להצלחה מפתיעה. באותה תקופה החל להתבלט אחד מגדולי מחזאי ישראל ומן המקוריים שבהם, [[נסים אלוני]],{{הערה|{{nrg|עודד מרום|גילה אלמגור: זכיתי לעבוד עם אלוני|894/758|26/5/2009||47|1}}}} במחזות מקוריים ששאבו את השראתם מעירוב ייחודי של עברית וישראליות עם רוח האבסורד, בהם "[[בגדי המלך]]" (הבימה, 1961), "[[הנסיכה האמריקאית]]" ([[תיאטרון העונות]], 1963), "[[הכלה וצייד הפרפרים]]" ([[בימות]], 1967), "[[הדודה ליזה]]" (הבימה, 1969) ו"[[הצוענים של יפו]]" (הבימה, 1971). לא רק חידושים בדרמה, גם חידושים צורניים כבמה ריקה מתפאורה, שימוש באביזרים סמליים וכדומה, נקלטו בישראל במהירות מפתיעה. כדברי [[שוש וייץ]]: "לא פעם מוצג מחזה באוף-אוף-ברודוויי בתחילת השנה ובאוף-תל אביב בסופה".{{הערה|שם=waitz|1=}}
 
החשיפה לחו"ל, ריבוי האולמות וצמאון הקהל העמידו בפני המחזאי הישראלי של התקופה נורמות חדשות ואתגר איכותי שקידם את המחזאות הישראלית.{{הערה|1=בן עמי פיינגולד, '''שנות ה-60 בתיאטרון הישראלי''', בתוך: [[חנה יבלונקה]] ו[[צבי צמרת]] (עורכים), '''העשור השני: תשי"ח-תשכ"ח''', [[יד יצחק בן צבי]] 2000, עמ' 258}}
שורה 68:
 
=== 1967 - 1977 ===
[[מלחמת ששת הימים]] ב-[[1967]], [[מלחמת יום כיפור]] ב-[[1973]] והזעזוע והמחאה שבאו אחריה כמו גם הפגנות [[הפנתרים השחורים]] גרמו לשינויים ברפרטואר התיאטרוני וליצירה קדחתנית וחסרת תקדים בתחום התיאטרון המקורי. מאז ואילך התאפיינה המחזאות בחיפוש זהות מורכבת ואישית (בניגוד ל"אנחנו" הקולקטיבי), בתגובה מהירה ורגשית לאירועים אקטואליים.{{הערה|1=[[שמעון לוי (פרופסור)|שמעון לוי]], '''תיאטרון עברי וישראלי''', בתוך: '''[[זמן יהודי חדש]]''', [[כתר ספרים]] 2007 עמ' 249}} התיאטרוניםהתיאטראות הממסדיים החלו לטפח את המחזאות הצעירה באופן יזום על ידי הקמת מסגרות כגון "המעבדה למחזאות מקורית" של תיאטרון חיפה ([[יהושע סובול]], [[נולה צ'לטון]]), "מעבדת התיאטרון-במת השחקנים" ([[עודד קוטלר]], [[אמנון מסקין]], [[לאורה ריבלין]], [[אילן תורן]]), "סדנה למחזה מקורי" של הבימה ([[פנינה גרי]]), "צוותא: במה 2" ועוד.
 
בראשית שנות השבעים הוקמו תתיאטרוניםתתיאטראות העירוניים [[תיאטרון באר שבע]] ו[[תיאטרון החאן]] ב[[ירושלים]]. בשנת [[1978]] הקימה [[ההסתדרות]] את [[תיאטרון בית ליסין]].
 
השילוב בין יוצרים צעירים רבים והאווירה בישראל של התקופה (אווירה שהושפעה מהקובץ "[[שיח לוחמים]]" וכונתה באירוניה "יורים ובוכים") עוררה פרץ של מחזאות שקרא ל"שחיטת [[פרה קדושה|פרות קדושות]]" ולהריסת מיתוסים ובראשם מיתוס הצבר, כך למשל מחזור מחזותיו של [[אברהם רז]] "לא ביום ולא בלילה" (צוותא, 1968), "ליל העצמאות של מר ישראל שפי" (הבימה, 1972) ו"אינה גורפינקל חוזרת" (צוותא, 1972). אל הרס המיתוסים הצטרפו גם מחזאים וותיקים כגון יגאל מוסנזון ב"שמשון - רקוויאם לארץ פלשתים" (הבימה, 1969).{{הערה|1=בן עמי פיינגולד, '''התיאטרון הישראלי והמחזה המקורי''', בתוך: [[חנה יבלונקה]] ו[[צבי צמרת]] (עורכים), '''העשור השלישי: תשכ"ח-תשל"ח''', [[יד יצחק בן צבי]] 2008, עמ' 188-194}} בד-בבד, פרחו [[קברט]]ים סאטיריים חריפים שביקרו את המלחמה ומדיניות הכיבוש. כבר באוגוסט [[1968]] הועלה הקברט "[[את אני והמלחמה הבאה]]" שחיבר [[חנוך לוין]]. שיא הביקורת הבוטה שהועלתה על הבמה עד [[מלחמת יום הכיפורים]] היה המחזה "[[מלכת אמבטיה]]" שביקר את אווירת ה[[אופוריה]] בה הייתה שרוייה הארץ. מאז השערוריה שחוללה הבוטות של "מלכת אמבטיה" הקפידו המחזאים להסתיר את הביקורת בתוך משלים כמו "[[חפץ (מחזה)|חפץ]]" של חנוך לוין, "[[זה מסתובב]]" (תיאטרון המרתף, 1970) ו"מושל יריחו" (הקאמרי, 1975) של [[יוסף מונדי]], "[[נמר חברבורות]]" (תיאטרון חיפה, 1974) של [[יעקב שבתאי]], "מי תהום" של [[הלל מיטלפונקט]] ו"[[נפוליון - חי או מת!]]" של נסים אלוני.{{הערה|1=[[שמעון לוי (פרופסור)|שמעון לוי]], '''תיאטרון עברי וישראלי''', בתוך: '''[[זמן יהודי חדש]]''', [[כתר ספרים]] 2007 עמ' 250-251}} המגמה הבולטת במחזות אלה הייתה ניפוץ אתוס הצבר, כפי שאמר יהושע סובול בראיון ל[[עמנואל בר-קדמא]]: "אורי [הצבר האולטימטיבי, גיבור 'הוא הלך בשדות'] הוא קורבן של מלחמה מיותרת שהרסה את חייו".{{הערה|1=עמנואל בר-קדמא, '''30 שנה, שלושה מחזות, סיפור אחד''', [[ידיעות אחרונות]], 1 בדצמבר 1978}}
שורה 87:
 
==== המאבק על פניו של התיאטרון הציבורי ====
עם השנים הלכו והטשטשו ההבדלים בין התיאטרוניםהתיאטראות הממוסדים. חלק ניכר מההפקות נמכר להיכלי תרבות מחוץ לתל אביב, המרכיבים עונה רפרטוארית מהצגות של תיאטרוניםתיאטראות שונים ברחבי הארץ. חלוץ היכלי התרבות היה [[תיאטרון ירושלים]] שהוקם ב-[[1971]], שאינו מפיק הצגות אלא מארח את מיטב הצגות העונה ומוכר אותן למנויים. בעקבותיו קמו לפי דגם דומה היכלי התרבות בעיר ה[[פריפריה]] השונות. מדיניות תוכניות המנויים הייתה בנויה על "חבילות" מוכנות מראש שכללו תמהיל ובו, למשל, מחזה קלאסי (משייקספיר ועד צ'כוב), מחזה מודרני מתורגם, קומדיה מקורית או מתורגמת ומחזה ישראלי מקורי "קשה", בכך היוו תוכניות המנויים פלטפורמה באמצעותה שיווקו מחזות לא פשוטים לקהל רחב, שספק אם היה רוכש כרטיס להצגה לולא הוצגה במסגרת "חבילת המנויים". הצורך הכלכלי של התיאטראות הרפרטואריים להרחיב את מעגל רוכשי הכרטיסים ולהסתמך על מכירת הצגות למנויים מן הקהל הרחב הביא לשינויי התמהיל ולהפקת הצגות רבות הפונות למכנה משותף נמוך יחסית כ[[קומדיה|קומדיות]] קלילות ו[[מחזמר|מחזות זמר]].{{הערה|{{הארץ|מיכאל הנדלזלץ|למה תיאטראות בעלי מוניטין מעלים הצגות נחותות?|1.1173754|12.05.2011}}}}
 
עקב [[המהפך]] והחלת אידאולוגיית [[השוק החופשי]], ירדה בהתמדה התמיכה הממשלתית בתיאטראות ואלה נאלצו להשלים חלק גדל והולך מעוגת התקציב על ידי מכירת כרטיסים שחייבה מספר גדל והולך של הפקות פופולריות. במקביל, מחזות מעוררי מחלוקת דתית או שהכילו ביקורת על הממשלה, עוררו חברי כנסת ושרים לקריאות להגביל את התמיכה הציבורית או להתנות אותה. בחגיגות שנת ה-40 לתיאטרון הקאמרי הגיב ראש הממשלה דאז, [[שמעון פרס]] לדרישות אלה במילים "השלטון חייב לתמוך בתיאטרון כדי שהתיאטרון לא יאלץ לתמוך בשלטון".{{הערה|שם=waitz|1=}} הדיון הציבורי הער הוכיח כי התיאטרון בישראל הוא בעל תפקיד מעצב חשוב בעיצוב נורמות תרבותיות וחברתיות.
 
ב[[שנות ה-80 של המאה ה-20|שנות השמונים]] ניסו מחזאים ישראלים לאתגר עצבים חשופים בתרבות הישראלית כגון השואה, מוות, מלחמות ו[[הסכסוך הישראלי-פלסטיני]] ([[מלחמת לבנון]], [[האינטיפאדה]]) ועולם הדת. סמן הרדיקליות באותה עת היה תיאטרון חיפה בניהולם המשותף של [[גדליה בסר]] ויהושע סובול. כך [[יהושע סובול]] ב"מלחמות היהודים", "[[סינדרום ירושלים (מחזה)|סינדרום ירושלים]]" (חיפה, [[1987]]), "[[נפש יהודי]]" (חיפה, 1982) ו"[[גטו (מחזה)|גטו]]" (חיפה, 1983), חנוך לוין ב"[[יסורי איוב]]" (הקאמרי, 1981) ו"[[הפטריוט]]" ([[תיאטרון נוה צדק]], 1982), [[יצחק לאור]] ב"[[אפרים חוזר לצבא]]" (שהופק בתיאטרון חיפה, נפסל ב-1985 על ידי הצנזורה ועלה ב-1989 על במת צוותא), [[שמואל הספרי]] ב"[[החילוני האחרון]]" (הקאמרי, 1986), [[הלל מיטלפונקט]] ב"[[מאמי (אופרת רוק)|מאמי]]" (צוותא, 1986) ואחרים. באותה עת ניסו [[המועצה לביקורת סרטים ומחזות]] ("הצנזורה") וחברי כנסת כ[[מרים גלזר-תעסה]] להצר את [[חופש הביטוי]], אך לרוב התיר [[בג"ץ]] את העלאת ההצגות, תוך עירור דיון ציבורי ער בתיאטרון. לאחר תקופה סוערת זו בוטלה הצנזורה על מחזות, אך הנהלות התיאטרוניםהתיאטראות הגדולים, מצידן, החלו להחיל צנזורה-עצמית על מנת להתרחק משערוריות ולמשוך קהל רב ומגוון.{{הערה|1=[[שמעון לוי (פרופסור)|שמעון לוי]], '''תיאטרון עברי וישראלי''', בתוך: '''[[זמן יהודי חדש]]''', [[כתר ספרים]] 2007 עמ' 251}}
 
שלושת התיאטרוניםהתיאטראות הגדולים נמצאים שנים רבות תחת הנהלה קבועה ושמרנית למדי המקפידה על איזון תקציבי ואינה ששה לניסיונות חדשניים, הקאמרי בהנהלת [[נעם סמל]] מאז [[1992]], תיאטרון בית לסין בהנהלת [[ציפי פינס]] מאז [[1993]] והבימה בהנהלת יעקב אגמון מאז [[1995]] ו[[אילן רונן]] מאז [[2005]]. תיאטרוני חיפה ובאר-שבע ידעו טלטלות וחוסר יציבות ניהולית. תיאטרון החאן הירושלמי זכה מאז [[2001]], עת מונה [[מיכאל גורביץ']] למנהלו האמנותי וגיבש בו אנסמבל שחקנים, המופיעים ברוב המחזות ([[אריה צ'רנר]], [[יוסי עיני]], [[אבי פניני]], [[ארז שפריר]], [[שמרית לוסטיג]], [[נילי רוגל]], [[יהויכין פרידלנדר]] ואחרים), לפריחה אמנותית ומסחרית עם להיטים כגון "[[הקמצן]]" (2003), "[[אושר (מחזה)|אושר]]" (2004), "[[תעלולי סקפן]]" (2009), "[[גן הדובדבנים]]" (2010), "[[הלילה השנים עשר]]" (2010), "[[אוכלים]]" (חידוש, 2010) ורבים אחרים.{{הערה|{{הארץ|אריאל הירשפלד|"גן הדובדבנים" של צ'כוב - המחזה הטוב מכולם|1.1228546}}}}{{הערה|{{nrg|יונתן אסתרקין|הקוסם מגאורגיה|942/453|14 בספטמבר 2009||47|1}}}}{{הערה|{{עכבר העיר|טל לוין|עשר סיבות תרבותיות לעלות לירושלים|720,209,52086|14 ביולי 2010}}}}
 
החל משנת [[1995]] מוענק [[פרס התיאטרון הישראלי]] למספר קטגוריות בתיאטרון הישראלי.
שורה 109:
 
==תיאטרון ערבי-ישראלי==
ב-[[1994]] הוקם התיאטרון הערבי בחיפה, [[תיאטרון אל-מידאן]] וב-[[1998]] הוקם [[התיאטרון הערבי-עברי ביפו]]. התיאטרון הערבי בחיפה, הוקם בידי שרת התרבות [[שולמית אלוני]] והמועצה לתרבות ואמנות חיפה. בראש הוועדה לתיאטרון עמד [[אוריאל זוהר]]. הרוח החיה בשתי היוזמות הוא השחקן הערבי-ישראלי [[מוחמד בכרי]], שהיה כוכב התיאטרון הערבי הראשון ששיחק בעברית בתיאטרוניםבתיאטראות ישראלים ([[הבימה]] ו[[תיאטרון חיפה]]).
 
==תיאטרון פרינג'==
[[קובץ:PargodTheater ST 06.jpg|שמאל|ממוזער|250px|תיאטרון פרגוד בשכונת נחלאות בירושלים]]
יוצאי דופן בעניין זה הם תיאטרוני ה[[פרינג']], אשר מעלים מחזות שאינם מוצאים את ביטויים בתיאטרוניםבתיאטראות הממוסדים. בשנות החמישים היה זה "תיאטרון זירה", אותו ייסד בתל אביב מיכאל אלמז, שהתמחה במחזות מקוריים ודרמה [[אוונגרד]]יים (כמו "[[מחכים לגודו]]"). בשנות השבעים הוא ייסד את תיאטרון "המרתף". ב-[[1969]] ייסד [[אריה מרק]] את "[[תיאטרון פרגוד]]" ב[[ירושלים]]. בין תיאטרוני הפרינג' המרכזיים כיום נמנים "[[תיאטרון הסימטה]]" ב[[יפו]] ו[[תיאטרון הפרינג']] ב[[תל אביב]] וקבוצות תיאטרון כגון קבוצת [[רנה ירושלמי]], [[תיאטרון קליפה]], [[אנסמבל ציפורלה]], תיאטרון נוצר ועוד.
 
צירים חשובים בתיאטרון השוליים בישראל הם [[פסטיבל עכו]] לתיאטרון אחר, המתקיים מאז [[1980]] ומהווה כר פורה לצמיחה ולהעשרה תיאטרונית חדשה ופסטיבל [[תיאטרונטו]], המיועד להצגות יחיד, המתקיים בתל אביב מאז [[1990]].
שורה 147:
* [[תיאטרון הנפש]]
 
===תיאטרוניםתיאטראות קטנים, קבוצות תיאטרון ובתי ספר למשחק===
* [[תיאטרון מלנקי]]
* [[בית צבי]]
שורה 204:
* {{דבר|חוה נובק|דורות בתיאטרון בעשרים שנות המדינה|1968/05/03|01200}} {{דבר||המשך|1968/05/03|01300}}
* {{כלכליסט|מאיה נחום שחל|המסך תלוש|3557515|4 בינואר 2012|}}
* ‫{{הארץ|מיכאל הנדלזלץ|האם התיאטרוניםהתיאטראות הרפרטואריים בישראל ממלאים את תפקידם?|1.2024907|20 במאי 2013}}‬
* {{בכור המהפכה|תום לוי|ראשית התיאטרון בארץ ישראל: בין הגמונים, כפירה ומהפכה|952|5 במאי 2011}}
 
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/wiki/תיאטרון_בישראל"