לשון חז"ל – הבדלי גרסאות

המעבר בין שני ה[[כרונולקט]]ים – עברית מקראית ולשון חז"ל – היה הדרגתי.{{הערה|[https://www.safa-ivrit.org/history/hazal.php לשון חכמים], היסטוריה של העברית}} מעבר זה ניכר כבר בספרי המקרא המאוחרים, שללשונם קווי דמיון מסוימים ללשון חז"ל. כך גם לגבי הטקסטים שיש בידינו מהתקופה שבין חתימת התנ"ך לכתיבת המשנה, כמו [[מגילות ים המלח]] ו[[הספרים החיצונים]]. רוב [[מדקדקי העברית בימי הביניים]], ואיתם החוקרים הראשונים בעת החדשה,{{הבהרה|אילו חוקרים? חוקרי מקרא? מה שמם או לפחות שמו של החוקר הבולט בקבוצה}} סברו שלשון חז"ל היא התפתחות מאוחרת של לשון המקרא; כלומר, השפה העברית המקורית השתנתה בהשפעת לשונות זרות (בעיקר [[ארמית]]). חלק מן ה[[מדקדקי העברית בימי הביניים|מדקדקים]]המדקדקים, כגון [[מנחם בן סרוק]], החשיבו את השינויים ששינתה לשון חז"ל מלשון המקרא כשיבושים של השפה, והתייחסו ללשון חז"ל כאל שפה מקולקלת ומשובשת{{הערה|אוריאל פרנק, [http://www.lif.ac.il/maim/chumrot_uriel_273.pdf חומרות, הידורים ושיבושים בלשון העברית: על תיקוני שגיאות ועל שגיאות מתקנים]}}. יחס זה נמשך גם אצל הכותבים ב[[תנועת ההשכלה היהודית|תקופת ההשכלה]], שהקפידו לכתוב את ספריהם אך ורק במילים שישנן כבר במקרא ולא במילים שהתחדשו בפי חז"ל.

שאלה שיש לה זיקה לאותו נושא היא האם לשון חז"ל הייתה שפה מדוברת או שהייתה רק שפת כתב וספר, בשעה שהשפה המדוברת הייתה ארמית. הדעה שהייתה שלטת במחקר לאורך [[המאה ה-19]] היא שלשון חז"ל היא שפה מלאכותית שלא שימשה ל[[דיבור]] אלא רק לכתיבה, כמו ה[[לטינית]] ב[[אירופה]] של [[ימי הביניים]] המאוחרים{{הערה|אריה אולמן, [http://meyda.education.gov.il/files/AdultEducation/hed_haulpan/hed_103_aria_ulman.pdf דרכי העברית - למה קראו לשפת העם ’לשון חכמים‘?], הד האולפן החדש, גיליון 103, חורף תשע"ה - 2015}}. [[אברהם גייגר]] היה אחד המחזיקים בדעה זו. ייתכן שהשקפה זו לגבי לשון חז"ל לא נבעה רק מניתוח בלשני אלא גם מהתנגדותם של החוקרים, שהיו שייכים ל[[תנועת ההשכלה]], לתפיסת עולמם של חז"ל. בתחילת [[המאה ה-20]] פרסם [[משה צבי סגל]] מאמר ארוך ובו ניסה להוכיח שלשון חז"ל הייתה שפה מדוברת וחיה, לפחות בתקופת ה[[תנאים]].{{הבהרה|מה שם המאמר והיכן פורסם}} [[אליעזר בן יהודה]] פרסם בכרך המאמרים של מילונו מאמר, שבו הוא מראה שלשון חז"ל הייתה מדוברת עד סוף [[תקופת המשנה]]. המחלוקת הוכרעה סופית כאשר נתגלו בחפירות [[ארכאולוגיה|ארכאולוגיות]] מכתביו של [[בר כוכבא]] מהמאה השנייה לספירה.{{הבהרה|אילו חפירות? היכן? מי גילה?}} במכתבים אלה פונה בר כוכבא אל חייליו בעברית של אותה תקופה, ויש ללשונו מאפיינים מובהקים של לשון חז"ל. היום מוסכם שהדיבור בלשון חז"ל נמשך לפחות במאה הראשונה וכנראה גם ב[[המאה ה-2|מאה השנייה]] לספירה ואחר כך נפסק.{{הבהרה|למה פסק?}} בתקופת התלמוד אכן הייתה לשון חז"ל בעיקר שפה כתובה, אולם בכמה כפרים קטנים ב[[ארץ ישראל]] נמשך הדיבור בעברית אפילו עד [[הכיבוש הערבי של ארץ ישראל|הכיבוש הערבי]] ב[[המאה ה-7|מאה השביעית]].