בחריין – הבדלי גרסאות

ב[[המאה ה-19|מאה ה-19]], בטרם גילוי ה[[נפט]] היה האי למרכז מסחרי. משפחות של סוחרים יהודים הגיעו אליה מ[[איראן]], [[הודו]] ו[[עיראק]]. אחד מהרחובות באי, "דרך אל-מותנבי", כונה בין השנים 1930-1940 בתור "רחוב היהודים" והחנויות בו היו סגורות בשבת. [[בית כנסת|בית-הכנסת]] באי הוקם בשנת [[1930]]. מספר היהודים נאמד אז ב-1,500 נפש. בשנת 1932, לאחר גילוי הנפט, הגיעה הקידמה לאי ויחד עימה גברו הרגשות האנטי-בריטיים, ששלטו(ה[[הממלכה אזהמאוחדת|בריטים]] שלטו במדינה בתקופה זו), והאנטיוה[[אנטישמיות|אנטי-יהודיים]]. בתי היהודים נהרסו, בית הכנסת חולל וספרי התורה נגנבו ‏{{הערה|1= אחד מספרי התורה הוחזר והוא נמצא כיום בבית הכנסת "גן עדן" בסטמפורד היל שבלונדון}}. בשנת 1947 ברח חלק ניכר מהקהילה. בשנות ה-60 המוקדמות נותרו בה בין 200 ל-300 יהודים. אחרי [[מלחמת ששת הימים]] בחרו רובם לעזוב את המדינה. היהודים הבודדים שנותרו חיים בנוחות יחסית. השלטון מגלה פתיחות ליהודים ושמור להם מושב ב[[פרלמנט]]. בשנת [[2000]] מונה יהודי בשם [[אברהם דוד נונו]] לחבר פרלמנט וכיהן בתפקיד שתי קדנציות. ב-[[2006]] מונתה עורכת הדין היהודייה [[הודא עזרא נונו]] (Huda Azra Ibrahim Nunu), אחייניתו של אברהם, לחברת פרלמנט, וב-[[2008]], היא מונתה לשגרירת בחריין ב[[וושינגטון די. סי.|וושינגטון]] (ל[[ארצות הברית]] ולאחר מכן גם ל[[קנדה]]){{הערה|1=S. Rob Sobhani, Washington Times [http://www.bahrainembassy.org/index.cfm?fuseaction=document.home&id=369 Op-Ed: Betting on Bahrain], אתר שגרירות בחריין בארצות הברית}}.