קנטטה – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
חסרת-ערך אך מבריקה? {{הבהרה}} |
מ ←היסטוריה: קישורים פנימיים |
||
שורה 5:
ב[[המאה ה-16|מאה ה-16]] הייתה המוזיקה ברובה ווקאלית, אך ב[[תקופת הבארוק]] הלכה המוזיקה האינסטרומנטאלית ותפסה מקום של כבוד לצד המוזיקה הווקאלית ובמקביל גבר השימוש במושג קנטטה (מלשון "קנטרה" - לשיר) לעומת ה[[סונאטה]] (מלשון "סונארה" - לנגן). החל מאמצע [[המאה ה-17]] עד שלהי [[המאה ה-18]], ניתנה העדפה ב[[מוזיקה קאמרית|מוזיקה הקאמרית]] לקנטטה לקול או שני קולות [[סולו (מוזיקה)|סולו]], בליווי [[צ'מבלו]] ואולי מספר קטן של כלי סולו אחרים. בתחילה הכילה הקנטטה סיפור דקלומי או סצנה ב[[רצ'יטטיב]], עם קישור של [[אריה (מוזיקה)|אריה]] פרימיטיבית, החוזרת על עצמה ברווחי זמן. דוגמאות לצורות אלה אפשר למצוא בקנטטות ה[[כנסייה]] של [[ג'אקומו קריסימי]]. ה[[סולו (מוזיקה)|סולי]] הווקאליים ה[[אנגליה|אנגליים]] של [[הנרי פרסל]], (כדוגמת "טום המשוגע" ו"בס המשוגעת") הם דוגמה למיטב, שניתן להפיק מצורה מיושנת זו. עם הופעתה של האריה דה קאפו, הפכה הקנטטה לקבוצה של שתיים או שלוש אריות מחוברות ברצ'יטטיב. הדואטים והטריו ה[[איטליה|איטלקים]] הרבים שחיבר [[גאורג פרידריך הנדל]] ממחישים את השימוש בצורה מורחבת זו. ה[[מוטט]] ה[[לטינית|לטיני]] שלו, ''Silete Venti'', ל[[קולות (מוזיקה)|סופרן]] סולו, מדגים שימוש בקנטטה כזו במוזיקה כנסייתית.
קנטטת הסולו ה[[איטליה|איטלקית]] לא הייתה שונה בהרבה מסצנה ב[[אופרה]], בתנאי שהייתה ארוכה דיה; הקנטטה הכנסייתית, לקולות סולו או ל[[מקהלה]], הייתה זהה ל[[אורטוריה]] קטנה או לחלק מאורטוריה. קביעה זו נכונה בה במידה לגבי הקנטטות הכנסייתיות של [[יוהאן סבסטיאן באך]], ש-200 מהן לפחות מוכרות כיום, או מזמורי התפילה של [[גיאורג פרידריך הנדל|הנדל]]. במקרה של באך, רבות מן הקנטטות הגדולות אכן נקראות אורטוריות; ו"[[אורטוריה לחג המולד|אורטוריית חג המולד]]" היא אוסף של שש קנטטות כנסייה, שנועדו לביצוע נפרד בששת ימי [[חג-המולד]], אך כשלמות אמנותית הן שוות-ערך לאורטוריה קלאסית.
המאפיין העיקרי של קנטטות הכנסייה של באך הוא היותן חלק בלתי נפרד מן הפולחן הכנסייתי, שארגון המוזיקה במהלכו היה לכיד ומקושר יותר מאשר ב[[נצרות אנגליקנית|כנסייה האנגליקנית]]. רבות מן הקנטטות הגדולות והמפורסמות של באך נפתחות בפרק [[מקהלה]] מורכב, שאחריו כמה אריות ורצ'יטטבים, והוא מסתיים ב[[כוראל]] פשוט. הדבר הובא לא פעם כדוגמה לאדישותו של באך להבאת היצירה כמכלול אל שיא אמנותי. אך אפשר לחלוק על טענה זו אם לוקחים בחשבון את החשיבות שניתנה לקנטטות בטקס התפילה של ה[[נצרות לותרנית|כנסייה הלותרנית]]. הטקסט היה מעוגן היטב בטקסט הבשורה או בשיעורים של אותו היום; טקס התפילה התנהל אחרי המקהלה הראשונה או אחת האריות, אלא במקרה שהקנטטה הייתה קצרה במיוחד, וקהל המאמינים היה מצטרף לשירת הכוראל המסיים. מכאן, שאחדות טקס התפילה בכנסייה הייתה אחדות המוזיקה; ובאותם מקרים, שכל פרקי הקנטטה היו מבוססים על אותה נעימת כוראל עצמה, הושגה אחדות שהייתה שמורה קודם רק ל[[מיסה|מיסות]] וה[[מוטט|מוטטים]] של [[המאה ה-16]], שהתבססו על לחני ה[[מזמור גרגוריאני|גרגוריאניים]] של האירוע, שלשמו נכתבו.
| |||