אמנות סביבתית – הבדלי גרסאות

קיומו ורווחתו של האדם תלויים ביחס הגומלין בינו לבין סביבתו. אפילו אופיו המוסרי מושפע מיחסו ליפי הטבע: {{ציטוט|תוכן="צורות הנוי המצוירות בבריאה וחוש האדם ליהנות בהן מונעים את האדם מהידרדר לדרגת הבהמה. השמחה ביפי הטבע ובנוי הצמחים

חברה שאינה חסה על היפה - גם האדם יגדל בה פרא. שמחת האדם בהרמוניה אסתטית קרובה לשמחתו בהרמוניה מוסרית" |מקור=([[רש"ר הירש]], [[בראשית]] ב/ט).{{ש}}

ביהדות מתבטא נושא שימור הסביבה במיוחד באיסור "בל תשחית" המחנך את האדם לרגישות לסביבתו.{{ש}}

המקור לאיסור ההשחתה נמצא ב[[דברים|ספר דברים]] פרק כ', פס' יט: בתקופות קדומות היה נהוג לכרות עצים בזמן מלחמה. ("{{ציטוטון|וְהִכִּיתֶם כָּל עִיר מִבְצָר וְכָל עִיר מִבְחוֹר וְכָל עֵץ טוֹב תַּפִּילוּ וְכָל מַעְיְנֵי מַיִם תִּסְתֹּמוּ וְכֹל הַחֶלְקָה הַטּוֹבָה תַּכְאִבוּ בָּאֲבָנִים"}}, מלכים ב' ג יט). החוק בספר [[דברים]] יוצא כנגד מנהג זה ואוסר עליו.

({{ציטוטון|כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצור}}. ציווי זה משמש מקור לפסיקה מאוחרת בדבר האיסור להשחית גם אילנות סרק וחומרים אחרים, כלשונו של [[רמב"ם|הרמב"ם]] בהלכות מלכים פרק ו', הלכה י: {{ציטוטון|ולא האילנות בלבד, אלא כל המשבר כלים וקורע בגדים והורס בניין וסותם מעיין ומאבד מאכלות דרך השחתה עובר בלא תשחית}}.

התיקון היהודי לתמונות-האדם מתחיל בכך שהוא כולל את תמונת-האדם-מול-הטבע, כי האדם הוא גם חלק מן הטבע, אין הטבע עומד בפני עצמו, אלא הוא קשור לחיי האנושות אשר חייבת לשמור עליו לטובתה. ויתרה מזאת: האדם היחיד אינו במרכזו של הטבע. גם הוא מחויב לכלל הברואים, אשר הנאתם מן הטבע יש בה משום הכרה בטוב שהעניק הקב"ה למין האנושי להנאתו.{{ש}}

לדוגמה בפרקים א'-ב' ב[[בראשית|ספר בראשית]] מספרים בפשטות נפלאה: האדם מופיע בפרק א' כחלק משרשרת הבריאה, כיצור שנברא במחצית השנייה של יום השישי. אפילו יום מיוחד לא הוקצה לו. הוא שותף ליום השישי עם החיות והבהמות. מאידך, מופיעה באותו פרק א' עצמו יצירת האדם כמאמר חגיגי מיוחד, ("ויאמר א-לוהים: נעשה אדם בצלמנו כדמותנו...").{{ש}}