מעשה בית דין – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ בוט החלפות: תל אביב |
←השתק פלוגתא: התייחסות להבחנה בין השתק התקפי להשתק הגנתי |
||
שורה 17:
הדעות חלוקות האם השתק פלוגתא חל במקרה שניתן פסק דין ללא שבית המשפט דן בנושא, למשל בהיעדר הגנה. בפסק הדין ב-ע"א 202/70 אליהו נ' יחזקאל קבעו השופטים [[שמעון אגרנט]] ו[[משה עציוני]] שהשתק פלוגתא אינו חל וקביעה זאת שמשה במקרים מאוחרים יותר וכונתה "הלכת אליהו". עם זאת, השופטת [[מרים נאור]] והשופט [[אליקים רובינשטיין]] אמרו שאין לקבל את הלכת אליהו אם בגלל שמעולם לא הייתה הלכה מחייבת ואם בגלל שיש לשנותה, מכיוון שהדבר משאיר פתח בפני בעלי דין להימנע מהתדיינות בתביעה המוגשת נגדם כדי לשמור את האפשרות להתדיין במועד מאוחר יותר, דבר שאינו רצוי מבחינת סופיות הדיון. השופט [[חנן מלצר]] חלק על דעתם ואמר שיש להמשיך לדבוק בהלכת אליהו, הגם שבאותו מקרה הסכים לתוצאה אליה הגיעו עמיתיו מנימוקים אחרים{{הערה|1=[http://elyon1.court.gov.il/files/06/370/022/c12/06022370.c12.htm רע"א 2237/06, פסק דין מ-8 במרץ 2009]}}. במקרה אחר הסתמך השופט [[אליעזר ריבלין]] על עמדתם של השופטים [[מרים נאור]] ו[[אליקים רובינשטיין]] וכתב: "בית משפט זה פסק בעבר כי פסק דין בהיעדר התייצבות ואף בהיעדר הגנה יכול ליצור השתק פלוגתא". באותו מקרה הוא גם קבע שהשתק פלוגתא חל גם על פלוגתא שהוכרעה ב[[תביעה קטנה]]{{הערה|[http://elyon1.court.gov.il/files/08/700/011/p03/08011700.p03.htm רע"א 1170/08]}}.ברעא 8973/10 בנק אוצר החייל בע"מ נ' גולייט בן ברוך (עליון, מ נאור, י דנציגר, נ סולברג) נקבע כי הלכת אליהו תקפה,ככל שזהו פסק הדין העדכני ביותר הלכה זו טרם נסתרה.
בפסק דין ע"א 9551/04 '''אספן''' '''בניה ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל,''' נקבע שבניגוד לשימוש הגנתי בהשתק הפלוגתא, בו אין צורך בזהות מלאה בין בעלי הדין אלא די בכך שהצד המושתק קיבל את יומו בבית המשפט, המדובר בהשתק התקפי עבורו הדין אחר. בית המשפט מנמק זאת בסדרת נימוקים:
# תובעים פוטנציאליים יעדיפו שלא להצטרף לתביעה אלא להמתין והדבר יגביר את העומס על בתי המשפט.
# תיווצר אנומליה בקביעות הסותרות - ההשלכה הרגילה של השתק הפלוגתא ההתקפי הוא שכל התובעים הפוטנציאליים יתחילו לנצח רק לאחר שהיה תובע שניצח. לעומת זאת, בשל כלל ההזדמנות - כל התובעים שתבעו לפני המנצח יוותרו ללא סעד. הואיל ומועד הגשת התביעה לבדו לא נראה כגורם רלוונטי בשאלת הסעד, נדמה כי נוצרה אנומליה.
# היעדר שוויון בין התובע לנתבע - בהינתן שקיים השתק, התביעה שווה לנתבע כסכום הפיצויים שיאלץ לשלם לכלל התובעים הפוטנציאלים. מכאן שישקיע יותר בתביעה וייצור אי יעילות באכיפת הדין. יש לשים לב שאי שוויון זה פועל גם נגד הנתבע - שכן כעת הסיכון הכלכלי עבורו מהפסד בפסק הדין גדול יותר.
# הקפאת פרקטיקה מוטעית: שימור ממצא שאינו נכון אינו דבר צודק.
ניתן לנמק את ההלכה בנימוקים נוספים שלא הוזכרו בפסיקה:
# אסטרטגיית התיק החזק תחילה - התביעה יכולה לבחור להציג את התיק בו לנפגע נגרם הנזק הגדול ביותר תחילה, שכן הוכח אמפירית שבתיקים בהם הבעיה חמורה יותר יטה בית המשפט לקבל את התביעה (על אף שלכאורה שאלת האחריות מנותקת משאלת הנזק).
# הטעיית הנתבע - תובע מתוחכם יכול להגיש תיק קטן תחילה כדי שהנתבע לא יתגונן בהתאם לנזק שעלול להיווצר לו; ולאחר שזכה במשפט להיעזר בהשתק הפלוגתא כדי לזכות בתיק שערכו הכלכלי גבוה בהרבה.
# חשש מאכיפת יתר - העלייה בערכו של ממצא פוזיטיבי עלולה ליצור לחץ להתפשר גם כשאין קייס בשל המשמעות הכלכליות הגבוהות מדי של טעות.
# במקרים בהם ניתן להגיש תובענה ייצוגית מהטיפוס של עוולות המוניות, הדבר יהווה תמריץ לנצל את זכות היציאה כדי לחסוך בעלויות המשפט.
בפסקי דין אחרים נדמה שבית המשפט אינו עקבי בהכרעותיו.
פרופסור מיכאיל קרייני מסביר שברע"א 7831 '''צוריאנו נ' צוריאנו''', בית המשפט מוכן להשתיק בעל דין שהוצע לו להשתתף בדיון והוא נמנע, ומכאן שמקל וחומר, לעניין הגינות דיונית ולעניין ההזדמנות של צד לקבל יומו בבית המשפט, שיש להשתיק את מי שהשתתף בדיון וטען. כלומר, אם מקבלים את הכלל שיש להשתיק בעל דין משום שנינתה לו הזדמנות להגיד את דבריו והוא נמנע - קל וחומר שיש להשתיק את מי שאמר את דבריו.
פרופסור מיכאיל קרייני מבקר את ההנמקות שעלו בפסיקה להבחנה בין ההשתק ההתקפי להגנתי. לעניין הנימוק בדבר התובעים הפוטנציאלים, קרייני מסביר שכבר קיום אין לתובעים אינטרס להצטרף, למשל משום שהם מעוניינים להכיר את טענות ההגנה של הנתבע. לעניין האנומליה, ברי כי ישנה אנומליה גם במצב בו מול תובעים שונים נקבעים ממצאים עובדתיים שונים. שאר הטיעונים פשוט שגויים, שכן הם זהים לעניין ההשתק ההגנתי, בו הפסיקה כן מכירה (ראו גם: ע"א 258/88 '''פיכטנבאום נ' רשם המקרקעין''', פ"ד מד (2) 576 (1990)).
בפסק דין '''סונסינו נגד אפולו''' (קדם לאספן), מכיר השופט עמית בהשתק התקפי, והמבחן שהוא מציג הוא מבחן "ההזמדנות הנאותה", הווה אומר, התמקדות בשאלה האם לנתבע הייתה הזדמנות נאותה עם הטענות.
==לקריאה נוספת==
| |||