מלחמת האיכרים הגרמנית – הבדלי גרסאות

הנסיכים בני [[מעמד האצולה]] ניסו לעתים קרובות להפוך את האיכרים החופשיים ל[[צמיתות|צמיתים]] על ידי העלאת המסים על האוכלוסייה והחלת החוק האזרחי הרומאי. חוק זה אפשר לנסיכים שרצו לחזק את כוחם על ידי השתלטות על אדמות האיכרים ורכושם לעשות כן תוך שהוא פוטר אותם ממחויבות למתן זכויות לאיכרים בהתאם לעיקרון ה[[פיאודלי]] של חוזה בין האדון לאיכר המעניק זכויות וחובות לזה האחרון. על ידי הסתמכות על [[החוק הרומאי העתיק]] שביסס את הלגיטימציה לשלטונם הנסיכים לא זו בלבד שהתעשרו על ידי החרמת רכושם ורווחיהם של הצמיתים אלא גם הגדילו את כוחם ביחס לנתיניהם האיכרים. {{ש}}

לערים רבות היו פריבילגיות שפטרו אותם מתשלום [[מיסים]], כך שהחלק הארי של המיסוי נפל על האיכרים. ככל שה[[גילדות]] העירוניות צמחו והאוכלוסייה בעיר גדלה, עמדו הפטריצים בפני אופוזיציה הולכת וגדלה. הפטריציים כללו משפחות עשירות שישבו במועצות הערים והחזיקו בכל המשרות הניהוליות הבכירות. כמו הנסיכים הם שאפו להבטיח את הכנסותיהם שגבו מהאיכרים בכל אמצעי אפשרי. מיסי מעבר שרירותיים הוטלו על מעבר בגשרים, דרכים ושערי העיר על פי רצונם. בהדרגה הפקיעו את שטחי ה[[קומונס]] (שטחים בבעלות משותפת) ואסרו בחוק על איכרים לדוג או לחטוב עצים מאדמות אלה. בנוסף גבו הפטריציים מיסי גילדות. ההכנסות שנגבו לא היו מפוקחות תחת מערכת מינהל רשמית ודו"חות עירוניים זכו להתעלמות בדרך כלל. מעילות בכספים ומעשי הונאה היו שכיחים בקרב מעמד הפטריציים, הקשורים בקשרי משפחה ענפים, ועם הזמן התעשרו עוד יותר וכוחם גבר.{{ש}}

החיילים הרגליים גויסו משורות ה[[לאנדסקנכט]]. היו אלה שכירי חרב שבדרך כלל קיבלו משכורת של 4 גילדנים, והיו מאורגנים ב[[רגימנט|רגימנטים]]ים ופלוגות של 120-300 איש. כל פלוגה הייתה מורכבת מיחידות קטנות יותר של 10-12 איש שנודעו בשם רוטה. חיילי הלאנדסקנכט הלבישו, חימשו והאכילו את עצמם, והיו מלווים על ידי שיירות של אספקה שכללה סוחרים, אופים, כובסות, זונות ובעלי מקצוע שנדרשו לקיים את הצבא. {{ש}}

כל לנדסקנכט שימר מבנה משלו שנקרא gemein ולו סמל בצורת טבעת. לכל gemein היה מנהיג משלו (שנקרא schultheiss) וקצין ממונה שהיה אחראי על הסדר והמשמעת. הליגה נשענה על חיל הפרשים המזוין של האצולה שעמד בבסיס כוחה והורכב מ[[חיל פרשים כבד]] ו[[חיל פרשים קל]] ששימש כחיל חלוץ. הפרשים הקלים היו בדרך כלל בנים ונכדים של אבירים עניים בני האצולה הזוטרה ולעתים הענייה של בעלי אחוזות קטנים ולעתים כמו במקרה של צאצאי האבירים העניים ללא רכוש או מעמד חברתי. אנשים אלה נטו לעתים לנדוד ברחבי הארץ בחפשם פרנסה או לעסוק בשוד דרכים.{{ש}}

האיכרים היו מתאספים באסיפה שכונתה "הטבעת" בה היו מתכנסים במעגל לדון בטקטיקות קרב, תנועות חיילים, בריתות וחלוקת השלל. הטבעת הייתה גוף קבלת ההחלטות. בנוסף למבנה הדמוקרטי הייתה לכל האופן שרשרת פיקודית שכללה את המפקד העליון ומרשל ששמרו על סדר ומשמעת. תפקידים אחרים כללו לויטננטים, רס"נים, דגלנים, רובאים ראשיים, רכבים ראשיים, מנהלי שיירות, 4 תצפיתנים ראשיים, 4 רב סמלים, סמל פלוגתי, 2 אפסנאים, מפרזלי סוסים, סייסים, קצין תקשורת ואחראי על הביזה.{{ש}}

האיכרים שירתו במשמרות, לעתים פעם בחודש למשך שבוע וחזרו לכפריהם בתום המשמרת. בזמן שירותם עמיתיהם ביצעו את עבודתם הנדרשת בכפר. לעתים היה מדובר בעבודה שבוצעה לטובת אויביהם, כמו במקרה של ה[[ארכיבישוף]] של [[זלצבורג]], כשהאיכרים הפיקו כסף בו השתמש הארכיבישוף לגיוס חיילים טריים ליחידות הלנדסקנכט של הליגה השוואבית.

עם זאת לאיכרים חסר את חיל הפרשים שעמד לרשות הליגה והם סבלו ממחסור בנשק ובסוסים. המחסור בפרשים להגן על אגפיהם ולחדור בהתקפה את מבנה הריבועים של הלנדסקנכט התברר בטווח הארוך כבעיה טקטית ואסטרגית מכרעת.{{ש}}

ההיסטוריון רונלד באינטון ראה את המרד כמאבק שהחל כמהפכה שהושפעה מהרטוריקה של לותר כנגד [[הכנסייה הקתולית]], אך למעשה נדחפה מעבר לגבולות הצרים של הדת על ידי בשל גורמים כלכליים בעיקרם.{{ש}}

במהלך קציר [[1524]], בסטוילינגן בדרום [[היער השחור]], הרוזנת של לופפן הורתה לצמיתיה לאסוף קונכיות שבלולים על מנת שישמשו לליפוף חוטי תפירה זאת לאחר שורה של ימי קציר מתישים. בתוך ימים ספורים 1,200 איכרים התאספו, ערכו רשימה של דרישות, בחרו במפקדים והניפו את נס המרד. בתוך שבועות ספורים המרד התפשט ברחבי דרום מערב גרמניה. המרד החל ביער השחור ומשם התפשט לאורך [[נהר הריין]] אל [[אגם קונסטנס]], ל[[הרמות השוואביות|רמות השוואביות]] לאורך ה[[דנובה]] עילית ואל [[בוואריה]] ו[[טירול]].{{ש}}

מועצת העיר כינסה אסיפה של האיכרים על מנת לדון בדרישותיהם כשהיא מצפה לרשימה של דרישות ספציפיות וטריוויאליות. אלא שהאיכרים יצאו בהצהרה מפתיעה שחתרה תחת היסודות של יחסי האיכרים-מגיסטראטים. האיכרים שטחו את טענותיהם ומענותיהם במסמך שכלל 12 דרישות מרכזיות. המועצה דחתה את מרבית הדרישות. לדעת רוב ההיסטוריונים מסמך זה הפך לבסיס למסמך 12 המאמרים שסביבו התאגדה הקונפדרציה של איכרי שוואביה עילית ב-20 במרץ 1525. {{ש}}

ב-6 במרץ 1525, כ-50 נציגים של ההאופנים של איכרי שוואביה עילית התכנסו בממניגן על מנת להסכים על מטרה משותפת במאבקם. יום לאחר דיונים מתישים הכריזו על הקמתה של אגודה נוצרית חדשה הקונפדרציה של איכרי שוואביה עילית. האיכרים התכנסו שוב ב15 וב-20 במרץ בממניגן, ולאחר דיון נוסף אימצו את מסמך 12 המאמרים ואת חוקת הסדר הפדרלי Bundesordnung. סמלם הבונדשו (מגף עם שרוכים) הוטבע על גבי מסמך 12 המאמרים. במשך החודשיים הבאים הודפסו מעל 25,000 עותקים ממסמך זה (בטכנולוגית ה[[דפוס]] שהומצאה זה מכבר), שהתפשט במהירות ברחבי גרמניה. {{ש}}

קמפטן אים אלגאו הייתה עיר חשובה באזור שהפך מאוחר יותר לבוואריה בגבול עם [[ויטנברג]] ואוסטריה. בראשית [[המאה ה-8]], נזירים [[קלטים]] ייסדו במקום מנזר, קמפטן אביי. ב-1213 קיסר האימפריה הקדושה פרידריך השני העניק לראש המנזר מעמד של [[דוכס]] החולש על המחוז בתחום העיר. ב-1289 ב-1289 המלך רודולף מבית [[האבסבורג]] הכריז על מעמדה של קמפטן כ[[עיר חופשית|עיר אימפריאלית חופשית]]. ב-1525 זכויות הקניין האחרונות של ראשי המנזרים בקמפטן הועמדו למכירה. במהלך מרד האיכרים, האיכרים המסונפים למנזר קמפטן התמרדו כשהם בוזזים את המנזר ופושטים על העיר. {{ש}}

ב[[קויניגסהופן]], ב-2 ביוני מפקדי האיכרים [[וונדל היפפלר]] ו[[גיאורג מטצלר]] הקימו מחנה מחוץ לעיר. היפפלר ומטצלר הבחינו בהתקדמות של פרשי הליגה במטרה לאגפם משני הכיוונים. בניסיון להתגונן בפני טקטיקה זו שכבר גרמה לתבוסות קשות בקרב הקימו את מבצר המרכבות על גבעה הצופה על העיר אותה אישו בקני ארטילריה ורובים. האיכרים הסתדרו על הגבעה ב4 שורות מאחורי התותחים אבל לפני מבצר המרכבות שנועד להגן עליהם מהתקפה מאחור. האיכרים ירו מטח לעבר הפרשים הדוהרים שתקפו אותם משמאל.{{ש}}