חימוש תרמובארי – הבדלי גרסאות

נסיונות ראשונים לייצר חימוש תרמובארי נעשו ב[[גרמניה]] בזמן [[מלחמת העולם השנייה]], כמאמצים לתכנן ולממש פצצה תרמובארית המוטלת ממטוס. על הניסויים פיקד מריו ציפרמאייר {{אנ|Mario Zippermayr}}. הפצצות הגרמניות עשו שימוש באבקת פחם כחומר דלק. הפצצות נבחנו בצורה אינטנסיבית ב-1943 ו-1944 אולם לא הגיעו לשלב היצור ההמוני עד תום המלחמה. בשנות ה-70 של המאה ה-20 נעשו ניסיונות בארצות הברית לפתח חימוש תרמובארי ואף בוצעו מספר ניסויים בחימוש שכזה אך המערכת האמריקאית (CATFAE) לא הגיעה לכלל בשלות מבצעית בגלל סרבול יתר. השימוש הנפוץ הראשון בחימוש תרמובארי בשדה הקרב נעשה על ידי [[הצבא האדוןהאדום]] הסובייטי, בעת [[מלחמת אפגניסטן (ברית המועצות)|מלחמת אפגניסטן]], כאשר הדור הראשון של מטל"ר [[TOS-1]] ("בוראטינו") כלל אפשרות לצייד את הרקטות שבו ב[[ראש קרבי|ראש קרב]] תרמובארי והופעל בשנות ה-80 המוקדמות. בהמשך פותחו והופעלו גם פצצות דלק-אוויר בממדים שונים.