סולפג' – הבדלי גרסאות

בעולם קיימים שני סוגים מרכזיים של סולפז׳, דו-קבוע, ודו-נייד. בדו-קבוע, הקרוי גם דו-מוחלט או דו-אבסולוטי, כל שם צליל מייצג [[גובה (מוזיקה)|גובה צליל]] מסוים קבוע (אבסולוטי). שיטה זו נמצאת בשימוש בארצות הדוברות שפות [[שפות רומאניות|רומאניות]], [[שפות סלאביות|סלאביות]], [[ספרדית|ספרדיות]], וב-[[המזרח התיכון|מזרח התיכון]], כולל ישראל. בשיטה זו שמות הצלילים הם לרוב: דו, רה, מי, פה, סול, לה, ו-סי (או טי). בסוג השני של סולפז׳, דו נייד, הקרוי גם סולפז׳ טונלי, שמות הצלילים (דו, רה, מי וכו׳) מייצגים כל אחד דרגה ב[[סולם (מוזיקה)|סולם]], ולא גובה-צליל מסוים. שיטה זו נמצאת בשימוש בארצות [[שפות גרמאניות|גרמאניות]], ב[[חבר העמים הבריטי]] וב[[ארצות הברית]]. בשיטה זו, על מנת לציין גובהי צליל מסוימים משתמשים באותיות הא״ב ה[[לועזית|לועזיות]] A, B, C, D, E, F, G, כאשר האות A מקבילה בגובהה האבסולוטי (כלומר ב[[תדירות|תדר]] שלה) לגובה שמיוצג על- ידי הצליל ״לה״ בשיטת הדו הקבוע. ההקבלה בין A לצליל לה, שהוא הצליל השישי דווקא בסולם, במקום לצליל הראשון, דו, נובעת על פי סברה אחת מכך שהתדר של הצליל לה הוא בעל [[מספר עגול]], כלומר ללא ספרות לאחר הנקודה העשרונית, ולפי סברה אחרת, נובע הדבר מכך שבכלי נגינה רבים בהם נעשה שימוש כאשר התקבעו היחסים בין האותיות לבין גובהי הצליל, היה הצליל לה הנמוך ביותר (הראשון) שניתן להפיק, כמו לדוגמאכגון ב[[פסנתר]] המודרני.

שמות הצלילים דו, רה וכו׳ נובעים מ[[מזמור]] [[נצרות|נוצרי]] בן 6 שורות מהמאה ה-11, ששמו ״המנון לג׳ון הקדוש״, שנכתב על- ידי תאורטיקן המוזיקה [[גואידו מארצו]], בו כל שורה התחילה בצליל מסוים ובהברה מסוימת, כאשר השורה הראשונה התחילה בהברה ״אוט״, השניההשנייה בהברה ״רה״, השלישית בהברה ״מי״, הרביעית בהברה ״פה״, החמישית בהברה ״סול״ והשישית בהברה ״לה״. כעבור זמן קצר התווספה ההברה ״סי״ לצליל השביעי בסולם, שהיא ראשי התיבות של השם יוהאנס הקדוש (Sancte Iohannes) ו-״אוט״ הוחלף במאה ה-17 ל״דו״ על שמו של ה[[מוזיקולוגיה|מוזיקולוג]] [[ג׳ובאני בטיסטה דוני]].