המהפכה הצרפתית – הבדלי גרסאות

הסיעה הראשונה שנתגבשה הייתה זו המלוכנית החוקתית (Amis de la Constitution Monarchique או בקיצור Monarchiens). היא הונהגה בידי ז'אן-ז'וסף מונייה, השופט מדופינה. המועדון הכיל את נציגי האצולה והכמורה הבכירות ששאפו למתינות ולהימנעות מצעדים מרחיקי-לכת, לצד צירים מהמעמד השלישי שאהדו את המלך והעריצו את הבלמים והאיזונים של השלטון הבריטי. הם חששו מרודנות של רוב באסיפה לא פחות מהפרזות מצד הכתר, וביקשו לכונן [[מלוכה קונסטיטוציונית]]. לצד מונייה התבלטו האינטנדט-לשעבר פייר-ויקטור מלואה {{צר|Pierre-Victor Malouet}}, המשפטן ניקולא ברגאס והאצילים סטניסלאס הרוזן קלרמון-טונר וז'רארד ללי-טולנדל. הם עלו ככח החזק באסיפה הלאומית, תוך הישענות גם על תמיכת השמרנים הקיצוניים שראו בהם את הרע במיעוטו, ושלטו בוועידה המיוחדת לענייני חוקה. מונייה דרש להחיל את עקרון [[הפרדת הרשויות]], שזכה לתמיכה רחבה גם בשל השפעת רעיונות [[מונטסקייה]] בנדון. אך דרישת סיעתו להעניק ללואי השישה-עשר [[וטו]] מוחלט ותוכניתם להקים בית עליון, מעין חיקוי ל[[בית הלורדים]] האנגלי, כמשקל נגד לצירים, קוממו עליהם רבים. אפילו האצולה הכפרית חששה שהבית העליון יעניק שוב משקל מוגזם לחצרנים ולבעלי האחוזות הגדולות. בשאלת הווטו, אמנם רק הרדיקלים דוגמת סיאס ולה שפלייה התנגדו לתת למלך סמכות כלשהי – הם עמדו על כך שמקור כל הסמכות הריבונית באומה לבדה – אך פלח נכבד לא היה מוכן ליותר מווטו מעכב: לואי היה אמור להיות מסוגל להקפיא הצעות שונות שלא לרוחו במשך שני מושבים של [[הרשות המחוקקת]] המתוכננת. בתווך בין סיאס ואוהדיו המעטים מצד אחד וסיעתו החזקה של מונייה מצד שני ניצב המחנה הפטריוטי הרחב, עם צירים כדופורט וברנאב, שלא בטח באחרונים. מירבו ניסה לתווך ביניהם אך נטה במהרה לצד המלוכנים-חוקתיים מתוך חששו מאנרכיה, דבר שעורר נגדו חשדות מצד מתנגדיהם. כמותו עשה גם לה פאייט – שהמשמר הלאומי בראשותו הלך והתארגן ככח האמון על הסדר הציבורי בכל המדינה. מגויסים נדרשו לרכוש את מדיהם בעצמם, תקנה שהבטיחה שרק אמידים יחסית יוכלו לשרת בו והרחיקה גורמים מתסיסים או לא-מהימנים. המיליציות העירוניות ברחבי המדינה הצטרפו בזו אחר זו למשמר.