המהפכה הצרפתית – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
שורה 104:
בלילה המיועד, כשד'אגיון התכונן לנאום שלו, הקדים אותו אציל עני וחסר קרקעות (שלא היה לו כמעט מה להפסיד מצעדים כאלה), הוויקונט דה נואיי, שכפי הנראה גילה את התוכנית. הוא עלה לדוכן והוקיע את היתרונות והפטורים השונים. ד'אגיון המופתע חידש מעט בתורו. הוא הציע להחיל שוויון עקרוני בין המעמדות בענייני מסים, ולבטל את כל האגרות וההתחייבויות השונות שהאיכרים ופשוטי העם נדרשו להעביר לאדוניהם – תמורת פיצוי הולם, לרוב כשהראשונים פודים אותן מהאחרונים. כפי שהעיר דונלד מ. סאת'רלנד, מתווה הפיצויים ששרטט ד'אגיון באופן בסיסי (עלות הפדיון הייתה אמורה להיות פי שלושים מההכנסה השנתית מזכות מסוימת) היה שווה לו ריאלית יותר מאחוזותיו עמוסות החוב, מה גם שישב בוורסאי ממילא.{{הערה| Donald M. G. Sutherland, '''The French Revolution and Empire: The Quest for a Civic Order''', Wiley, 2008. עמ' 69.}}
[[קובץ:Abolition of feudalism, 4 August 1789 (Monument to the Republic) 2010-03-23 10.jpg|שמאל|ממוזער|380px|"ליל ה-4 באוגוסט", תבליט ב[[כיכר הרפובליקה]].]]
רבים מהאצילים והכמרים הבכירים, שהיו מודעים לכך שאין שום אמצעי זמין לדכא בו את המהומות בכפר ממילא ושרכושם היה מופקר למשיסה, נסחפו באווירה שיצרו הנאומים הפותחים. במשך שמונה שעות, כמעט עד שלוש לפנות בוקר, העלו הצירים בזה אחר זה הצעות לסדר שביטלו פריבילגיות שונות, שלהם ושל עמיתיהם. אלה עברו כמעט פה אחד ובתשואות, במה שמירבו כינה "אורגיה" והנציג ז'אן פָּרִיזוֹ תיאר כ"סוג של קסם." הבישוף לוּבֶּרסׇק משארטר הציע להפקיע את זכיונות הציד והדיג הבלעדיים של האצולה באדמותיה; זמן קצר לאחריו קם הדוכס משׇטֶלֶה והביא לביטול המעשר ממנו התקיימה הכמורה הזוטרה. באופן דומה, אצילי מחוזות השדה דאגו לחסל את רוב הקצבאות של עמיתיהם-למעמד החצרנים, ואלה גמלו להם בהפקעת הזכיונות וההיטלים באחוזות הכפריות. אבל למרות הנקמנות ההדדית, המשקיפים דיווחו על רוח של אחווה כנה ששרתה בדיון, שמשתתפיו הקריבו יתרונות ניכרים שהיו להם מתוך תפישה חדשה של החברה: {{ציטוטון|הכל נחפזו להיות צרפתים, לחלוטין צרפתים, ואיש לא רצה עוד שום תואר אחר,}} כתב ציר מברטאן; הרעיון של האומה כמחליפה כל זיקה מעמדית בוטא בבהירות, בגילוי חלוצי של [[לאומיות]]. לצד שני המעמדות הבכירים, מיהרו נציגי הגילדות, הסוחרים, המחוזות וקבוצות האינטרס השונות במעמד השלישי להיפטר מזכויות-היתר המרובות שהיו גם להם. המשרות הציבוריות הקנויות ונושאות רווח, עליהן נשען כל המנהל בממלכה מגובי המס ועד מערכת המשפט, בוטלו אף הן. למעשה חוסל עקרון זכויות-היתר, היסוד למבנה החברתי הישן. בתום הדיון, שלא נשמר ממנו פרוטוקול מסודר, אישרו המתכנסים שישה-עשר קטגוריות בהן פקעו פריבילגיות, כמצע לדיון מדוקדק בהמשך. לצד הצעדים הרבים שאושרו נדחו מספר הצעות מרחיקות לכת, כמו שוויון מלא ל[[הוגנוטים]] וביטול העבדות.
שורה 111:
לאחר הלילה הסוער, כשנדרשה האסיפה לפרוט את המתווה למדיניות מעשית, חזרו הנציגים מפוכחים וזהירים יותר. משפטנים כמו מרלן דה דואה, שנתמנה אחר כך לראש הוועדה לענייני "[[פאודליזם]]" והופקד על היישום, יצרו הבדל בין "זכויות פרסונליות" כמו ה[[קורווה]], זכיונות ציד וכולי ל"זכויות ריאליות" על היטלים ורכוש. הראשונות נועדו להתבטל ללא שהיות, והאחרונות היו צריכות להיפדות תמורת פיצוי, במפתח כללי של בין עשרים לעשרים וחמש שנות הכנסה מהן. כביתר הממלכה, הופקעה זכות האדונים לשפוט את האוכלוסייה; תחת זאת, צווה להקים מנגנון של שופטים ממונים או נבחרים בשכר. חוסלה גם חזקת ה"מאנמורט" (Mainmorte), אדמות שאיכרים שישבו עליהן (כמיליון וחצי איש) לא יכלו להוריש את נחלותיהם, שריד אחרון ל[[צמית]]ות שבטלה למעשה מזה מאות שנים. גם מעשר הכמורה הושמט – המחוקקים קבעו שאנשי הדת ייתמכו ישירות על ידי המדינה כפקידים מטעמה, סימן לבאות. אך למרות שחשיבות הפרט היחיד עמדה לנגד עיניהם, המומחים סירבו לחסל את האדמות המשותפות, שהיו בבעלות יוגב אחד אך לאחרים היו זכויות מרעה ועיבוד בהן. בכך ובצעדים אחרים הם שימרו את האופי הקומונלי של אזורי הכפר, והחקלאות הצרפתית הוסיפה להתבסס על יחסים של כמעט-אריסות בין שכבות האיכרות השונות עוד שנים רבות. הם גם אפשרו לאיכרים בעלי חלקות, שהיו אולי המרוויחים העיקריים מהחקיקה, להוסיף את המעשר המבוטל לסכומים שגבו מהחוכרים שלהם, שלא השיגו דבר משמיטתו. מלבד זאת, העודפים החקלאיים שהועברו פעם לסניורים ולכנסייה עמדו להיגבות על ידי המדינה עצמה, במערכת מס חדשה. לגבי ההתחייבויות שהיו יכולות להיפדות מהסניורים, האסיפה קבעה לבסוף נטל הוכחה נמוך: זכות כלשהי נחשבה שרירה וקיימת אם הועברו תשלומים בשלושים השנה הקודמות, והאיכרים היו צריכים להציג מסמכים כדי לְהָזֵם תביעות מהאדונים ולא להפך.
מן ה-5 ועד ה-11 בחודש הוציאה האסיפה שורה של צווים שסיכמו את החלטותיה והיוו מצע לעבודתה של הוועדה הפיאודלית. ב-11 הכריזה על "ביטול מוחלט של הפאודליזם", מערכת שנותרו ממנה רק שרידים הרבה קודם אך שמה היה סמל ושימש רבות בפי מבקרי המשטר הישן, והורתה על טביעת מדליה שנשאה את דמות המלך וכיתוב "מקומם החירות הצרפתית". בקרב האיכרים התקבלו ההצהרות באהדה עצומה. רק מעטים טרחו לברר את הפרטים המדויקים של צווי אוגוסט, והרוב היה משוכנע שכל ההתחייבויות פקעו, כולל פרטים כמו האיסור להשתמש במתקנים מחוץ לאחוזה (Banalité) לצרכים כטחינת קמח, שלא נדונו כלל באסיפה. השקט הושב לזמן מה. כשנתחוור שההיטלים השונים צריכים להיפדות מידי האדונים ושייגבו כל זמן שלא יעשה כן – בינתיים, הרשויות החזירו לעצמן מידה מסוימת של שליטה ואכיפה – התחדשה ההתמרמרות ביתר שאת. מצפון ל[[טולוז]] בלבד, נשרפו בראשית 1790 נשרפו יותר ממאה בתי אחוזה. סירוב לשלם את ההיטלים השונים והתעצמות ההתפרעויות דחקו באסיפה הלאומית לבטל במרץ 1790 את ה-Banalité והגבלות אחרות ללא פיצוי. המהומות לא חדלו. רק ב-25 אוגוסט 1792, ערב מלחמה ומתוך הצורך לגייס את תמיכת האיכרים, הועברו תקנות שחיסלו את ה[[סניוריאליזם]] כליל: נאסרו מסי יבול, האדונים נדרשו לספק מסמכים שיוכיחו את זכאותם לדרוש תשלומים שונים ובוטלה החזקה לפיה הונח מראש שאין אדמה ללא אדון. ב-17 ביולי 1793, בעיצומו של משבר קשה עוד יותר, הורתה [[הוועידה הלאומית]] על שריפת כל הרישומים הסניוריאליים וביטול כל הזכויות הנובעות מהם ללא פיצוי.{{הערה|לסקירה מקיפה, ראו: Anthony Crubaugh, '''Feudalism''', בתוך: William Doyle (עורך), '''The Oxford Handbook of the Ancien Régime''', [[הוצאת אוניברסיטת אוקספורד]], עמ' 219-233.}}
=== הצהרת זכויות האדם והאזרח ===
| |||