המהפכה הצרפתית – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
שורה 132:
בתווך בין סיאס ואוהדיו המעטים מצד אחד וסיעתו החזקה של מונייה מצד שני ניצב המחנה הפטריוטי הרחב, עם צירים כדופורט וברנאב, שלא בטח באחרונים. מירבו ניסה לתווך ביניהם אך נטה במהרה לצד המלוכנים-חוקתיים מתוך חששו מאנרכיה, דבר שעורר נגדו חשדות מצד מתנגדיהם. כמותו עשה גם לה פאייט – שהמשמר הלאומי בראשותו הלך והתארגן ככח האמון על הסדר הציבורי בכל המדינה. מגויסים נדרשו לרכוש את מדיהם בעצמם, תקנה שהבטיחה שרק אמידים יחסית יוכלו לשרת בו והרחיקה גורמים מתסיסים או לא-מהימנים. המיליציות העירוניות ברחבי המדינה הצטרפו בזו אחר זו למשמר.
שאלת הווטו עוררה זעם גם בקרב ההמון הפריזאי, שגילה את כוחו במאורעות הקיץ, ועוררה התפרעויות. בראשית ספטמבר החל לצאת העיתון הרדיקלי L'Ami du peuple ("ידיד העם"), שעורכו הפופוליסט [[ז'אן-פול מארה]] הטיף בלהט
לואי השישה-עשר, מצדו, חזר והפגין קרירות רבה כלפי המהפכה. נקר ניסה לשכנעו להצהיר על תמיכה בלתי-מותנית בצווי אוגוסט ובהצהרת הזכויות לפני ההצבעה על הווטו, ונרמז לצירים שאכן יעשה כן; אך ב-18 בחודש הודיע שיהיה מוכן לאשרר רק חלק מהפרטים בצווים ותו לאו. ההתמרמרות והחשדות נגדו באסיפה גאו. אז החריף את המצב כשזימן לוורסאי את אחת היחידות הנאמנות והממושמעות ביותר שנותרו בצבא, חטיבת פלנדריה. כשהגיעו לארמון ב-1 באוקטובר ערכו קציני המשמר קבלת פנים חגיגית לעמיתיהם, שהמשפחה המלכותית נכחה בה. לפי השמועות שהתרוצצו בפריז יום למחרת, החוגגים גידפו את האסיפה ודרכו על מקלעות בצבעי אדום-לבן-כחול. העיתונות הרדיקלית התלהמה ותבעה להביא את לואי לעיר, כדי שיהיה תחת השגחה מתמדת מצד נבחרי הציבור ולא יוכל למעול בתפקידו. ב-4 באוקטובר הודיע המלך קצרות, כשנשאל מתי יאשרר את הצהרת זכויות האדם והאזרח, שמוטב שהחוקה תושלם קודם לכן. מחירי החיטה עלו חדות בתחילת החודש, ועמם התרבו ההתקפות על מאפיות וההתפרעויות ברחובות. על רקע הנשף העמוס מכל טוב שנערך בוורסאי והופעת החטיבה, השמועות על "קנוניית הרעב" ועל כוונה לאיים על המהפכנים עד שייכנעו התפשטו שוב.
בבוקר ה-5 באוקטובר התאסף קהל של אלפי נשים, חמושות בחרמשים ורמחים, בכיכרות השווקים בפריז. רוב המשקיפים סברו שהארגון המדוקדק יחסית היה עדות למהלכים של הרדיקלים בקומונה מאחורי הקלעים. הן ומלווים רבים צעדו אל האוטל דה ויל ותבעו מהנציגים לצעוד לארמון, לדרוש לחם ולהביא את לואי לבירה. הנוכחים מיהרו להיעתר ללחץ הכבד, שטמן בחובו גם את האפשרות לכפות הסכמה על המלך. 7,000 נשים יצאו לכיוון ורסאי, ומספר גדול עוד יותר הצטרף ללא הרף למצעד. לואי השישה-עשר פקד על משמר השווייצרי שלו לא לירות; כשחלק חיילי המשמר הלאומי שהיו מוצבים באזור נסחפו בידיעה על המצעד והחלו לתקוף אותם, הורה לשווייצרים לסגת. המלכה ויועציו הציעו לו להימלט, בעוד נקר מנסה להניא אותו מכך. בשלב מסוים, הובאו כרכרות, אך כמה מאנשי המשמר הלאומי שחררו את הסוסים מרתמתם.
בשעה חמש בערב הגיע האספסוף לוורסאי. הנשים פלשו קודם להיכל האסיפה הלאומית, קטעו את הדיונים ודרשו לחם, אשרור ההחלטות בידי המלך וחזרה לפריז. הצירים מיהרו להסכים. משלחת נשים הוכנסה אל המלך הנצור, שהיה עתה נכון לחתום על הצהרת זכויות האדם וצווי אוגוסט. בפריז, לה פאייט נלחץ על ידי אנשיו ונעתר לדרישתם להותיר את העיר כמעט ללא משמר. הוא ו-20,000 חיילים הגיעו לארמון מאוחר יותר בלילה. לה פאייט ניסה להרגיע את האווירה והבטיח להמון שהמלך יחזור עמם העירה, למרות שלואי טרם הסכים לכך. לילה מתוח עבר על הארמון המוקף; השכם בבוקר ה-6 באוקטובר הסתננו כמה מהעירוניים מעבר לגדרות והביאו את השווייצרים לפתוח באש. קול הירי עורר את ההמון, ואלפים פרצו את השערים ושטפו את המתחם. האספסוף קטל שני שומרים והציג את ראשיהם על כידונים; לה פאייט מיהר להפעיל את המשמר הלאומי, והצליח לבלום במאמץ רב את הפריזאים מלפרוץ לחדרי המשפחה המלכותית. הם התקבצו בחצר שמתחת לחלון, עם קבוצה של שומרים שלכדו, תבעו בצעקות שהמלך יחזור לפריז והתלבטו בקול כיצד להוציא להורג את שבוייהם ואילו מבני המשפחה המלכותית יותירו בחיים כשיתפסו את הארמון שוב. לה פאייט, תוך סיכון רב, יצא עם המלך והמלכה אל המרפסת, כשהם חשופים לירי מלמטה. המחווה ונאום נמלץ בו הובטחה היעתרות לדרישות הצליחו להפיג את צמאון הדמים של המתכנסים.
אחר הצהריים, יצאו לואי השישה-עשר ובני משפחתו אל הבירה, כשהמון נלהב ומרוצה של רבבות מקיף אותם. הם הביאו לתושבי העיר את כל הקמח ממטבחי ארמון ורסאי, טעון בכמה קרונות משא. כמות זעומה זו לא יכלה להקל כלל למשבר המזון, שנבע בעיקר מתנאי האקלים. זה נפתר מאליו כחודש לאחר מכן, כשאספקת החיטה השתקמה.
=== לקראת החוקה של הכמורה ===
| |||