הסכם אלג'יר – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ הסבת תג ref לתבנית:הערה* |
|||
שורה 8:
מפלגת הבעת' שעלתה לשלטון בעיראק ב-[[1968]] נקטה גישה לאומנית-ערבית שלא בישרה טובות לכורדים, שכן בתקופת השלטון הקצרה של הבעת' לאחר הפיכה ב-[[1963]] המשטר פתח במערכה צבאית רחבה נגד המורדים הכורדים, וזו לא הגיעה להכרעה. עם עליית הבעת' מחדש לשלטון ב-1968, גברו ההתנגשויות בין מורדים כורדים לכוחות הביטחון העיראקיים. ב-1969, המורדים הכורדים תחת הנהגת [[מוסטפא ברזאני]] תקפו את מתקני הנפט ב[[כרכוכ]] ועצרו את זרימת הנפט מהמקום. בתגובה, בגדאד הורתה על שליחת ארבע מתוך שש דיוויזיות הצבא העיראקי לצפון.{{הערה|1=דיווח ה[[פיננשל טיימס]] ([[לונדון]]) מ-[[15 במרץ]] [[1969]]. על שליחת הדיוויזיות, ראו עמ' 66 אצל קרש ורואטסי.}} כוחות המשטר הצליחו להשתלט מחדש על ערים באזור, אך איבדו שליטה על אזורים כפריים נרחבים בצפון עיראק,{{הערה|1=ראו למשל [http://aad.archives.gov/aad/createpdf?rid=13517&dt=1573&dl=823 דיווח] נציג אמריקני מהשגרירות בבגדאד מ-[[17 באפריל]] [[1973]] שמתאר את מחסומי הכבישים והפטרולים החמושים בכבדות של הפשמרגה והימנעות הצבא העיראקי מכניסה לאזורים בקרבה לגבול עם איראן. {{PDF}}, קוד מברק: 1973BAGHDA00214.}} מלבד זאת, המורדים הכורדים הסבו נזקים כלכליים בשל הפגיעה בתשתיות שאיבת הנפט וההתנגשויות הבלתי פוסקות בין הצדדים. למרות הלחץ הצבאי המתמשך מצד מרבית צבא עיראק{{הערה|1=לטענת הכורדים מספר אירועי [[טבח]] בוצעו במהלך הלחימה לצורך "טיהור" כפרים לקראת העברת ערבים אליהם. ראו דיווח בעיתון מפלגת KDP הכורדית אל-תַאַח'י מ-[[27 באוגוסט]] 1973, מופיע באנגלית ב[http://aad.archives.gov/aad/createpdf?rid=62185&dt=1573&dl=823 דיווח] נציגות ארצות הברית מבגדאד מ-[[28 באוגוסט]]. {{PDF}} קוד מברק: 1973BAGHDA00455.}} סירבו הכורדים להיכנע.
לאחר [[משא ומתן]] חשאי בין מצטפא ברזאני לסדאם חוסיין, השניים חתמו במרץ 1970 ב[[תכרית]] על "המניפסט של מרץ" שצריך היה להיות מיושם תוך ארבע שנים.
G.S. Harris - ''Ethnic Conflict and the Kurds'' in the Annals of the American Academy of Political and Social Science, pp.118-120, 1977 </div>
[http://hrw.org/reports/1993/iraqanfal/ANFALINT.htm The introduction] in Genocide in Iraq: The Anfal Campaign Against the Kurds ([[Human Rights Watch]] Report, 1993). </div>
באמצע מרץ אירעו מספר התנגשויות בצפון עיראק, באפריל החלה מעורבות רחבת היקף של [[חיל האוויר העיראקי|חיל האוויר]] וכוחות מיוחדים מצד עיראק.{{הערה|1=[http://aad.archives.gov/aad/createpdf?rid=47807&dt=1572&dl=823 דיווח] נציגות ארצות הברית בבגדאד מ-[[25 באפריל]] 1974. {{PDF}} קוד מברק: 1974BAGHDA00259.}} שמונה דיוויזיות (120,000 חיילים), 800-700 מתוך 900 הטנקים של צבא עיראק, 20 גדודי ארטילריה וכל חיל האוויר (מאות מטוסים) והטלו לשדה הקרב על ידי המשטר על מנת להתמודד עם 50,000 אנשי [[פשמרגה]] כורדים.
לאחר הצלחות ראשוניות בקרבות נגד המורדים, החל מסתיו 1974 הצבא לא הצליח להמשיך בהתקדמותו. בין היתר בשל חוסר הצלחתו לנתק את קווי אספקת אמצעי הלחימה לכורדים מאיראן ומ[[סוריה]] (בינה לבין עיראק התנהלה יריבות פנים-בעת'יסטית ארוכת יומין) ובשל סיוע צבא איראן לכוחות הכורדים. הצבא האיראני העניק סיוע ארטילרי ואווירי החל מאוגוסט של 1974{{כ}}{{הערה|שם=US}} ושתי [[חטיבה|חטיבות]] של הצבא האיראני פלשו לעיראק בינואר 1975.{{כ}}
J. M. Abdulghani - ''Iraq and Iran: The Years of Crisis''. pp. 156-157.
</div>
===סכסוך הגבולות===
[[קובץ:LittleIraq.png|שמאל|ממוזער|250px|השט אל-ערב, היציאה היחידה למפרץ הפרסי מהנהרות בעיראק]]
עוד בתקופת [[האימפריה העות'מאנית]] ו[[ממלכת פרס]] התקיים סכסוך הגבולות ביחס ל[[שט אל-ערב]], הנתיב הימי היחיד של עיראק למפרץ הפרסי ממערכת הנהרות של ה[[פרת]] וה[[חידקל]]. לפני [[המאה ה-19]] השליטה בנתיב המים עד גדתו המזרחית הייתה בידי העות'מאנים. אולם בעקבות גילוי נפט באי ח'ורהמשר שנמצא בקרבה לגדה האיראנית של השט, הוענקה לאיראן שליטה על אי זה ועוד שניים ב[[פרוטוקול קונסטנטינופול]] של [[1913]]. באוקטובר [[1936]], בעקבות הפיכה צבאית בראשות הגנרל [[בכר סדקי]] שהפילה את הממשלה בעיראק, חל שינוי במדיניות החוץ. במקום התמקדות במדינות החוץ, הממשלה פעלת להסדרת היחסים עם השכנות [[טורקיה]] ואיראן.
[http://www.bitsofnews.com/content/view/3886/42/ History of Iraq: 1933 - 1939], Bits of News.</div>
בעקבות עליית משטר הבעת' לשלטון, ביולי 1968 שבה הממשלה העיראקית לתבוע שליטה מלאה על כל מימי השט.{{הערה|1=אנתוני רוקדסמן ואברהם וגנר - '''מלחמת איראן עיראק''', הוצאת משרד הביטחון, 1998. עמ' 34.}} העלאת תביעה נושנה זו באה בעיתוי לא טוב, לאור התחזקות מעמדה האסטרטגי של איראן ב[[המפרץ הפרסי|מפרץ הפרסי]].{{הערה|1=הכרזת ה[[הממלכה המאוחדת|בריטיים]] על נסיגה מהמפרץ הפרסי לאחר משבר [[עדן]] ב-[[1968]], החלישו את האיום הבריטי על איראן. בנוסף, לאור שיפור היחסים בין [[ברית המועצות]] לבין איראן פחת גם האיום המשמעותי על איראן מ[[צפון]]. עליית מחירי ה[[נפט]] החל מ-[[1968]] חיזק גם הוא את ביטחון השאה.}} [[השאה]] [[מוחמד רזה פהלווי]] החליט להפגין התנהלות המתאימה, בראייתו, למעצמה הראשונה של המזרח התיכון,{{הערה|1=רעיונות "המדינה האדירה ביותר במפרץ הפרסי" וחשיבותה של איראן לייצוב ושמירה על הביטחון באזורה הודגשו מספר פעמים על ידי השאה. דיווחים שונים בנושא: [[הגארדיאן]] מ-[[9 באוקטובר]] [[1971]], סוכנות הידיעות הצרפתית (AFP) מ-[[10 ביוני]] [[1976]].}} וב-[[19 באפריל]] 1969 האיראנים ביטלו באופן חד-צדדי את ההסכם מ-1937. התואנה של המשטר האיראני הייתה "התגרות" של עיראק נגד ספינות איראניות שנעו על השט, אך בפועל המהלך נבע מאמונתו של השאה כי המשטר בבגדאד חלש מדי מכדי להגיב.
[[תמונה:Shat Al-Arab-Basra.jpg|שמאל|ממוזער|250px|השט אל-ערב באזור [[בצרה]]]]
ב-[[22 באפריל]] עברה לראשונה ספינה איראנית בליווי אוניות הצי האיראני מבלי לשלם את דמי המעבר לעיראק. שתי המדינות החלו לפרוס את צבאותיהם על גדות השט. יום לפני עזיבת הצי הבריטי את המפרץ הפרסי ב-[[30 בנובמבר]] [[1971]] איראן השתלטה על ארבעה איים במפרץ הפרסי, בעקבות צעד זה ניתקה בגדאד את היחסים הדיפלומטיים עם טהראן.{{הערה|1=קורדסמן ו-וגנר, עמ' 35.}} המשטר בבגדאד החל לקרוא להתקוממות עממית של ה[[ערבים]] במחוז [[ח'וזסתאן|ח'וזסטאן]] (אותו הם כינו "ערביסטאן") שבאיראן סמוך לגבול עם עיראק, שמרבית תושביו אינם דוברים [[פרסית]]. כמו כן, בגדאד הורתה על גירושם של איראנים ומלומדים שיעים מעיראק.
==גיבוש ההסכם==
ב-1973 עיראק החלה בגישושים כלפי איראן בניסיון לגרום להפסקת התמיכה האיראנית במורדים הכורדים, לאור הבנתו כי הצבא העיראקי לא יצליח לדכא את המרידה בהיקפה הנוכחי. המגעים הראשונים{{הערה|1=דברי מזכיר משרד החוץ האיראני לנציג משגרירות ארצות הברית ב[[טהראן]]. ראו [http://aad.archives.gov/aad/createpdf?rid=20268&dt=1573&dl=823 מברק] מטהראן, [[22 במאי]] [[1973]]. {{PDF}} קוד מברק: 1973TEHRAN03548, סיווג מקורי: סודי, תפוצה מוגבלת.}} בין המדינות החלו בפגישה של שרי החוץ מעיראק ומאיראן ב[[ז'נבה]] בשבוע האחרון של [[אפריל]] 1973.{{כ}}{{הערה|1=[http://aad.archives.gov/aad/createpdf?rid=20800&dt=1573&dl=823 דיווח] שגרירות בגדאד מ-[[28 במאי]] 1973. {{PDF}} קוד מברק: 1973BAGHDA00304.}} בשיחות חשאיות אלו (בין המדינות לא היו יחסים דיפלומטיים באותה העת) הנציגים העיראקיים התעקשו לקיים את המשא ומתן במסגרת החוזה מ-[[1937]] (שהעביר את מרבית שטחי השט לשליטת עיראק), אך הנציגים האיראנים קבעו כי הסכם זה הוא בטל ומבוטל ויש לקיים דיון מחודש על הגבול, בתמורה להסדרת היחסים בין המדינות.{{הערה|1=ראו [http://aad.archives.gov/aad/createpdf?rid=24434&dt=1573&dl=823 דיווח] מחלקת המדינה לנציגותה בעיראק (דרך [[בירות]]) מ-[[16 במאי]] [[1973]]. {{PDF}}, קוד מברק:1973STATE093589, סיווג מקורי: סודי, תפוצה מוגבלת.}} בעקבות כישלון הצדדים להגיע להסכמה כלשהי, לאורך תקופה מסוימת לא התקיימו פגישות בין הצדדים. ה[[שאה]] החליט לא להפגין גמישות, והיה נחוש לקבל בדיוק ממחצית השט ורק לאחר השגת הסכמה זו מאיראן הוא היה מוכן לדון על שיפור היחסים בין המדינות (קרי, הפסקת התמיכה בכורדים).{{הערה|1=דבריו של שר הטקס האיראני לשגריר ארצות הברית באיראן. ראו [http://aad.archives.gov/aad/createpdf?rid=36434&dt=1573&dl=823 דיווח] השגרירות האמריקנית בטהראן למחלקת המדינה ב-[[9 ביוני]] 1973. {{PDF}}, קוד מברק: 1973TEHRAN03974.}} הוא טען כי אין במה לדון בנוגע לשט, לאחר קביעת העובדות על ידי איראן בביטול הסכם 1937 באפריל 1969 וכי חלוקת השט חייבת להיות לאורך קו האמצע.{{הערה|1=[http://aad.archives.gov/aad/createpdf?rid=36271&dt=1573&dl=823 דיווח] שגרירות ארצות הברית בטהראן לאחר פגישה עם השאה. [[9 ביוני]] 1973 {{PDF}}. קוד מברק: 1973TEHRAN03979.}}
במאי 1974 המדינות הקימו ועדה לסימון הגבול ביניהם, אך עיראק לא ששה לוותר על דרישותיה. בפסגת [[הליגה הערבית]] ב[[רבאט]] באוקטובר 1974 נערכה פגישה בין נציגים משתי המדינות בתיווך של [[מלך ירדן]] [[חוסיין, מלך ירדן|חוסיין]].
C. Kutchera - ''Le Mouvment national Kurde'', Paris Flammarion, 1979. pp. 322-323.
</div>
מהותו של ההסכם הייתה ויתור היסטורי מצידה של עיראק על שטחים, תמורת הבטחה איראנית להפסיק מלעורר מרידות פנים-עיראקיות שערערו את יציבות משטר הבעת'. לשאה האיראני היה אינטרס משלו לסיום הסכסוך, מתקפת צבא עיראק בקיץ 1974 הצליחה לכבוש שטחים כורדיים רבים. בשנים קודמות של הסכסוך, הכורדים ניצלו את חודשי החורף המושלגים כדי לשוב ולתפוס את הטריטוריה שאיבדו. עם זאת, בחורף של 1975 הכורדים לא הצליחו לעשות זאת, והמתקפה העיראקית הצפויה באביב הייתה עלולה לחסל את ההתנגדות הכורדית לחלוטין. השאה לא היה מוכן לשמר התנגדות זו במחיר הגברת המעורבות הצבאית של מדינתו בסכסוך, מחשש להתדרדות למלחמה בהיקף מלא עם עיראק. מלבד זאת, השאה השתמש בכורדים כדי להשיג את הנחוץ לו מעיראק, ולא היה מעוניין בהצלחת מאבקם.{{הערה|1=[http://www.internationalrelations.house.gov/110/tak013107.htm עדות] החוקר הבכיר ריי טקאי ממכון המחקר ה"מועצה ליחסי חוץ" (CFR) בפני ועדת יחסי החוץ של [[בית הנבחרים של ארצות הברית|בית הנבחרים האמריקני]] מ-[[31 בינואר]] [[2007]].}} הצלחת המאבק הכורדי והשגת עצמאות מסוימת לכורדים בעיראק, עלולה הייתה לגרום לעליית תביעה דומה מצד המיעוט הכורדי באיראן.{{הערה|1=הערכה מפי נציג סובייטי בבגדאד לאוזני נציג אמריקני. [http://aad.archives.gov/aad/createpdf?rid=19454&dt=1572&dl=823 דיווח] הנציגות מ-[[19 בפברואר]] [[1974]]. {{PDF}} קוד מברק: 1974BAGHDA00085.}} החלטה הרת גורל זו התקבלה על ידי השאה באופן עצמאי, מבלי התייעצות עם גורמים בכירים אחרים ושיקפה את מגמת החלשות השפעתם של מקורבים ויועצים לשאה.{{הערה|שם=US}}
שורה 45:
==השלכות ההסכם==
המדינות הקימו ועדה משותפת שסימנה את הגבול לאורכו, מפקדות משותפות הוקמו במספר מקומות לאורך הגבול לפיקוח התנועה. סימון הגבול המשותף הסתיים ב-[[26 בדצמבר]] 1975 עם חתימת הצהרת כוונות משותפת.
The U.S. State Department's Geographer Office of the Geographer Bureau of Intelligence and Research - [http://www.law.fsu.edu/library/collection/LimitsinSeas/IBS164.pdf International Boundry Study No. 164: Iran - Iraq Boundry].(PDF) 13 July, 1978.</div>
Joint intelligence analysis by the U.S. State Department, [[CIA]] and [[DIA]] from 1 May, 1975 - ''[http://www.gwu.edu/~nsarchiv/NSAEBB/NSAEBB167/01.pdf The Implications of the Iran-Iraq agreement]'' (PDF). Classified as Secret/NoForn until August of 2004.</div>
מאות אלפי פליטים כורדים ברחו מעיראק והתיישבו ב[[מחנה פליטים|מחנות פליטים]] באזורי הגבול עם איראן (לאחר שנשקם של הלוחמים נלקח מהם), ועם [[טורקיה]]. בין הפליטים היה [[מוסטפא ברזאני]], מנהיג המרידה הכורדית. המשטר חידש את מאמצי ה"ערביזציה" שלו עם דיכוי המרידה, וגרר התנגדות אלימה מחודשת מצד הכורדים. הכורדים שלא נהנו כעת מתמיכת מעצמות זרות נחשפו בתגובה להעברה בכפייה לחלקים אחרים של המדינה. בין השנים 1978-1979 כ-600 כפרים כורדיים נשרפו עד היסוד וכ-200,000 כורדים גורשו מצפון עיראק.
M. Farouk-Sluglett, P. Sluglett, J. Stork, ''Not Quite Armageddon: Impact of the War on Iraq'', MERIP Reports, July-September 1984, p.24 </div>
==הפרות ההסכם==
שורה 56:
פחות משש שנים לאחר החתימה על ההסכם, פרצה בין המדינות [[מלחמת איראן-עיראק]], ש[[עילה למלחמה|העילה]] לה הייתה אותו סכסוך גבולות. מלחמת איראן-עיראק נמשכה שמונה שנים, ולמרות הצלחות צבא עיראק מלכתחילה, הצליחו האיראנים להדוף את הצבא עיראק לגבולות שלפני המלחמה. על פי החוק הבינלאומי, אין למדינה זכות לדחות באופן חד-צדדי הסכם שהיא אישררה, ובהסכם זה אינו קיים סעיף המאפשר את ביטולו החד צדדי, כפי שעשה [[סדאם חוסיין]] כשהכריז ב-[[17 בספטמבר]] [[1980]] כי השט אל-ערב הוא חלק משטחה של עיראק. הלחימה לאורך הגבול התלהטה באופן מיידי לאחר הצהרה זו, וב-[[20 בספטמבר]] הכריז נשיא איראן [[אבולחסן בני-סדר]] על גיוס כללי.{{הערה|1=קורדסמן ו-וגנר, עמ' 48.}}
לאחר שמונה שנים של מלחמה, חזרו המדינות לגבולות שבהם התחילה המלחמה. עם זאת, סדאם סירב לשוב ולאשר כי הגבולות יוותרו על פי קווי הסכם אלג'יר. בין המדינות התקיימה הפסקת אש מתוחה במשך שנתיים. מיד לאחר [[מלחמת המפרץ|פלישת עיראק]] ל[[כווית]] ב-[[2 באוגוסט]] [[1990]] וסימנים מעידים לתגובה מערבית אפשרית, סדאם שאף לישר את ההדורים עם איראן, כדי להבטיח שאיראן לא תנצל את מעורבות צבא עיראק בכוווית כדי להכות ממזרח. ב-[[14 באוגוסט]] 12 ימים לאחר התחלת המלחמה, שלח סדאם חוסיין איגרת ל[[נשיא איראן]] [[אכבר האשמי רפסנג'אני]] שבה הציע לאשר מחדש את תנאי הסכם אלג'יר{{הערה|1=שלושה ימים טרם הפלישה, לעומת זאת, סדאם טען בפומבי כי השט אל-ערב שייך לעיראק על בסיס זכות היסטורית. ראו בדיווחים של Kayhan International ([[טהראן]]) מ-[[29 בספטמבר]] 1990 ו-[[2 באוקטובר]] 1990. מופיע גם בדיווח Baghdad Domestic Service מ-[[23 בספטמבר]] 1990.}} ולבצע החלפת שבויים.{{הערה|1=באיגרת טען כי מלחמת איראן-עיראק כלל לא התנהלה בניסיון לבטל את ההסכם (קרי, להחזיר את השליטה על השט, כפי שטען בהכרזתו שגרמה לפרוץ המלחמה) והאשים את איראן בביטול ההסכם. ראו בראיון עם בכיר משטר הבעת' (ולימים סגן נשיא עיראק) [[טה יאסין רמצ'אן]] לעיתון אל-תד'מאן ([[לונדון]]), [[29 באוקטובר]] 1990. עמ' 20 - 24.}} רפסנג'אני ניצל את ההזדמנות וב-[[18 באוגוסט]] החלו חילופי השבויים בין המדינות. עם זאת, משטר הבעת' השתמש בתואנות שונות כדי לדחות את סימון הגבול הקרקעי בין המדינות. שרידי מלחמת שמונה השנים עדיין נותרו לאורך השט, עשרות ספינות ו[[מוקש]]ים ששוקעו במהלך הלחימה הפכו את המעבר בנתיב הימי לבלתי אפשרי. עם זאת, עלות משיית כל שרידי המלחמה הוערכה ביותר מ-5 מיליארד [[דולר]], ועיראק, שסבלה מ[[עיצומים (יחסים בינלאומיים)|סנקציות]] שהטיל [[האומות המאוחדות|האו"ם]] לאחר מלחמת המפרץ, לא הייתה נכונה לשלם על המשייה.
כיום, מספר ארגוני ביון בינלאומיים מאמינים כי איראן מפירה את ההתייחסות בהסכם למניעת פעילות חתרנית בשטחה של המדינה האחרת. לאור מעצרים של מספר חברי כוח קודס בעיראק{{הערה|1=ראו [http://news.bbc.co.uk/2/hi/middle_east/6216455.stm דיווח ה-BBC] על מעצר חשודים בהברחות אמצעי לחימה ב-[[21 בדצמבר]] [[2006]] בבגדאד.}}{{הערה|1=[http://www.iht.com/articles/ap/2007/04/07/africa/ME-GEN-Iraq-US-Iran-Prisoners.php דיווח האינטרנשיונל הראלד טריביון] על מעצר חשודים מ[[משמרות המהפכה]] ב[[ארביל]] ב-[[11 בינואר]] [[2007]].}} ועדויות לאספקת תחמושת, אימונים ומימון למורדים שיעים עיראקיים.{{הערה|1=
[http://www.iranfocus.com/modules/news/article.php?storyid=3403 Iran 'supplies infra-red bombs' that kill British troops in Iraq], דיווח של המודיעין הצבאי הבריטי. הסאנדיי טלגרף, [[21 באוגוסט]] [[2005]].}}{{הערה|1=פטראוס: איראן מקימה בעיראק מודל של חזבאללה, [http://graphics8.nytimes.com/packages/pdf/world/20070911_POLICY/Petraeus_Testimony.pdf עדות פטראוס] (PDF) מול הקונגרס האמריקני.}}
הפרה בולטת של ההסכם בוצעה על ידי איראן ב-[[23 במרץ]] [[2007]] כש[[פריגטה]] בריטית שנמצאה ב[[מים טריטוריאליים|מים הטריטוריאליים]] של עיראק נעצרה על ידי [[חיל ים|חיל הים]] של [[משמרות המהפכה האיראניים]] ו-15 הבריטים שעליה הובאו בכפייה לאיראן. באמנה המקיפה שנחתמה בין המדינות על בסיס הסכם אלג'יר פורט כי האזור{{הערה|1=האיראנים טענו בראשית כי המעצר התבצע בנ. צ {{coord|29|51|N|48|45.11|E|type:landmark|display=inline}} אולם עמדתם שונתה מאוחר יותר לנ. צ {{coord|29|51.9|N|48|45.11|E|type:landmark|display=inline}} מאחר שהנקודה הראשונה לא נמצאה במים הטריטוריאליים של איראן. תמונות של מכשירי ה-[[GPS]] של הפריגטה מראים כי המלחים נעצרו בנ.צ. {{coord|29|50.36|N|48|43.08|E|type:landmark|display=inline}} הנמצאת במים הטריטוריאליים של עיראק.}} בו נאסרו הבריטים שייך לעיראק.
==עם נפילת סדאם==
אחרי נפילת משטר הבעת' עם [[מלחמת עיראק|פלישת כוחות הקואליציה]] לעיראק ב-[[2003]] והקמת ממשלות [[שיעה|שיעיות]] ודתיות יותר, היחסים בין המדינות הפכו לידידותיים יותר. בנובמבר 2007 המדינות הקימו ועדה משותפת לדיון לגבי פינוי הנתיב הימי משרידי המלחמה ולגבי שימוש באוצרות הטבע שהתגלו על קרקעית השט, עם הגידול ההדרגתי בשטח החופים. במהלך הדיונים האלו מספר בכירים עיראקים טענו כי ההסכם אינו תקף.
</div>
==קישורים חיצוניים==
|