|
|
|
לאחר המלחמה הקדיש אטינגר את כל זמנו ומאמציו לחקר הסבל האנושי עם דגש על הפסיכיאטריה הקלינית, ובפרט [[ויקטימולוגיה]] ופסיכיאטריית אסונות. מחקריו היוו ציון דרך בחקר ההשפעות הפסיכולוגיות והפיזיות ארוכות הטווח של מתח קיצוני, ובחקר חווית הפליט. בין פרסומיו נכללים ״ניצולי מחנות ריכוז בנורווגיה ובישראל״ (1964), ״תמותה ותחלואה לאחר לחץ קיצוני״ (1973) ו״זרים בעולם״ (1981).
ליאו ואשתו ליזל אטינגר<ref>{{הערה|{{קישור כללי|הכותב = |כתובת = http://www.unica-network.eu/news/robert-quinn-scholars-at-risk-to-receive-the-university-of-oslos-2012-human-rights-award|כותרת = Robert Quinn & Scholars at Risk to receive the University of Oslo’s 2012 Human Rights Award}}</ref>}} הקדישו את חייהם לקידום זכויות אדם, ולמאבק נגד אי-צדק וגזענות. היה להם תפקיד חשוב בתנועת זכויות האדם בנורווגיה. הודות למאמציהם, נורווגיה גם הפכה למדינה הראשונה בעולם אשר מינתה יו״ר לפסיכיאטריית אסונות. כאשר [[ארגון הבריאות העולמי]] פרסם ב-1992 את סיווג המחלות הבינלאומי [[ICD]]-10, הוא כלל בתוכו קטגוריה בשם ״שינוי אישיותי מתמשך בעקבות חוויה קטסטרופלית״, מושג אבחוני המבוסס על עבודתו של אטינגר.
== קישורים חיצוניים ==
|
