האימפריה התדמורית – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
←לקריאה נוספת: עיצוב קישור |
|||
שורה 16:
== נפילת האימפריה ==
זנוביה ובנה מרדו בשלטון המרכזי של הרומאים, ניהלו מלחמות נגדם, והשתלטו על שטחים נרחבים מהאימפריה, ואף על פי כן, לא הכריזו התדמוריים על ניתוק רשמי של ממלכתם מהאימפריה הרומית. הקיסרים [[קלאודיוס]] ו[[אורליאנוס]] לא הגיבו בכוח על מרידתם של התדמורים שגרמה לפגיעה בכבוד האימפריה ובאחדותה. מדיניות מורכבת זאת מתבטאת במספר דברים, בין השאר, ב[[
Jacqueline Long, (Vaballathus and Zenobia: 270-272 A.D.( Loyola University Chicago, Faculty Publications, 1997)}}. בשנת 272 כאשר הקיסרות החלה להתייצב, החליט אורליאנוס להשליט סדר הקיסרות לשים קץ לאימפריית תדמור. התדמוריים ניסו להדפו בסוריה, וכיוון שריכזו את מרבית כוחותיהם שם, נכבשה מצרים ללא קושי. לאחר שכבש את [[אנטיוכיה]] שבסוריה, המשיך אורליאנוס דרומה שם התנהל [[קרב אמסה]]. בהמשך צר על תדמור וכבשה. זנוביה נתפסה תוך כדי ניסיונה להגיע לפרס מסיבות שלא ידועות עד היום. אורליאנוס לקח אותה בשבי, אך חס על העיר וחנן את אנשיה: הוא הציב חיל מצב וחזר לרומא. לאחר עזיבתו מרדו התדמורים בהנהגת "אנטיוכוס". אורליאנוס שב לסוריה, כבש שוב את העיר, והפעם הענישם: העיר נבזזה, חומותיה נהרסו, אוצרותיה נלקחו, ותדמור הפכה מאימפריה של מלכה חזקה לכפר קטן במדבר{{הערה|משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית (ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מגנס, האוניברסיטה העברית, תשס"ג), עמ' 755;
Roger Bland, The Coinage of Vabalathus and Zenobia from Antioch and Alexandria, London: the royal numismatic society, 2011), p. 135.)}}{{הערה|משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית (ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מגנס, האוניברסיטה העברית, תשס"ג), עמ' 770-771; עזרא אוריון ואבנר גורן, דרכי הבשמים: רצף מאמרים (מדרשת שדה בוקר:הוצאה לחינוך סביבתי, 2000), עמ' 30; לואיס ברנרד, המזרח התיכון: אלפיים שנות היסטוריה מעליית הנצרות ועד ימינו (רעננה: הוצאת ישראל משרד הביטחון עם עובד,1955) עמ' 44; בנימין לאו: חכמים - חכמים - כרך רביעי: ממשנה לתלמוד. (משכל- ידעות ספרים, 2012) עמ' 270.
| |||