גופרית – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ ניקיון פייפ ראשון בתבניות# |
|||
שורה 71:
==היסטוריה==
גופרית (בלועזית: '''Sulfur''', כנראה משורש [[שפות הודו-אירופיות|הודו-אירופי]] קדום שמשמעותו "לבעור") ידועה מימי קדם ואף הוזכרה ב[[תורה]]. [[הומרוס]] (מחבר ה[[איליאדה]] וה[[אודיסיאה]]) הזכיר בכתביו "גופרית מזיקה לצמחים". ב[[המאה ה-12|מאה ה-12]] ה[[סין|סינים]] המציאו את [[אבק שריפה|אבק השריפה]], שהוא [[תערובת]] של [[אשלגן חנקתי]] (KNO<sub>3</sub>), [[פחמן]] וגופרית. [[אלכימיה|אלכימאים]] נתנו לגופרית סימול מיוחד - [[צלב]] שבראשו [[משולש]]. ב-[[1770]] [[אנטואן לבואזיה]] שכנע את הקהילה המדעית שגופרית היא יסוד ולא תרכובת. ב-[[1867]] התגלתה גופרית במרבץ תת-קרקעי ב[[לואיזיאנה]] ו[[טקסס]].
בשנת [[1930]] קיבל האנגלי ל.ל. ויליאמס רשיון לניצול הגופרית מדרום-מזרח ל[[עזה]]. הוא יסד חברה אנגלית-ערבית בשם "החברה הארצישראלית למכרות גפרית בע"מ",( Palestine Sulphur Quarrie).
עד שנת [[1936]] הגיעה התפוקה ל-5767 טונה. בשנת [[1938]] ירדה התפוקה ל-1225 טונה. עומק המכרות הגיע ל -20 מטר וריכוז הגופרית הגיע ל-98%. הגופרית נשלחה לשווקי [[מצרים]], [[תורקיה]], [[יוון]] ו-[[הודו]]. מקצתה נמכרה גם בארץ-ישראל וב[[סוריה]]. המחירים היו 20-40 לירה ארץ ישראלית לטונה. בימי [[מלחמת העולם השניה]] חלה ירידה בתפוקה עד כדי השבתת המכרות. {{הערה| [[יוסף ברסקי]], [[הידעת את הארץ]] - ארץ הנגב, הוצאת [[הקיבוץ המאוחד]],[[ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ-ישראל]], מהדורה רביעית, תשט"ז, 1956, כרך ב',פרק ב' : "ארץ הנגב וסיכוייה", פרק משנה כ"ג : "אוצרות הטבע, מפרץ אילת ועתידו של הנגב", עמוד 188}}.
==צורה בטבע==
| |||