תעלת סואץ – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
שורה 21:
בתחילת שנות ה-50, עם התקרבות המועד לסיום תקופת [[ההסכם האנגלו-מצרי (1936)|ההסכם]], נערכו שיחות בין הבריטים לבין המצרים בנוגע להמשך נוכחות הצבא הבריטי. בשל החשש לחופש השיט הישראלי, ישראל יזמה מבצע [[דגל כוזב|הונאה]] (הידוע בכינויו [[העסק הביש]]) שמטרתו הייתה לגרום לסכסוך בין מצרים לבריטניה וצרפת, באמצעות יצירת רושם של פעילות מחתרת מצרית כנגד מוסדות מערביים וכך למנוע את פינוי הצבא הבריטי. מבצע זה כשל ולבסוף הכוחות הבריטים נסוגו ב-18 ביולי 1956.
 
בעקבות רצונו של [[גמאל עבד אל נאצר]] לגייס כספים לבניית [[סכר אסואן]], הכריזה מצרים על [[הלאמה|הלאמת]] התעלה ב-[[26 ביולי]] [[1956]], ואסרה על [[אונייה|אוניות]] ישראליות לעבור בה. בתגובה, תכננו הממלכה המאוחדת ו[[צרפת]] את [[מבצע מוסקטר]] לכיבוש אזור התעלה בתאוםבתיאום עם [[ישראל]]. על פי התכנון המוקדם בין הממלכה המאוחדת וצרפת, כבשה ישראל את [[חצי האי סיני]] ובתוך שבוע הגיעה עד לקו המים. לאחר כניסתה של ישראל למלחמה, פלשו כוחות צרפתיים ובריטיים למצרים על-פי ההסכם, וכבשו חלקים ממנה, כאשר מטרתם הייתה להחזיר לידם את השליטה בתעלה ולהפיל את שלטונו של נאצר. בתגובה, טיבעו המצרים אוניות בתעלה וחסמו אותה ו[[מדינות ערב]] שיבשו את אספקת ה[[נפט]] לעולם. כהמשך להשתלשלות האירועים, לחצה [[ארצות הברית]] מדינית וכלכלית על הממלכה המאוחדת לסגת ממצרים. לאחר סיום הקרבות הכריז [[האומות המאוחדות|האו"ם]] על תעלת סואץ כרכוש מצרים.
 
בעקבות [[מלחמת ששת הימים]] בשנת [[1967]], נסגרה התעלה למעבר אוניות. בסיום המלחמה היוותה התעלה את קו הפסקת האש בין ישראל למצרים.