משורר בניו יורק – הבדלי גרסאות

שירי הקובץ מתארים את תחושות החרדה והאימה שחש לורקה מול והדההדה-הומניזציה של החברה המודרנית. לורקה, ששהה בניו יורק בעת [[קריסת וול סטריט 1929]] תיאר את המראות כך: "מראה של אנשים מתאבדים, של אנשים היסטרים, של חבורות מעולפות. מראה נורא אך חסר גדולה. איש לא יכול להבין את הבדידות שחש שם ספרדי, ויותר מכך איש הדרום"{{הערה|Sorel Andrés. Yo, García Lorca. 1997. pg 101}}. מראות אלו הגבירו חרדתו של לורקה מהעיר הגדולה ומהכלכלה הקפיטליסטית שביטוייה הקיצוני התגשם בניו יורק. חוויה זו ניכרת בשירי הקובץ המציגים "תמונה מסוייטת ומזוויעה של עולם חומרני, ממוסחר, קר, מנוכר ואכזרי, שבו נאלץ האדם המודרני, המנותק אחת ולמיד מהאל ומהטבע, לסבול מבדידות חריפה בג'ונגל הבטון של הכרך האימתני" {{הערה|רמי סערי וחביאר דה לה פוארטה. מתוך המבוא לפדריקו גרסיה לורקה, '''משורר בניו יורק'''. 1999. עמ' 14.}}.

נושא חברתי נוסף שנידון בקובץ הוא היחס למיעוטים באמריקה. לורקה נפגש עם צוענים, ויהודיםיהודים ואפרו-אמריקנים וחש סימפתיה גדולה כלפיהם. בעלי חשיבות מיוחדת עבורו הם האפרו-אמריקנים, איתם הוא נפגש בהרלם. המתח בין הכוח החיוני הקמאי שהוא מזהה בהם לבין דיכויים החברתי נידון הפרק המוקדש להם (השחורים) בו הוא מבכה את הרלם ומודיע כי אין יגון שישווה "למלכך הגדול הכלוא, הלבוש במדי שוער"{{הערה|פדריקו גרסיה לורקה, '''משורר בניו יורק'''. 1999. עמ' 44.}}.