היינריך השביעי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
אין תקציר עריכה
שורה 20:
 
== הקרע בין האפיפיור לקיסר ==
הקרע בין היינריך לקלמנס הגיע בעקבות התנגדותה של הקוריה האביניונית ובעלי בריתה באיטליה, ורצונו של היינריך להעניש את רובר מאנז'ו על המהומות שעורר נגדו ברחבי איטליה. לאחר הכתרתו התכוון היינריך לעזוב את רומא, אך אז קיבל צו מהקיסר שקורא לו לחתום על שביתת נשק עם רוברט מאנז'ו.{{הערה|סופיה מנשה, סופיה. '''הכנסייה הקתולית בימי הביניים''' כרך ד. רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2006. עעמ' 149.}} דבר זה הצריך את היינריך לצאת באמירות קיצוניות לגבי הסמכות הקיסרית, מה שגרם לקרע במערכת היחסים בינו לבין האפיפיור, שעד אז התנהלה בהרמוניה והתמיכה הדדית.{{הערה|שם=ליאון}} המשפטנים מהמחנה הקיסרי טענו שאין תוקף לצו האפיפיור וכי אין הוא רשאי להתערב ביחסים שבין אדון לוסאל שלו שבגד במלכות. טענה זו למעשה ביטלה את ההתחייבויות שקיבל עליו היינריך כלפי האפיפיור לפני הכתרתו. לפי היינריך אין הוא תלוי בקיסר ועל כן אין הוא מחויב אליו, וחובתו להרחיב את גבולות ממלכתו חזקה יותר מהתחייבותו הקודמת לקלמנס החמישי.
היינריך הדגיש את המקור האלוהי של מישרתו והתעלם מהתיווך של האפיפיור במינויו. טענותיו של המחנה הקיסרי נשענו על כך: בעבר הרחוק הייתה רומא בירת האימפרטורים, לפני שהייתה מקום מושבו של פטרוס, ולכן גם יתר מלכי אירופה מחויבים לקיסר. דברים אלו לא היוו חידוש של ממש ביחס למה שאמרו קודמיו של היינריך לתפקיד (פרידריך הראשון ברברוסה ופרידריך השני), אבל בתקופתו של היינריך התחילו להתקבל תפיסות אלו בקרב כל הגורמים הפוליטיים שתלו בהיינריך את תקוותיהם לשיקום איטליה. מתיחות זו בין הקיסר לאפיפיור ומשקלה של האימפריה והקיסרות היוו סכנה לאפיפיור. הרבה הסתייגו מהאפיפיור כיוון שהיה לא עקבי ונע בין תמיכה בהיינריך לבין תמיכה ביריבו המושבע. כיוון שכך יחסי הכוחות נטו לטובת היינריך. היינריך אשר היה מודע לכך, הכריז מלחמה על האנז'בינים מנאפולי, הווסלים של האפיפיור ובני בריתו, תוך התעלמות מעמדתו של קלמנס.{{הערה|סופיה מנשה, סופיה. '''הכנסייה הקתולית בימי הביניים''' כרך ד. רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2006. עעמ' 149-151149–151.}}
 
כאמור, היינריך לא ראה באי ציות זה בגידה בכנסייה, אלא התקפה צודקת והכרחית של וסאל אשר בגד במלכות. על אף שראה עצמו איש דתי ונאמן לכנסייה, היינריך לא ראה את עצמו מחויב להוראות האפיפיור שכן חובתו כקיסר לנהל את ההתנהלות הפוליטית כפי שנראה לו לנכון, על מנת לשמר את הסדר למען טובת הכלל. גישה זו מבטאת את תפיסתו של היינריך כי הקיסר הוא הסמכות השלטונית הגבוהה בעולם, וקיבל את סמכותו מהאלוהים על מנת להשליט סדר פוליטי ולנהל את ההתנהלות הפוליטית של בני האדם, ועל כן מי שמורד ויוצא נגד הקיסר מורד בראש הפירמידה השלטונית, וזוהי פשעי מרידה במלכות.{{הערה|שם=ליאון}}
 
דבר זה חיזק את המסירות של מאנז'ו לאפיפיור, הוא דרש את פסילת ההכתרה האימפריאלית של היינריך, חיסול האימפריה וניתוקה של איטליה מאויביה הצפוניים כהגנה עצמית עבור בניו הנאמנים של האפיפיור- האנז'בינים והצרפתים. קלמנס החמישי מבטא את תפיסתו בנוגע להיררכיה בין האפיפיורות לקיסרות. קלמנס מציין את עובדת היותו של היינריך 'נתין ווסל' של האפיפיור, תוך שהוא נשען על השבועה של היינריך לפני כומר בשירות האפיפיור כמה שנים קודם לכן. הוא מזכיר כי בישוף רומא הוא שהעביר את האימפריה מהיוונים אל הגרמנים בימיו של קרל הגדול. הוא קובע את העליונות של הכס הקדוש על האימפריה, וטוען כי מדיניותו של היינריך נגד באנז'ו משוללת כל תוקף משפטי ומוסרי. מותו הפתאומי של היינריך ב-24 באוגוסט 1313 הסיר את האיום המדיני מעל קלמנס אבל לא חיפה על המדיניות הקלוקלת שלו, שלא הגן על הקיסר שאת בחירתו אישר קודם לכן, ואף תרם להגברת האנרכיה באיטליה. {{הערה|סופיה מנשה, סופיה. '''הכנסייה הקתולית בימי הביניים''' כרך ד. רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2006. עעמ' 151-152151–152.}}
 
== חלקו של היינריך במאבק בין הקיסרות לאפיפיורות ==