הבדלים בין גרסאות בדף "דורון רוזנבלום"

נוספו 7,962 בתים ,  לפני 5 שנים
תיקונים והוספות רבות לערך כולו, שהיה לא מעודכן ולא מדוייק
(תיקונים והוספות רבות לערך כולו, שהיה לא מעודכן ולא מדוייק)
{{אין תמונה|גבר}}
'''דורון רוזנבלום''' (נולד ב-[[1947]]) הוא [[עיתונאי]], סאטיריקאי, כותב ו[[פובליציסט]] [[ישראלי]]. חתן פרס סוקולוב (1998) ופרס שווימר (1973) לעיתונות.
 
==ביוגרפיה==
דורון רוזנבלום נולד בחיפה בספטמבר 1947. את שנות לימודיו עשה במרכז החינוך "ליאו באק", והתחנך בו מהעממי ועד לסוף התיכון. בשירותו הצבאי שירת בין השאר בביטאון חיל האוויר. עם שחרורו למד ספרות כללית באוניברסיטת תל אביב והתחיל לעבוד בעיתון "דבר". בהמשך דרכו היה חבר מערכת, כותב רפורטז'ות, פובליציסט, מבקר ובעל טור בעתונים "הארץ", "כותרת ראשית" ו"חדשות". השתתף בתכניות רדיו וטלוויזיה וכתב לבמות שונות.
נולד ב[[חיפה]] בשנת [[1947]], למד ב[[מרכז חינוך ליאו באק|תיכון ליאו באק]] ושירת ב[[בטאון חיל האוויר]]. למד ספרות כללית ב[[אוניברסיטת תל אביב]]. בשנת [[1969]] החל לכתוב בעיתון "[[דבר (עיתון)|דבר]]" והפיק את המדור הסאטירי "[[דבר אחר]]". בשנת [[1973]] הוענק לו [[פרס שווימר]] לעיתונות.
 
דורון רוזנבלום גר בתל אביב, גרוש ואב לשתי בנות.
בין השנים 1981-1980 הגיש תוכנית רדיו בשם "פגישה אישית עם דורון רוזנבלום" ב[[רשת ב']]. בשנת 1982 הצטרף לשבועון "[[כותרת ראשית]]" כחבר מערכת וכתב בו [[בעל טור|טור]]. בשנת [[1987]] שימש בעבור "[[חדשות (עיתון)|עיתון חדשות]]" כ[[כתב (מקצוע)|כתב]] בחו"ל ובעל טור. בשנת [[1992]] הצטרף רוזנבלום לעיתון [[הארץ]] כחבר מערכת. בשנת [[1996]] יצא בהוצאת [[עם עובד]] ספרו "תוגת הישראליות" שבתוכו אסופת רשימות וטורים שכתב בעיתונות. ב-[[1998]] זכה ב[[פרס סוקולוב]] לעיתונאות כתובה. כתב מאמרים וטור סאטירי שבועי עבור מוסף הארץ. בשנת [[2013]] פרסם טור פרידה ופרש לגמלאות.
 
== קריירה עיתונאית ==
רוזנבלום נשוי ואב לשתי בנות. מתגורר ב[[תל אביב]].
עם שחרורו מהצבא התקבל דורון רוזנבלום לעיתון "דבר" בעריכתה של חנה זמר, וכבר בגיל 22 שימש כמבקר הטלוויזיה של העיתון וככותב רפורטאז'ות במוסף "דבר השבוע", אליו התקבל כחבר המערכת מן השורה תחת עריכתו של אהד זמורה.  
 
בשנת 1973 עבר לעתון "הארץ", שם כתב מאמרי דעה, לצד רפורטאז'ות וטור הומוריסטי אישי בשם "מה יש" ב"מוסף הארץ".  
 
בשנת 1982 הצטרף לשבועון "כותרת ראשית" כחבר מערכת וכתב בו טור אישי וביקורות טלוויזיה.
 
בשנת 1987 עבר לעיתון "חדשות" כבעל טור וככותב רפורטאז'ות מיוחדות בארץ ובחו"ל. בין כתבותיו הבולטות באותה תקופה: "שאלו שלום תוגת ירושלים" (1988) , שחזתה את שינוי הלך הרוח בישראל מחילוניות עברית לקהילתיות יהודית; מסע לביתו של ג'ון דמיאניוק בקליבלנד אוהיו בעת משפטו בישראל, מסע לאולפני סדרות האיכות של הטלוויזיה הבריטית, כולל נוכחות על הסט של "רמפול, פרקליט פלילי"; פגישות עם מהגרי-מצפון ישראלים בפריז ובלונדון. כמו כן כתב ביקורות הומוריסטיות על דיסקים קלאסיים תחת שם-העט "ד"ר גרדה אולבריכט סיטון".   
 
בשנת 1992 חזר רוזנבלום לעיתון הארץ כבעל טור במוסף, ככותב מאמרי דעות ומאמרים ראשיים, וכחבר הנהלת המערכת. במסגרת סידרתו "מסעות של צליין חילוני", כתב רשמי מסע אישיים מביקורים באייקונים תרבותיים שעניינו אותו, כגון "בית המפל" של פרנק לויד רייט בפנסילבניה, מסע בעקבות "ורטיגו" ו"הציפורים" של היצ'קוק בקליפורניה, וביקור במקום מגוריו של ולדימיר נבוקוב במונטרה, שווייץ.
 
בשנת 2013 פרש מכתיבה שבועית בעיתון הארץ. בטור הפרידה שלו קישר בין תחושת המיצוי האישית שלו לאחר יותר מ-40 שנה בעתונות המודפסת ובין מעמדה המידרדר של עתונות זו בעידן הרשת והדיגיטל. בין השאר כתב:  "עתונים גוועו ומתו, אחרים זהרו, התרחבו והתכוצו, דור שלם של אנשי תקשורת מצא עצמו תמיד בתזוזה, נע ונד בסערות... מזחיחות של שפע מדומה לעצב של התכווצות, מתרוצץ משמועה לשמועה, חותר לאיזו הצלה, יירא מכוכב-המוות, מוצא עצמו בלי שמחת ה'וורד', ועמוק בתוך תוגת ה'אקסל'".
 
== סגנון ואידיאולוגיה ==
בנימוקים לפרס סוקולוב ציינו השופטים את האיכויות הספרותיות והאירוניות של כתיבתו של רוזנבלום, והוא עצמו ציין בהקדמה לספרו "תוגת הישראליות" את תחושת נבדלותו מ"היקום התקשורתי הנברא יום יום מחדש רק כדי להתפוגג בערבו", ואת הדחף שלו "לבחון ולהבין כל מה שהוא עקרוני, מהותי, קבוע". ואמנם, קטעים רבים מאד מכתיבתו של רוזנבלום נותרו בעלי עמידות גבוהה ולא איבדו את האקטואליות שלהם במרוצת השנים - בין השאר בגלל המעגליות והסטגנציה של הזמן הישראלי, נושא בו הרבה לעסוק בכאב ובהומור .
 
בכתיבתו הפובליציסטית קידם רוזנבלום בהתמדה את רעיון הלאום הישראלי והפרדת הדת מהמדינה, והתנגד לתפיסתה האתנוצנטרית, הרואה בישראל קהילה יהודית חמושה. את עיסוקו בשאלת הזהות הישראלית ואת תהייתו על האינרציה הציונית התחיל כבר בשנת 1973, מיד לאחר מלחמת יום הכיפורים, במאמר בשם "נא להחליט" ("האם אנו יהודים? ישראלים? ציונים?"), שהתווה את המשך עיסוקו והעמקתו בנושא. התמקדותו בנושא הזהות העצמית הישראלית מבדילה אותו מעט מהדיכוטומיה המקובלת בין "שמאל" ו"ימין", ומעמיקה מעבר ל"שאלת השטחים" שנכבשו במלחמת ששת הימים.
 
כתיבתו של רוזנבלום רוויה בהומור מגוון, הנע בין סאטירה, אירוניה ופארודיה, ואינה תמיד צפויה או דוגמטית. ברוח זו הוא טבע גם מספר ביטויים שהפכו למטבעות לשון, ביניהם "עמישראל" (כינוי ל"עם ישראל" הטרנסצנדנטלי והרטורי, כניגודו של העם הישראלי הממשי), או "אסמול" (עיוות מכוון ומקטין של "השמאל").
 
== ספרים ובמות שונות ==
בשנת 1996  יצא בהוצאת עם עובד ספרו של דורון רוזנבלום "תוגת הישראליות", ובו אסופת רשימות וטורים שכתב בעיתונות.
 
בשנת 2006 הועלתה בתיאטרון בית ליסין, בהשראת "תוגת הישראליות", הצגת היחיד "מיומנו של ישראלי שפוי", אותה עיבד לבמה וביצע יוסי בנאי. ההצגה הוקלטה לטלוויזיה על ידי "טלעד". בהצגה קטעים מעובדים של רוזנבלום וקטעים חדשים שנכתבו על ידו במיוחד לערב זה. המונולוג "שש בערב", המסיים את הערב, נכתב על ידי רוזנבלום לעיתון "חדשות" בשנת 1990 והתפרסם לראשונה תחת הכותרת "געגועים להווה". קטע זה, הסוגר גם את הספר "תוגת הישראליות", זכה להתייחסויות ולציטוטים רבים,  וגם הולחן בידי רמי הראל והוקלט על ידי הזמרת רונית אופיר.
 
בין השנים 1981-1980, הגיש תוכנית רדיו שבועית בשם "פגישה אישית עם דורון רוזנבלום" ברשת ב', כממשיכם של נעמי שמר וחיים חפר בתכנית זו. בשנות ה-70 רוזנבלום כתב מערכונים ללהקת חיל הים ול"רביעיית בנות מועדון התיאטרון" בבימוי שמואל בונים. ערך והגיש בגלי צה"ל שורה של תכניות וראיונות בעיקר בנושאי תרבות וספרות.
 
רוזנבלום השתתף בתכניות אקטוליה ובסדרות דוקומנטריות בטלוויזיה, בין השאר  בסידרה של ענת זלצר ומודי בראון על ההומור הישראלי, בסידרה "הנרגנים", ובסידרה של רוגל אלפר "אתם שם בבית" על התולדות הפריים טיים בישראל, ששודרה בערוץ 8. כמו כן היה בעל טור בתכנית "תיק תקשורת" שהופקה בטלוויזיה הלימודית, ב"שישי" בערוץ עשר, ועוד. מדי פעם הוא מתבטא בענייני השעה בטוויטר ובדף הפופולרי שלו בפייסבוק.
 
== קישוריםהוקרה וקישורים חיצוניים ==
* פרס סוקולוב לעתונות הכתובה (1998)
 
* פרס שווימר לעתונות (1973)
 
* על ההומור של דורון רוזנבלום ואחרים - בספר "מושב ליצים - הרטוריקה של הסאטירה העברית" מאת גידי נבו, הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2010.
* פרק על דורון רוזנבלום בספר "אדוני התרבות, אנטומיה של יצרני תרבות ישראליים", הוצאת "עם עובד", 2003.
* ד"ר אורן מאיירס על "דורון רוזנבלום, הממפה הגדול של מעגליות הזמן הישראלי והכוהן הגדול של אבחון התחלואים התרבותיים-אקלימים" - אתר "העין השביעית", יוני 2013 <nowiki>http://www.the7eye.org.il/67773</nowiki>
* [http://www.haaretz.co.il/magazine/doron-rosenblum/.premium-1.2039707 טור פרידה בעיתון הארץ]
 
== קישורים חיצוניים ==
*[http://www.haaretz.co.il/magazine/doron-rosenblum/.premium-1.2039707 טור פרידה בעיתון הארץ]
* {{Time Out ישראל|[[שאול בצר]]|פתאום נפל העפרון|אנשים/ראיונות/פתאום-נפל-העפרון|8 ביוני 2014}}
{{קצרמר|ישראלים}}
משתמש אלמוני