נסיגת צה"ל מסיני ומעזה (1956–1957) – הבדלי גרסאות

{{ציטוט|תוכן=כשהודעתי לבן-גוריון ששארם א-שייח' נכבשה והמערכה בסיני נסתיימה, אמר, ספק בהלצה ספק ברצינות: 'ואתה אינך יכול לסבול זאת?' לא השבתי לו. הוא יודע היטב כי מה שמעיק עלי אינו הפסקת הקרבות אלא החשש ליכלתנו לעמוד במערכה המדינית הנפתחת עתה.|מקור={{הערה|שם=הערה_א|1=‏[[משה דיין]], '''יומן מערכת סיני''', הוצאת עם הספר, 1966, עמ' 177‏177}}}}

: {{ציטוט|מרכאות=כן|מקור=[[דוד שחם]], '''ישראל - 40 השנים''', [[הוצאת עם עובד]], 1991{{כ}}{{הערה|1=‏עמעמ' 138‏138}}|תוכן=הבאתם לסיום מוצלח המבצע הצבאי הגדול והמפואר ביותר בתולדות עמנו ואחד המבצעים המופלאים בתולדות העמים. שוב נוכל לשיר שירת משה ובני ישראל העתיקה: שמעו עמים ירגזון, חיל אחז יושבי פלשת, אז נבהלו אלופי אדום, אילי מואב יאחזמו רעד, נמוגו כל יושבי כנען, תיפול עליהם אימתה ופחד. אילת שוב תהיה הנמל העברי הראשי בדרום, ויוטבת, המכונה טיראן, תשוב להיות חלק מ'''מלכות ישראל השלישית'''.}}

* "ישראל לא תסכים בשום תנאי שכוח זר, ויהיה שמו אשר יהיה, ישוכן בתחומיה, או באחד השטחים מהמוחזקים על ידה."{{הערה|1=[[דוד בן-גוריון]], '''מערכת סיני''', [[הוצאת עם עובד]], 1959, עמ' 226}}‏‏‏

בימים שלאחר נאומו של ראש הממשלה השתרר הלך רוח של דכדוך בציבור הישראלי. הרגשת הניצחון חלפה כבמחי יד. השינוי המהיר והחד בין רוממות דבריו של בן-גוריון בהודעתו יום קודם לכן בכנסת, לבין הודעתו על הנסיגה בנאומו הלילי לאומה, בהפרש של יממה בלבד, גרם לתחושה קשה. יחד עם זאת העם קיבל בהבנה את המניעים שגרמו להחלטת הנסיגה. הל{{מקור}} והתחושה בציבור הייתה כי בהחלטה זו נמנע סיכון גדול למדינה. הלך רוח זה בא לידי ביטוי במאמרו של ה[[עיתונאי]] הבכיר [[משה ז"ק]] "הנסיגה וההתקדמות" שהתפרסם ב[[מעריב]] ב-[[9 בנובמבר]] 1956.{{הערה|[http://jhpress.nli.org.il/Olive/APA/NLI_Heb/Print.Article.aspx?parm=vezo0h3GDFcUhvyhazpGFPeIPa3B5dfe75iPpUAEas2m1W8Si%2F0wW8Hbn7J60pffYw%3D%3D&mode=image&rtl=true מאמרו של משה ז"ק במעריב 9.11.1956.]}}. לא היו כל הפגנות מחאה ברחבי המדינה, וב-[[14 בנובמבר]] אישרה הכנסת את ההחלטה ברוב קולות, בהתנגדות תנועת החרות שכינתה את החלטת הנסיגה "כניעה ללא תנאי" והתרעמה על כך שהיא נתקבלה ללא דיון בכנסת.

: {{ציטוטון|סופרנו ששוטט בעיר מוסיף: החיים בעיר סואנים יותר. הרחובות בעיר מלאים אדם. רוב החנויות פתוחות. בשווקים מתנהל מסחר ער. חזות פני התושבים שמחה יותר ונראה שהשלימו עם הכיבוש. הם מנסים לבוא בדברים עם חיילים ואזרחים ישראליים. במחנות הפליטים מתקבלים אזרחי ישראל בהמולה והם מוקפים מיד בהמוני ילדים ומבוגרים. חזות פני הפליטים טובה מאד. המחנות מצטיינים בניקיונם.}}‏‏‏‏{{הערה|1={{דבר|יצחק יעקובי|הופעלה מועצת עירית עזה|1956/11/27|00400|עמ' 4‏4}}‏}}

הוויכוח שקדם להצבעה עורר מחדש מחלוקות אישיות ואידאלוגיות. בעל ההצעה מנחם בגין הגדיר את הנסיגה כ"בשורת איוב" וקרא לעברו של ראש הממשלה דוד בן-גוריון: "בשם אלוהים - לך!", רמז לקריאתו של [[ליאופולד אמרי]] לעבר ראש הממשלה הפייסן [[נוויל צ'מברלין]] ב[[הפרלמנט הבריטי|פרלמנט הבריטי]] במאי [[1940]]. בן-גוריון השיב כי הוא מסרב להתווכח "עם האומה ועם אלוהים", שבשמם לדבריו התיימר בגין לדבר וכינה את בגין בתואר "מפקד תנועת החרות".‏‏‏‏{{הערה|1={{דבר||‏הכנסתהכנסת דחתה ברוב גדול הצעת אי-אמון של "חרות"|1957/01/16|00120|עמ' 1}}, {{דבר||המשך|1957/01/16|00201|עמ' 2}}}}

: "לו היה צה"ל ממשיך לעמוד ליד תעלת סואץ היינו היום בעמדת מיקוח חזקה, אבל הממשלה החליטה על נסיגה ואיבדה את פירות הניצחון...טעות זו חזרה ונשנתה בנסיגה מקו אל עריש - [[אבו עגילה]], שהוא קו הגנה חיוני...על הממשלה היה להצהיר שרצועת עזה צריכה להישאר תחת שלטון ישראלי לא רק משום שהיא חשובה מבחינה צבאית, אלא גם משום שהיא חלק אינטגרלי מישראל."{{הערה|1={{דבר||‏בןבן-גוריון: מבצע סיני היה הכרחי צודק וכדאי|1957/03/06|00100|עמ' 1|@}}}}

עם השלמת הנסיגה נותר לראות אם יישמר חופש השיט במצרי טיראן. ישראל החליטה להעביר במְצרים מטענים על גבי ספינות זרות שאינן נושאות דגל ישראל. הראשונה הייתה הספינה ה[[דנמרק|דנית]] "[[בריגיטה טופט]]" שנחכרה על ידי חברת [[צים]]. הספינה בת 3,500 טון הטעונה במטען של חמניות ובוטנים ליצור שמן עברה ב-[[24 במרץ]] 1957 את המצרים ללא הפרעה והגיעה לנמל אילת שם נתקבלה בחגיגיות.{{הערה|1={{דבר||"בריגיטה טופט" בנמל אילת|1957/03/26|00116|עמ' 6‏6}}‏}} מאילת הפליגה הספינה לנמלי [[אפריקה]] ו[[אסיה]] כשהיא נושאת מטען של [[מלט]] ו[[אשלג]]. חופש השיט הפך לעובדה. בעקבותיה באו ספינות רבות ולאורך זמן. המצרים נשארו פתוחים בערבותה של ארצות הברית למעבר ספינות וסחורות לישראל במשך עשר השנים שלאחר מכן.

רק הגבול ה[[סוריה|סורי]] נותר חם כמקודם. בסופו של דבר יביא העימות הישראלי-סורי, שהתלקח בשנים [[1964]]-1967–1967, כשהתחולל בו [[הקרב על המים]], להפסקת השקט בגבול מצרים בשנת [[1967]], כאשר ב-[[15 במאי]] [[1967]], יום העצמאות תשכ"ז, הכניסו המצרים את צבאם לסיני. בזאת בא הקץ לתקופת השקט שארכה עשר שנים. ב-[[17 במאי]] דרש נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר ממפקד כוח החירום של האו"ם בסיני וברצועת עזה שכוחותיו יעזבו את קווי הגבול ויתרכזו במחנותיהם. ב-[[22 במאי]] נענתה דרישתו של נאצר בחיוב. ב-[[23 במאי]] סגרה מצרים את מצרי טיראן למעבר ספינות ישראליות. בזאת בא הקץ לתקופת השקט שארכה עשר שנים ונסללה הדרך ל[[מלחמת ששת הימים]].