גליקל מהמלין – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
←‏חשיבותו: לא להתבלט
←‏חשיבותו: מנהגם של יהודים
שורה 28:
:{{ציטוטון|ילדי היקרים, אני כותבת לכם זאת שמא היום או מחר יבואו בניכם או נכדיכם היקרים ולא ידעו את משפחתם, לכן הצבתי לכם את הדברים כאן בקצרה כדי שתוכלו לדעת מאילו אנשים אתם באים}}.{{הערה|שם=גליקל 129|[[#GluckelMem|גליקל, זיכרונות 1691–1719]], ספר שני, עמ' 129.}}
 
=== תוכנו וחשיבותו ===
===חשיבותו===
לספר זכרונותיה נודעה חשיבות [[היסטוריוגרפיה|היסטוריוגרפית]] רבה: גליקל מתארת אירועי מפתח בתולדות ישראל בתקופתה (כמו המתח ה[[משיח]]י בעקבות השמועות על [[שבתי צבי]] או השפעת [[המלחמה הצפונית הגדולה|מלחמות השוודים]]) ואירועי יום-יום בחיי היהודים.
 
שורה 38:
גליקל מספרת שחמה עזב את ביתו בהאמיל ועבר להילדסהיים, ושלח אל גליקל וחיים בהמבורג שתי חביות גדולות מלאות במזון, משום שתכנן להפליג מהמבורג אל ארץ ישראל, אולם הגאולה לא באה.{{הערה|[[#GluckelMem|גליקל, זיכרונות 1691–1719]], ספר שלישי, עמ' 157-151, הערות 51, 55.}}
 
בהתייחסותה להצלחת בעלה באחת מעסקאותיו, גליקל מציינת שיצאה שמועה מוגזמת על גודלו של הרווח: "כמנהגם של יהודים, כשמישהו מרוויח ק' ר"ט (100 רייכסטאלר, מטבע גרמני), הם עושים מזה אלפים".{{הערה|[[#GluckelMem|גליקל, זיכרונות 1691–1719]], ספר שלישי, עמ' 215.}}
גליקל מספרת שלידיו של [[כריסטיאן החמישי, מלך דנמרק]] נפלה ספינה ממזרח [[הודו]] שנשאה כמות גדולה של יהלומים גולמיים, ומאלה הגיעו גם לידי המלחים, שמכרו אותם בין היתר גם ליהודים. היא מספרת על שני יהודים שידעו על הימצאות יהלומים בידי עירוני אחד ב[[נורווגיה]]. אלה התארחו אצלו במרמה וגנבו את היהלומים. במהלך המרדף הימי אחריהם, הספיקו להשליך את האוצר לים, אולם נתפסו, עונו, הודו ונידונו לתלייה. אחד מהם מיהר להמיר את דתו לנצרות. את השני, שסירב להמיר את דתו ונתלה, הכירה גליקל כאיש הגון מקהילת ונדסבק (Wandsbeck), אחת משלוש קהילות אה"ו (אלטונה, המבורג, ונדסבק), שהיתה קשורה אל שתי האחרות מאד מבחינה גאוגרפית וארגונית.{{הערה|[[#GluckelMem|גליקל, זיכרונות 1691–1719]], ספר רביעי, עמ' 253-249, הערה 18.}}
היא מספרת על היעלמותם של שני יהודים בהמבורג, ב-1684 ו-1687, שעסקו בחלפנות כספים. חשד הקהילה היהודית נפל על בנו של בעל הפונדק הראשי בעיר, ממשפחה ידועה בהמבורג. חקירת החשוד והחיפוש בביתו התנהלו תחת חשש כבד של הקהילה מתגובת הציבור הלא-יהודי, במקרה שלא יימצאו הוכחות. השמועה התפשטה בעיר ומשכה אל בית החשוד פועלים ואספסוף שאיים לפרוע ביהודים במקרה שלא תימצא בו הגופה. לאחר מציאת גופת הנעדר השני בבית, שב האספסוף על עקבותיו ללא מהומות. לאחר מכן התוודה בנו של בעל הפונדק שרצח גם את הנעדר הראשון, עוד כשהתגורר בבית אביו. הרוצח נידון למוות "בשבירה בגלגל ובקביעת גופו על כלונס, כבול בחישוקי ברזל". באותו יום קמה מהומה בעיר על גזר הדין והיהודים עמדו בסכנה עם התעוררותה של שנאת יהודים, אולם בסופו של דבר הכל עבר בשלום.{{הערה|[[#GluckelMem|גליקל, זיכרונות 1691–1719]], ספר חמישי, עמ' 445-425.}}