אופרה צרפתית – הבדלי גרסאות

'''המסורת ה[[אופרה|אופראית]] של [[צרפת]]''' היא מן החשובות ב[[אירופה]], והיא כוללת יצירות משל [[מלחין|מלחינים]] בשיעור קומתם של [[ז'אן-בטיסט לולי]], [[ז'אן פיליפ ראמו]], [[הקטור ברליוז]], [[ז'ורז' ביזה]], [[קלוד דביסי]] ו[[פרנסיס פולנק]]. גם למלחינים זרים היה מקום במסורת האופראית הצרפתית, בהם [[כריסטוף ויליבלד גלוק]], [[לואיג'י כרוביני]], [[ג'ואקינו רוסיני]], [[ג'אקומו מאיירבר]] ו[[ג'וזפה ורדי]].

 

לעומת הפקות מיובאות של [[אופרה איטלקית]], יצר האיטלקי [[ז'אן-בטיסט לולי]] מסורת צרפתית נפרדת בחצר המלך [[לואי ה-14]]. על אף מוצאו הנוכרי, הקים לולי [[אקדמיה למוזיקה]] ופרש את שלטונו על האופרה הצרפתית משנת 1672. החל ב"קדמוס והרמיונה" יצר לולי, יחד עם ה[[ליברית]]ן שלו [[פיליפ קינו]], את ה"טרגדיה במוזיקה" (tragédie en musique), צורה ששמה דגש מיוחד על מוזיקת [[מחול]] וכתיבה [[מקהלה|כוראלית]]. האופרות של לולי הקדישו גם תשומת לב ל[[רצ'יטטיב]] עתיר הבעה, שעקב בנאמנות אחר מתארי השפה ה[[צרפתית]].{{הערה|ג'ון סטנלי,"מוזיקה קלאסית", עמ' 80}}

 

 

בשנת 1803 הגיע ל[[פריז]] [[מלחין]] [[איטליה|איטלקי]] בשם [[גספרה ספונטיני]], שניסה לחקות את סגנון האופרות של גלוק. האופרה שלו "הווסטלות" זכתה להכרה ולהוקרה כיצירת מופת בארצות [[אירופה]]. השילוב של הדר צבאי ומוזיקה הרואית עם דרמה אנושית של תשוקה אסורה שבה את לב הקהל. הייתה זו הופעתה הראשונה של ה[[גראנד אופרה]] הצרפתית.{{הערה|ג'יימס גולוויי וויליאם מאן, "מוזיקה בכל הזמנים", עמ' 204}}

בשנות ה-20 של [[המאה ה-19]] פינתה השפעתו של גלוק בצרפת את מקומה לאופרות של רוסיני. "סמירמיס" שלו, שנכתבה לו[[ונציה]] לפי [[מחזה]] של [[וולטר]], יחד עם "[[וילהלם טל (אופרה)|וילהלם טל]]", הצטרפו לסוגה החדשה של הגראנד אופרה שראשיתה בו"וסטלות" של ספונטיני. התומך הנלהב ביותר של סוגה זו היה ג'אקומו מאיירבר. גם האופרה הקומית, הקלילה יותר, נחלה הצלחה עצומה בידי [[פרנסואה-אדריאן בואלדייה]], [[דניאל אובר]] ואחרים. באקלים זה נאבקו האופרות של המלחין הצרפתי הקטור ברליוז על זכותן להישמע. [[יצירת מופת|יצירת המופת]] ה[[שירה אפית|אפית]] של ברליוז, "[[הטרויאנים]]", שיא הגשמתה של השפעת גלוק בצרפת, לא זכתה להפקה מלאה במשך קרוב למאה שנה לאחר השלמתה.

 

במחצית השנייה של [[המאה ה-19]] משל בכיפה [[ז'אק אופנבאך]] בסוגה החדשה, ה[[אופרטה]], ביצירות שנונות וציניות כמו "אורפיאוס בשאול"; [[שרל גונו]] קצר הצלחה ראויה לשמה ב"[[פאוסט (גונו)|פאוסט]]"; וביזה חיבר את "[[כרמן]]", מן הסתם האופרה המפורסמת בכולן. בו בזמן, השפעתו של [[ריכרד וגנר]] הייתה כקריאת תגר כלפי המסורת הצרפתית. התגובה המעניינת ביותר, אולי, להשפעה הווגנרית הייתה יצירת המופת האופראית היחידה במינה של דביסי, "[[פליאס ומליסנד (דביסי)|פליאס ומליסנד]]" (1902). עוד שמות נודעים מן [[המאה ה-20]] הם [[מוריס ראוול]], פרנסיס פולנק ו[[אוליביה מסייאן]].

 

==הולדת האופרה הצרפתית==

האופרות הראשונות שעלו על בימות צרפת יובאו מאיטליה, החל ב- La finta pazza ("המשוגעת המדומה") של [[פרנצ'סקו סאקראטי]] ב-1645. קבלת הפנים שזכו לה מצד קהל הצופים הצרפתי הייתה פושרת, בחלקה מסיבות פוליטיות, כיוון שהאופרות הללו נהנו מתמיכת [[הקרדינל מזראן]], האיטלקי במוצאו, ששימש באותה העת כ[[עוצר (שליט)|עוצר]] למלך לואי ה-14 הצעיר והיה דמות לא-פופולרית עד מאוד בקרב חוגים רחבים בחברה הצרפתית. גם לשיקולים מוזיקליים היה מקום בהתייחסות הקהל, כיוון שלחצר המלוכה הצרפתית הייתה כבר סוגה מבוססת היטב של מוזיקה בימתית, [[בלט]] החצר (ballet de cour), שכללה [[זמרה]] לצד מחול ו[[מחזה]] ראווה מפואר. כששתי אופרות של המלחין האיטלקי הראשון במעלה בתקופה, [[פרנצ'סקו קאוואלי]], נחלו כישלון בפריז בשנים 1660 ו-1662, נראה שאין סיכוי רב לפריחת האופרה בצרפת, אף כי לדברי גרימאני, השגריר הוונציאני בפריז, האשמה בכישלון הייתה במידה רבה ב[[אקוסטיקה]] הגרועה של האולם.{{הערה|תומאס ווקר ואיירין אלם, "פרנצ'סקו קאוואלי" ב[[מילון גרוב למוזיקה ומוזיקאים]] אונליין}} אף על פי כן, דווקא מלחין איטלקי הוא שייסד מסורת אופראית בת-קיימא בצרפת.

 

 

==מלולי לראמו - סוגות חדשות==

 

מלחינים נוספים ניסו את כוחם ב"טרגדיה במוזיקה" בשנים שלאחר מות לולי, ביניהם [[מרן מארה]] ("אלסיון", 1703), דטושה ("טלמכוס", 1714) ו[[אנדרה קאמפרה]] ("טנקרד", 1702; "[[אידומניאו]]", 1712). קאמפרה גם המציא סוגה חדשה, קלה יותר: ה"אופרה-בלט". כפי שמשתמע מן השם, אופרה-בלט הכילה עוד יותר מוזיקת מחולות מאשר הטרגדיה במוזיקה. גם הנושאים היו בדרך כלל רחוקים משגב ורוממות; העלילות לא נלקחו בהכרח מן ה[[מיתולוגיה יוונית|מיתולוגיה היוונית]] ואפשר היה למצוא בהן אפילו יסודות קומיים, שלולי השמיט מן הטרגדיות שלו אחרי "תזיאוס" (1675). האופרה-בלט הכילה פרולוג ואחריו כמה מערכות העומדות בפני עצמן (שנודעו גם בשם entrées), מקובצות במקרים רבים סביב נושא מוזיקלי יחיד. המערכות הנפרדות ניתנו גם לביצוע עצמאי, ואז נקראו בשם actes de ballet. היצירה הראשונה של קאמפרה בצורה זו,"אירופה מאוהבת" (L'Europe galante) משנת 1697 היא דוגמה טובה לסוגה זו. כל אחת מארבע המערכות באופרה מתרחשת בארץ אירופאית שונה ([[צרפת]], [[ספרד]], [[איטליה]] ו[[טורקיה]]) ומופיעות בה דמויות רגילות מן המעמד הבינוני. הסוגה הצטיינה גם בגמישות רבה, שאפשרה התנסות בגרסאות שונות לאורך זמן. אופרה-בלט המשיכה להיות צורה פופולרית מאוד עד תום תקופת ה[[בארוק]].{{הערה|ג'יימס אנתוני, "אופרה-בלט" ב[[מילון גרוב למוזיקה ומוזיקאים]] אונליין}}

 

 

==ראמו==

[[ז'אן-פיליפ ראמו]] היה מלחין האופרה החשוב ביותר מאלה שהופיעו בצרפת אחרי לולי. גם הוא היה דמות שנויה במחלוקת חריפה, והאופרות שלו הותקפו הן בידי מגיני המסורת הצרפתית של לולי והן בידי התומכים במוזיקה האיטלקית. ראמו היה בן קרוב לחמישים כשחיבר את האופרה הראשונה שלו, "איפוליט ואריסי" ב-1733. עד אז צבר מוניטין בעיקר בכתיבה בתחום ה[[תאוריה מוזיקלית|תאוריה של המוזיקה]]. "איפוליט" חוללה סערה מיידית: היו מאזינים כמו קאמפרה שהתרשמו מעושר ההמצאה המופלא, ואילו אחרים, ובראשם תומכי לולי, נרעשו מן השימוש החורג שעשה ראמו בהרמוניות ובדיסוננסים והגיבו בחלחלה. מלחמת המילים בין ה"לוליסטים" וה"ראמיסטים" המשיכה לגעוש עד סוף אותו עשור.

 

 

[[קובץ:André Ernest Modeste Grétry.jpg|ממוזער|אנדרה ארנסט מודסט גרטרי]]

 

[[דניאל אובר]] כתב את "הרועה בעלת הטירה" (1820) ו"אמה" (1821) בצורת אופרה קומיק. אופרות אלה הביאו ליצירת קשרי עבודה וידידות בינו לבין הלבריתן [[אז'ן סקריב]], שנמשכו 40 שנה.{{הערה|ג'ון סטנלי, "מוזיקה קלאסית", עמ' 117}}

 

==גלוק בפריז==

 

ב-[[2 באוגוסט]] [[1774]] עלתה על בימות פריז "אורפיאו ואורידיצ'ה" בגרסה צרפתית, כשהתפקיד הראשי מועבר מקאסטראטו לקונטרה-טנור בהתאם להעדפה הצרפתית (מאז ימי לולי) לקולות טנור גבוהים. הקהל הפריזאי קיבל הפעם ביתר אהדה את היצירה של גלוק. בהמשך כתב גלוק גרסה מעובדת לצרפתית ל"אלצ'סטה" וחיבר את האופרות החדשות "ארמידה" (1777), "איפיגניה בטאוריס" (1779) ו"אקו ונרקיס". אחרי כישלון האופרה האחרונה מתוכן, עזב גלוק את פריז ופרש מן ההלחנה; אך בפרישתו הותיר אחריו שובל של השפעה על המוזיקה הצרפתית ומספר מלחינים לא-צרפתים אחרים באו בעקבותיו לפריז, ביניהם [[אנטוניו סליירי]] ("הדאנאים", 1784) וסאקיני (אדיפוס בקולון, 1786).{{הערה|ברוס אלאן בראון וג'וליאן ראשטון, "כריסטוף ויליבלד גלוק" 6 ב[[מילון גרוב למוזיקה ומוזיקאים]] אונליין}}

 

==מהמהפכה לרוסיני==

[[המהפכה הצרפתית]] של שנת 1789 הייתה נקודת מפנה תרבותית. מה שנותר מן המסורת הישנה של לולי וראמו טואטא הצידה ונתגלה מחדש רק ב[[המאה ה-20|מאה ה-20]]. האופרה קומיק והאסכולה שייסד גלוק שרדו, אבל החלו מיד לשקף את האירועים הסוערים מסביב. מלחינים ממוסדים כמו גרטרי ודאלייראק גויסו לכתוב תעמולה פטריוטית למשטר החדש. דוגמה טיפוסית היא "ניצחון הרפובליקה" של [[פרנסואה ז'וזף גוסק|גוסק]] (1793), אופרה שחגגה את [[קרב ואלמי]] המכריע שנה לפני כן. במקביל הופיע דור חדש של מלחינים, בראשות [[אטיין מאול]] והאיטלקי [[לואיג'י כרוביני]]. הם יישמו את עקרונות גלוק לאופרה קומיק והעניקו לסוגה מאפיינים חדשים של רצינות דרמטית ותחכום מוזיקלי.

 

 

 

השפעתו של רוסיני החלה לחלחל אל האופרה קומיק הצרפתית. נוכחותו מורגשת בהצלחה הגדולה ביותר של בואלדייה, "הגברת הלבנה" (1825) כמו גם ביצירות מאוחרות יותר של [[דניאל אובר|אובר]] (Fra Diavolo, "אחא שטן", משנת 1830; "הדומינו השחור", 1837), הארול ("זמפה", 1831) ו[[אדולף אדם]] ("העגלון מלונז'ימו", 1836). בשנת 1832 נחל התיאטרון האיטלקי הצלחה עצומה כששיכנע את רוסיני עצמו לבוא לפריז ולקחת עליו את משרת הניהול של בית האופרה. רוסיני הגיע והתקבל בכבוד היאה לידוען תקשורת מודרנית. לא זו בלבד שיצק חיים חדשים במשאביו המדולדלים של התיאטרון האיטלקי, אלא שנתן דעתו גם על האופרה, לה העניק גרסאות צרפתיות של האופרות האיטלקיות שלו ויצירה חדשה, "וילהלם טל" (1829). הייתה זו, כפי שהתברר בהמשך, יצירתו האחרונה של רוסיני לבימה. כורע תחת נטל העבודה שבניהול תיאטרון ומאוכזב מכישלון "וילהלם טל", פרש רוסיני מעבודתו כמלחין אופרה.

 

==גראנד אופרה==

"וילהלם טל" הייתה אולי כישלון בראשית דרכה, אבל יחד עם יצירה מן השנה שעברה, "האילמת מפורטיצ'י" של אובר מ-1807 היו שתיהן חלוצות של סוגה חדשה שתכבוש את הבימה הצרפתית לשארית [[המאה ה-19]]: הגראנד אופרה. היה זה סגנון אופרה שהתאפיין בסדר גודל גרנדיוזי, נושאים הרואיים והיסטוריים, להקות שחקנים גדולות, [[תזמורת|תזמורות]] ענקיות, תפאורות עשירות בפרטי-פרטים, תלבושות מרהיבות, פעלולים מרשימים וכמובן - כיוון שמדובר בצרפת - הרבה מאוד מוזיקה ל[[בלט]]. אב-טיפוס לגראנד אופרה הופיע כבר ביצירות כמו La vestale של ספונטיני ו-Les abencérages של כרוביני (1813), אבל המלחין שההיסטוריה תקשר מעל לכל עם הסוגה הוא [[ג'אקומו מאיירבר]].

 

 

==ברליוז==

 

==וגנריות צרפתית ודביסי==

מבקרי המוזיקה השמרנים, שדחו את ברליוז, איתרו איום חדש בדמותו של [[ריכרד וגנר]], המלחין ה[[גרמני]], שהדרמות המוזיקליות המהפכניות שלו עוררו מחלוקת ברחבי [[אירופה]]. כשווגנר הציג גרסה מתוקנת של האופרה שלו, [[טנהויזר]], בפריז, בשנת 1861, היא חוללה עוינות רבה כל כך, שההצגות שנקבעו לה בוטלו לאחר שלוש הופעות בסך הכל. היחסים המתערערים בין צרפת לגרמניה רק החמירו את מצב העניינים, ואחרי [[מלחמת צרפת-פרוסיה]] בשנים 1870-1871 היו גם סיבות פוליטיות ולאומניות לדחות את השפעתו של וגנר. מבקרי מוזיקה מסורתיים השתמשו במילה "וגנריות" כמונח מבזה לכל מה שסימל חדשנות במוזיקה. אף על פי כן, מלחינים כמו גונו וביזה החלו כבר לשבץ חידושים [[הרמוניה|הרמוניים]] מבית מדרשו של וגנר ב[[פרטיטורה|פרטיטורות]] שלהם, והרבה אמנים מתקדמים בחשיבתם כמו ה[[משורר]] [[שרל בודלר|בודלר]] היללו את "המוזיקה של העתיד" של וגנר. כמה מלחינים צרפתים החלו לאמץ את האסתטיקה הווגנרית כמקשה אחת. בין אלה היו [[עמנואל שברייה]] ("גוונדולין" , 1886) ו[[ארנסט שוסון]] "המלך ארתוס", 1903). מעטות מיצירות אלה שרדו; הן נגזרו באופן ברור מדי מווגנר, מחבריהן כרעו יותר מדי תחת נטל הדוגמה שהציב להם גיבורם מכדי שיוכלו לשמר מידה מספקת של אינדיבידואליות משל עצמם.

 

* {{cite book |last=Orrey, Leslie and Milne, Rodney |editor= |others= |title=Opera: A Concise History |origdate= |origyear= |origmonth= |url= |format= |accessdate= |accessyear= |accessmonth= |edition= |date= |year= |month= |publisher=World of Art, Thames & Hudson |location= |language= |id=ISBN 9780500202173 |doi = |pages= |chapter= |chapterurl= |quote = }}

</div>

 

==הערות שוליים==