ויקיפדיה

ירושלים בתקופה המוסלמית המוקדמת – הבדלי גרסאות

עיון אינטראקטיבי בהיסטוריה
→ העריכה הקודמתהעריכה הבאה ←
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
חזותיקוד ויקי
Matanyabot (שיחה | תרומות)
475,756 עריכות
מ בוט החלפות: \1קריית
מ אחידות במיקום הערות שוליים ביחס לסימני פיסוק, קו מפריד בטווח מספרים, תיקון קישור לפירושונים
שורה 13:
[[קובץ:Abu Zayd al-Hilali.jpg|שמאל|ממוזער|250px|לוחם מוסלמי בקרב, שבלונה מצרית ל[[קעקוע]] מהמאה ה-19]]
{{ערך מורחב|הכיבוש הערבי של ארץ ישראל}}
סמוך לתום [[התקופה הביזנטית בארץ ישראל]] [[כיבוש ירושלים בידי הפרסים|כבשו]] הפרסים בראשות [[כוסרו השני]], את ירושלים והחזיקו בה עד לשנת [[628]] אז חזרה העיר לתקופה קצרה לידי הביזנטים. אירוע זה מהדהד בסורת אל רום שב[[קוראן]] {{ציטוטון|נוצחו הרום בארץ הסמוכה ואולם סופם שישובו וינצחו כעבור שנים אחדות ממפלתם}}. איזכור זה כמו העובדה כי בראשית האסלאם [[מוחמד]] הורה [[קיבלה|להתפלל לכיוון ירושלים]], ומאוחר יותר שינה את כיוון התפילה אל ה[[כעבה]] שבמכה.{{הערה|1=‏השינויהשינוי בכיוון התפילה משתקף בסורה 2, [[אל-בקרה]] / פסוקים 136-144‏144}}.
מעידים כי מסיבות שונות היה מוחמד מודע לקיומה של ירושלים ויותר מכך למעמדה המיוחד כעיר קדושה. אין משתמע מידיעה זו כי היה בכוונתו של מייסד האסלאם או עדת המאמינים שהקיפה אותו להכליל את ירושלים במערכת תפיסת העולם האיסלמית המתגבשת.
 
שורה 31:
====חוזה הכניעה====
{{הפניה לערך מורחב|חוזה עומר}}
בהיסטוריה המוסלמית נשמר נוסח חוזה הכניעה המוגדר כ'''אמאן''' - כתב חסות, בצורת מכתב מאת הח'ליף לתושבי העיר‏‏העיר{{הערה|1=‏משהמשה גיל, י' פראור (עורך), ההיסטוריה של ארץ ישראל–שלטון המוסלמים והצלבנים יד בן צבי – כתר, ירושלים תשמ"א,‏ עמוד 7}} הנקודות העיקריות בחוזה הן
 
# ביטחון לנפש ורכוש.
שורה 39:
# חופש הבחירה בין השארות בעיר לתושבים וחיל המצב הביזנטי, ובין עזיבתה.
 
{{ציטוטון|בשם האלוהים הרחמן והרחום זה הוא כתב החסות שנותן עבד האלוהים עמר, מפקד המאמינים, לאנשי איליא.{{הערה|1=‏ירושליםירושלים - קיצור ל[[איליה קפיטולינה]]}}. הוא נותן להם כתב חסות לנפשותיהם, לרכושם, לכנסיותיהם, לצלביהם, לחולה ולבריא, לכל עדתם. לא ישכנו (לוחמים) בכנסיותיהם, לא יחריבון, לא ייגרע מהן דבר. לא מנכסיהן, לא מצלביהן, ולא מדבר כלשהו מרכושן. לא יעבירום על דתם באונס. לא ייפגע איש מהם. לא יתגורר אתם באיליא איש מן היהודים. אנשי איליא חייבים במס הג'זיה‏‏זיה{{הערה|1=‏מסמס גולגולת‏גולגולת}} כדרך שמשלמים אנשי הערים. הם חייבים להוציא מהעיר את הרומאים{{הערה|1=‏הביזנטים‏הביזנטים}} ואת הלצות.{{הערה|1=‏ככלככל הנראה כוונה למיליציות, כוחות צבאיים מקומיים‏מקומיים}}. ליוצאים מובטח הביטחון לנפשם ולרכושם עד הגיעם למקום מבטחים המעדיפים להישאר מובטח להם הביטחון, אבל הם חייבים לשלם את הג'זיה כפי שחייבים אנשי איליא. אם יש באנשי איליה המעדיפים לצאת, הם עצמם ורכושם, עם הרומאים ולעזוב את כנסיותיהם ואת צלביהם מובטח להם הביטחון להם, לכנסיותיהם ולצלביהם עד אשר יגיעו למקום מבטחים}}{{הערה|1=‏ממ' גיל, י' פראור (עורך), ההיסטוריה של ארץ ישראל–שלטון המוסלמים והצלבנים יד בן צבי – כתר, ירושלים תשמ"א.}}
 
על פי המסורת, כשהגיע זמן התפילה הציע ה[[פטריארך]] [[סופרוניוס]] לח'ליף להתפלל בכנסיית הקבר. אולם עומר סירב, כדי שהמקום לא יהפוך למקום קדוש גם למוסלמים ויפתח פתח לסכסוכים ומלחמות על המקום, ויצא להתפלל בחוץ, במקום בו בנוי כיום [[מסגד עומר]].{{הערה|1='''ספר ירושלים - התקופה המוסלמית הקדומה 638-1099''', בעריכת יהושע פראוור, הוצאת יד יצחק בן צבי ‏עמעמ' 47‏47}}. המבנה המקורי הוקם כנראה במאה העשירית לספירה וממנו שרד רק בסיס הצריח הקיים היום.{{הערה|1=‏שםשם, עמ' 322‏322}}.
 
====ירושלים לאחר הכיבוש====
המוסלמים שמרו על החלוקה המנהלתית הביזנטית של ארץ ישראל אך העבירו את המרכז השלטוני מקיסריה ל[[לוד]] ולאחר מכן ל[[רמלה]]. תחילה קראו המוסלמים לירושלים '''איליא''' הד לשמה הלטיני - [[איליה קפיטולינה]]. בהמשך קיבלה ירושלים שמות נוספים המשקפים את עברה היהודי של העיר -'''בית אל מקדס''' ([[ערבית]]: بيت المقدس - בית המקדש), '''צהיון''' (ציון) ו'''אל קודס''' ([[ערבית]]: القـُدْس - הקודש) שמות המתורגמים למעשה משמה ה[[עברית|עברי]] של העיר בתקופה כפי שמופיע במסמכים מ[[גניזת קהיר]].‏‏{{הערה|1=‏שש"ד גוייטין, היישוב בארץ ישראל בראשית האסלאם ובתקופת הצלבנים, יד בן צבי ירושלים תש"ם. עמודים 35-32‏32}}
 
המסורות המוסלמיות המתייחסות לכיבוש ארץ ישראל וירושלים המוצגות כהיסטוריה, הן בעלות אופי [[ספרות|ספרותי]]י וזיקה ל[[סיפורי עם]]. גויטין מבטל לחלוטין חשיבות סיפורים אלו ומסביר זאת באומרו שהשינוי ההיסטורי הביא ליצירת אגדות וסיפורים דמיוניים המתארים את כיבושה. הוא מצטט מדבריו של [[מוג'יר א-דין]], ההיסטוריון המוסלמי החשוב ביותר של ירושלים שכתב במאה ה-15 כי ההיסטוריוגרפיה המוסלמית המוקדמת היא בדיונית.
 
על פי מסורות אלו בנה עמר - כובש ירושלים - [[מסגד]] על [[הר הבית]]. על פי הסיפור עמר סירב לקבל עצה מיהודי מומר ל[[אסלאם]] לבנות את המסגד צפונית ל[[אבן השתיה]] על מנת לאפשר למתפללים לפנות ל[[מכה]] ולסלע בו-זמנית. עמר שסירב לחקות את ה[[יהדות]] דחה את ההצעה. סיפור זה מאשש את ההנחה כי בראשית לא ייחסו המוסלמים כל חשיבות לירושלים כעיר קדושה, וקדושת העיר עבור דתות אחרות נראתה נוגדת את מסורת האסלאם.
 
החוקר [[קפל ארצ'יבלד קרסוול]]{{הערה|1=‏CC. L. Geddes et al, 1965, Studies in Islamic Art and Architecture in Honour of Professor K. A. C. Creswell, Cairo‏Cairo}} קובע כי ללא ספק הוקם מבנה צנוע באופיו על ידי עמר בהר הבית, קביעה זו מסתמכת על כתביו של נוסע צרפתי ה[[בישוף]] [[ארקולף]] שביקר בירושלים בין השנים 682-679679–682 - כשישים שנה לאחר הכיבוש, הוא תיאר את המסגד כבניין מרובע הבנוי מעץ שהוקם על יסוד שרידים עתיקים. תיאור זה של מבנה פשוט תואם את המסגדים הראשונים שנבנו על פי התפיסה האיסלאמית המוקדמת שמסגד חייב להיות צנוע באופיו משום שאחרית הימים קרובה{{הערה|1=‏מיכאלמיכאל לקר (עורך), [[מאיר יעקב קיסטר]], מחקרים בהתהוות האסלאם, תרגם מאנגלית [[אהרן אמיר]], הוצאת י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים, תשנ"ט.‏}}:
{{ציטוטון|באותו מקום מהולל שבו שכן בית המקדש, בנו הסרצנים, בקרבת החומה ממזרח, בית תפילה רבוע בנוי בנייה גסה; הם הקימו אותו מקרשים מוגבהים וקורות גדולות מעל שרידי הריסות כלשהם, ואותו הם פוקדים; נאמר כי אותו בית יכול להכיל שלושת אלפים איש בו זמנית}}.
 
שורה 60:
על פי המסופר, ציווה עומר על ניקוי הר הבית משפכים וזוהמה שנערמו בו במשך מאות שנים - פרי הזנחה מכוונת מצד הביזנטים שראו בהר את הסמל לירושלים היהודית ובהזנחתו - את השפלת היהדות.
 
על אירוע זה והשלכותיו כתב הסופר ה[[קראים|קראי]] '''דניאל בן משה אלקומיסי''' בפירוש ל[[ספר דניאל]]{{הערה|1=‏[[משה גיל]], היישוב היהודי, יהושע פראוור (עורך), ספר ירושלים – התקופה המוסלמית הקדומה 638- 1099, יד בן צבי, ירושלים תשמ"ז, עמוד 135}}:
 
{{ציטוטון|כי טרם בואו לא יכלו לבוא אל ירושלים, ומארבע כנפות הארץ היו באים אל טבריה ואל עזה לראות את המקדש. ועת בבואו הביאם אל ירושלים וייתן להם מקום וישכנו בה רבים מישראל ואחרי כן באים ישראל מארבע קצות הארץ אל ירושלים לדרוש ולהתפלל}}
 
על פי מסמכים מ[[גניזת קהיר]], היהודים ביקשו מעמר רשות להתיישב בעיר ולאחר התמקחות בין היהודים לפטריארך ירושלים החליט עמר על התיישבות 70 משפחות מ[[טבריה]] שהתיישבו בירושלים. במכתב שתוארך ל[[המאה ה-11|מאה ה-11]] מצוין:{{הערה|1=‏[[אהרן ילינק‏ילינק]] בית המדרש, מהדורה ג - ואהרמן, תשכ"ז עמוד 79}}▼
 
{{ציטוטון|ומאת אלוהינו הייתה זאת כי הטה עלינו חסד לפני מלכות ישמעאל בעת אשר פשטה ידם ולכדו את ארץ הצבי מיד אדוֹ‏םאדוֹם ובאו לירושלים היו עימם אנשים מבני ישראל הראו להם מקום המקדש וישבו עמהם מאז ועד היום...}}▼
▲על פי מסמכים מ[[גניזת קהיר]], היהודים ביקשו מעמר רשות להתיישב בעיר ולאחר התמקחות בין היהודים לפטריארך ירושלים החליט עמר על התיישבות 70 משפחות מ[[טבריה]] שהתיישבו בירושלים. במכתב שתוארך ל[[המאה ה-11|מאה ה-11]] מצוין:{{הערה|1=‏[[אהרן ילינק‏]] בית המדרש, מהדורה ג - ואהרמן, תשכ"ז עמוד 79}}
 
▲{{ציטוטון|ומאת אלוהינו הייתה זאת כי הטה עלינו חסד לפני מלכות ישמעאל בעת אשר פשטה ידם ולכדו את ארץ הצבי מיד אדוֹ‏ם ובאו לירושלים היו עימם אנשים מבני ישראל הראו להם מקום המקדש וישבו עמהם מאז ועד היום...}}
 
שאלת ההסכם בין עמר למגינים הנוצרים של ירושלים עומדת פתוחה, ייתכן ומשנתפסה העיר אכן לא ישבו בה יהודים אך לאחר מספר שנים ראו המוסלמים את שינוי הנסיבות כעילה מספיקה לשינוי ההסכם, ליהודים בארץ ישראל שמספרם היה בלתי מבוטל הייתה חשיבות כלכלית ומאידך לא היה זה אינטרס מוסלמי להשאיר את הנוצרים כעדה מרכזית בירושלים ונוכחות היהודים שימשה להחלשת מעמדם וחזקתם של הנוצרים.
 
לפי מקורות מוסלמים, התמנו היהודים לנקות את הר הבית ולמסגד אל אקצא היו 10 אנשי תחזוקה יהודים ומספרם עלה לאחר מכן לעשרים. סידור זה הופסק במאה ה-8 ותחזוקת הר הבית עברה לעבדים של השלטון.
 
שורה 81 ⟵ 80:
 
האתגר הגדול הראשון לבית אומיה הייתה ההתקוממות של בני שבט זובייר בראשות עבדאללה אבן א-זובייר, השבט הערבי שישב בארץ - שבט גד'אם תמך במורדים וגם לאחר דיכוי המרד המשיכו הרוחות לסעור. מעמדה של ירושלים השתנה - לטובה- עם התבססות שלטון בית אומיה, הח'ליף [[עבד אל-מלכ|עבד אל מאליכ אבן מרואן]]. תקופה זו ידועה כתקופת פריחה במהלכה שופרו התשתיות בירושלים ודרכים לעיר נסללו, אך עיקר השינוי ניכר בעיר עצמה. המבנה העיקרי שהוקם הוא [[כיפת הסלע]] שבנייתה החלה בשנת [[688]] והושלמה שלוש שנים לאחר מכן.
במחקר האסלאם הייתה רווחת הדעה כי מבנה מפואר זה נבנה במטרה לשמש כמתחרה ולהפחית מחשיבות המקומות הקדושים ב[[חצי האי הערבי]] - [[מכה]] ו[[מדינה]] ולקרב את מרכז הכובד של פולחן האסלאם ל[[דמשק]], אך במחקרים מודרניים כדוגמת מחקרו של [[שלמה דב גויטיין]] התבססה הדעה כי כיפת הסלע הוקמה כתחרות וכנגד מבני הדת ה[[נצרות|נוצריים]] בירושלים ובראשם - [[כנסיית הקבר]].{{הערה|1=[[שלמה דב גויטיין]], היישוב בארץ-ישראל בראשית האסלאם ובתקופת הצלבנים: לאור כתבי הגניזה, עורך: [[יוסף הקר]]. ירושלים: יד יצחק בן צבי, תש"מ 1980, עמוד 88‏88}}
 
לאחר מכן ב-705 נבנה [[מסגד אל-אקצא]] על ידי [[עבד אל מלכ]] (יש הסוברים שהבונה היה בנו [[וליד הראשון]]), וכן נבנתה קריית השלטון האומאית ממערב ומדרום להר הבית על ידי [[וליד הראשון]].
 
בסופו של דבר, התלכדו אויבי בית אומייה עם [[בית עבאס]] (ענף מבית האשם) והצליחו למגר את השלטון האומיי במזרח בשנת [[750]], בקרב הזאב, בו נרצח מרבית השבט בידי העבאסים, ובית עבאס הפך לשושלת הח'ליפים החדשה.
שורה 92 ⟵ 91:
תום שושלת בית אומיה, ועליית בית עבאס נקשר בירושלים כאמור ב[[חדית']] המיוחסת לנביא:
 
{{ציטוטון|ייצאו מח'ראסאן דגלים שחורים‏‏שחורים.{{הערה|1=‏צבעצבע בית עבאס‏עבאס}} דבר לא יעצור אותם עד שיוצבו באיליא}}.
 
הלכה למעשה, ירדה ירושלים ממעמדה וח'ליפי בית עבאס שישבו ב[[עיראק]] התנהלו לפי הפתגם "רחוק מהעין רחוק מהלב". החליף השני בשושלת [[אל-מנצור]] ביקר בירושלים בשנת [[758]] וציווה להוריד את הצלבים מהכנסיות ולהעלות את גובה המסים המשולמים על ידי הנוצרים.
 
בימי הח'ליף [[הארון א-רשיד]] הח'ליף העבאסי החמישי נוצרו החל משנת [[797]] קשרים בין הח'ליפות לבין הקיסר [[קרל הגדול]]. בשנת 798 יצאה משלחת מארמון המלך שבעיר [[אאכן]], אל ארמון הח'ליף בבגדד, במשלחת שני [[אציל|אצילים]]ים - לאנטפריד וסיגיסמונד, ועמם יצחק בן יעקב ('''יצחק היהודי'''), משימתם של השליחים הייתה להציע ברית מכוונת נגד בית אומיה השולטים ב[[ספרד]] והכרה באפוטרופסות של קרל הגדול על הנוצרים בארץ הקודש. עם הכתרתו של קרל ל[[קיסר האימפריה הרומית הקדושה]] בשנת [[800]], יצאה המשלחת חזרה מירושלים ולאחר תלאות הביא יצחק היהודי, היחיד ששרד מהמשלחת המקורית לקיסר מתנות - מפתח של כנסיית הקבר ודגל של העיר. קשרים בילטרליים אלו איפשרו לקרל ליזום בנייה רחבת היקף בירושלים ובמהלכה נבנו [[מנזר|מנזרים]]ים, [[אכסניה]], [[ספריה]] ו[[שוק (מסחר)|שוק]]. הקיסר רכש שטחי קרקע ב[[עמק יהושפט]] והכנסות משטחים אלו מימנו את פעילות מוסדות הדת והצדקה.‏‏{{הערה|1=‏httphttp://www.tripi.co.il/Show.action?article=298‏298}}
 
ה[[גאוגרף]] המוסלמי בן התקופה ובן ירושלים '''אל-מקדסי''' מתאר{{הערה|1=‏[[זאב וילנאי]], ירושלים בירת ישראל, העיר העתיקה א', הוצאת אחיעבר 1972, עמוד 97}} את העיר במאה העשירית:
 
{{ציטוטון|לא תמצא בתים יפים יותר וחזקים יותר מבתי ירושלים. לא תמצא אנשים הגונים יותר מתושבי ירושלים, ולא חיים נעימים יותר מחייה ולא רחובות מסחר נקיים מרחובותיה. אבל יש הרבה חסרונות לעיר הזאת ואחד מהם ידם של תושביה הנוצרים והיהודים על העליונה}}
 
===תחת שלטון מצרי===
בשנת [[878]] סיפח [[אחמד אבן טולון]] את [[ארץ ישראל]] לממלכתו החדשה שמרכזה היה ב[[קהיר]]. אבן טולון היה מושל במצרים מטעם בית עבאס. אבן טולון פעל על פי הוראות הח'ליף העבסי לדכא מרידה של מושל סוריה (א-שאם) אך לאחר הצלחתו הצבאית סיפח את השטח למצרים והפסיק את תשלומי המסים ל[[בגדד]].‏‏{{הערה|1={{קתדרה|סידני ה' גריפית|פרק בתולדות ארץ הקודש על-פי הטקסטים בערבית קדומה של דרום ארץ-ישראל|69.11|69, ספטמבר 1993, עמ' 78-57}} ([http://www.snunit.k12.il/heb_journals/katedra/69057.html גרסה טקסטואלית באתר סנונית])}}
 
השלטון המצרי נמשך עד לשנת [[905]] ובמהלכו נפרדה מצרים מהשפעת הח'ליפות העבסית וארץ ישראל הפכה לאזור קרבות בין שני הכוחות השולטים ב[[המזרח התיכון|מזרח התיכון]]. צבאות עבאסים עברו דרך ירושלים בדרכם למצרים או בדרך לשדה הקרב מול הצבא המצרי. כך נמצאו כתובות מימי הח'ליפים אבו אחמד עלי [[אל-מכתפי]] באללה ([[902]]-[[908]]), ואבו אלפדל ג'עפר [[אל-מקתדר]] באללה ([[908]]-[[932]]) על מבנים ב[[העיר העתיקה|עיר העתיקה]].
שורה 114 ⟵ 113:
דמדומי שלטון הח'ליפות העבסית ומיקומה של ארץ ישראל כאזור חיץ הביאו - שוב- את הארץ וירושלים לתוך מלחמת אזרחים ותוהו. את החולשה העבסית ניצלו שבטים מקומיים וכתות מוסלמיות שהשתלטו על מבצרים ברחבי ארץ ישראל, הביזנטים שמעולם לא איבדו את תקוותם להחזיר את שליטתם על הארץ בחשו אף הם בקדירה, כוח נוסף שמצא עצמו נלחם על השפעה ושליטה בארץ ישראל הם שבטים [[סלג'וקים]] - [[טורקמנים]] משבטי ה[[אוע'וז]] שהיו לוחמים בשירות הח'ליפה ונדדו לתוך סוריה וארץ ישראל בחיפוש אחר תחום שלטון עצמאי.
 
ערב הכיבוש הפאטאמי שלטו בירושלים האח'שידים המצריים ושלטונם קשה ומושחת. בשנת [[966]] מושל העיר מחמד בן איסמעיל אלצנאג'י עורר מהומות אנטי נוצריות כנקמה על סירובם להמשיך בתשלום שוחד ודמי חסות. כנסיית הקבר נשדדה והוצתה ובמהומות נהרג הפטריארך של ירושלים. על פי היסטוריונים נוצרים "היהודים אף עלו על המוסלמים במעשי ההרס והחורבן".{{הערה|1=‏[[משה גיל]], היסטוריה פוליטית של ירושלים, י' פראוור (עורך), ספר ירושלים–התקופה המוסלמית הקדומה 608- 1099, יד בן צבי, ירושלים תשמ"ז, עמוד 17}}
 
בשנת 967 כבשו ה[[קרמטים]] - כת [[אסלאם|מוסלמית]] שנוסדה [[המאה ה-9|במאה ה-9 לספירה]] על ידי מוסלמים [[פרסים]]. את ארץ ישראל ובשנת [[970]] כבשו הפטאימים את ארץ ישראל וסוריה, הנדנדה נמשכה עוד זמן מה וירושלים כמו כל ארץ ישראל עברה מיד ליד. את אי היציבות ניצלו הביזנטים שחדרו אל תוך סוריה במטרה לשחרר את ירושלים. במכתב שנשלח ל[[ארמניה]] מספר הקיסר הביזנטי [[יוחנן הראשון צימיסקס, קיסר האימפריה הביזנטית|יוחנן צימיסקס]] ל[[אשוט השלישי האדיב]] על מסעו הצבאי מ[[חומס|חמץ]] דרומה דרך [[בעל בק]]. על פי התיאור דמשק שילמה לקיסר על מנת שלא יחריב ויכבוש את העיר והוא מינה בה מושל טורקי שהתנצר. המסע המשיך דרומה ו[[טבריה]] ו[[נצרת]] פתחו בפניו את שעריהן והוא מינה עליהן מושל מטעמו. על פי המכתב ירושלים ו[[רמלה]] נכנסו עמו למשא-ומתן על כניעתן בתנאים דומים אך בשלב זה גבר האיום הפאטאמי שצבאם, מחוזק בצי מצרי החזיק בערי החוף המבוצרות. איום זה מנע מהקיסר מלעלות ולכבוש את ירושלים, ונאלץ לחזור לביזנטיון לקדם פני איום פנימי.
שורה 122 ⟵ 121:
מעשי הדיכוי החלו בשנת [[1003]] וב-[[1009]] הוא הרס את [[כנסיית הקבר הקדוש]] ב[[ירושלים]], ואילץ את נתיניו הנוצרים לענוד צלבי עץ ברוחב ובאורך חצי מטר סביב הצוואר. כמו כן הוגבלה רכיבתם של נוצרים על סוסים לרכיבה על אוכפי עץ ועם רתמות ללא קישוטים ועיטורים.
 
הריסת כנסיית הקבר ודיכוי הנוצרים יצרה מערבולת חדשה של מלחמת אזרחים שבמהלכה תקפו שבטים ערבים שנהנו מתמיכה נוצרית את מוקדי הכוח הפטאמים. הקרבות נמשכו, בעיקר סביב העיר החשובה בארץ ישראל - רמלה, עד לשנת [[1025]] שבה עלה צבא פטאמי ממצרים להשקיט את הארץ. הקרבות הקשים הביאו את הקהילה היהודית של ירושלים לסף הרעב כפי שמתאר במכתב מירושלים למצרים שלמה הכהן גאון בן יהוסף{{הערה|1=‏‏[[משה גיל]], היסטוריה פוליטית של ירושלים, י' פראוור (עורך), ספר ירושלים–התקופה המוסלמית הקדומה 608- 1099, יד בן צבי, ירושלים תשמ"ז עמוד 23}}:
{{ציטוטון|יצאנו מכל שהיה לנו ריקים, ערומים, עצובים, עניים ולא נשאר לאיש בבית אפילו כסות לעצמו או כלי ביתו ויש ממנו שמשכן ביתו בריבית כדי לשלם ויש ממנו שמכרו כל עיקר}}
 
וממשיך המכתב לתאר:
 
{{ציטוטון|והרבה מתו תחת הייסורים כי היה מי שהטיל דופי בהם{{הערה|1=‏הכוונההכוונה לאנשים שהוסגרו על ידי מלשינים‏מלשינים}} ויש מי שהחביא עצמו בבורות מפני תוקף המלכות וחוזק הייסורים}}
 
===סוף התקופה===
שורה 141 ⟵ 140:
===מעמד ירושלים במסורת המוסלמית===
[[קובץ:Jami al-Tawarikh Miraj.jpg|שמאל|ממוזער|250px|מוחמד עולה לשמיים, מיניאטורה פרסית מ[[המאה ה-14]]]]
האסלאם ותורותיו הושפעו רבות מהמסורות והרעיונות המרכזיים העומדים בבסיסם של ה[[יהדות]] וה[[נצרות]] - האמונה ב[[אל]] אחד, תפקיד ה[[נביאים]] ו[[יום הדין]] וכך גם קדושתה של ירושלים. סימן חשוב להשפעה זו מוצא ביטוי בכיוון התפילה המקורי [[קיבלה]] שפנה לירושלים שזכתה בשל כך בשם '''אולא אל-קיבלתין''' ([[עברית]]:הראשונה מבין שתי הקיבלות).{{הערה|1= ‏httphttp://www.amalnet.k12.il/activities/jerusalem/articles/har24.htm‏htm}}
‏‏נקודתנקודת מחלוקת גם בתוך האסלאם יצרה [[סורה|סורת]] אל איסר - סורה (פרק) 17,איה (פסוק) 1 - בקוראן, המספר על ה"איסרא" מסעו הלילי של הנביא:
 
{{ציטוטון|ישתבח שמו של המסיע את עבדו בלילה מן המסגד הקדוש [אַל מַסְגִ'יד אַל חַרָאם] אל המסגד הקיצון [אַל מַסְגִ'יד אַל אַקְ'סַה] אשר ברכנו סביבותיו, למען נראה לו מאותותינו. אכן הוא השומע הרואה}}
שורה 154 ⟵ 153:
במשך זמן רב הייתה הדעה המקובלת בקרב החוקרים, כי התקדשותה של ירושלים באסלאם נבעה משיקולים פוליטיים של השליטים האומאיים, מתוך עניין להעלות את קדושתה של ירושלים, כדי ליצור משקל נגד לקדושתה של מכה, שהייתה נתונה לשלטונו של הח'ליף המורד '''איבן זוביר'''. המחקר המודרני דוחה פרשנות זו ומעלה את הסברה כי העניין של ח'ליפי אומייה בעיר נובע משיקולים דתיים - פוליטיים שהביאו את הח'ליפות לעימות כולל עם הנצרות. בתסריט זה ירושלים הפכה לשדה קרב תאולוגי מרכזי בין האסלאם לנצרות, שביטויו המרכזי בתחום הארכיטקטוני.
 
ב[[המאה ה-8|מאה ה-8]] בעקבות פעילות מתגברת של סגפנים [[דרוויש|דרווישים]]ים [[סופיות|סופיים]] שביקרו בירושלים, גרו בה זמנית או בקביעות והתפללו במקומותיה הקדושים, עלתה קרנה של ירושלים כעיר קדושה. [[ספיאן אלת'ורי]] טען,{{הערה|1=‏SS. D. Goitein, (1966), 'The Sanctity of Jerusalem and Palestine in Early Islam', in Studies in Islamic History and Instituions, Leiden , p. 142‏142}}, שתענוגו הגדול בחיים הוא לאכול בננות בצל כפת הסלע, אנשי דת אחרים הפיצו את הקריאה לעלות לרגל לעיר ולהשתקע בה, הקריאה משתקפת באמרות שנשמרו כ[[חדית']]
 
{{ציטוטון|הגר בירושלים דומה לזה הנלחם מלחמת מצווה}}, או {{ציטוטון|עשרים אלף מלאכים מתערבים לפני האלוהים למען כל תושבי ירושלים}}, {{ציטוטון|מי שמת בירושלים הריהו כאילו מת בשמיים}} ו{{ציטוטון|השוהה בירושלים שנה אחת בלבד, אללה ייתן לו את לחם יומו וישים מנוחתו בבוא העת בגן עדן}}.
שורה 168 ⟵ 167:
מערכת היחסים בין היהדות לאסלאם הייתה מתחילתה מתוחה, תהליך אימוץ של מסורות שמקורן ביהדות נתקל בהתנגדות הולכת וגוברת ככל שה[[דוגמה]] המוסלמית התגבשה ונסגרה להשפעות מבחוץ שהחלו להיחשב כמזיקות. ה[[עולמא]], שהפכו לשומרי הסף של האסלאם מפני השפעות בלתי רצויות הכריזו מלחמה על רעיון קדושת ירושלים, ובעיקר מול הניסיון להשוות בינה לבין מכה ומדינה, ומאמונות שהכו שורש באסלאם ממקור ה[[נזירות|נזירי]]-נוצרי, ואמונות יהודיות מהם הסתייגו חכמי הדת המוסלמים מכל וכל.
 
הירידה במעמדה של ירושלים - מול מרכזי הקודש ב[[חצי האי ערב|ערב]] המשיכה עם סיום שלטון בית אומיה. השלטון החדש של בית עבאס ניצב לימינם של ה[[עולמא]] ובכך הותיר את מעמד ירושלים כעיר קדושה בגדר תפיסה המוגבלת לאזור [[סוריה]] - ארץ ישראל. ספרות '''שבחי ירושלים''' התגבשה במהלך המאה השביעית ואילך בידי תושבי העיר וסביבותיה אך עלתה על הכתב בשלב מאוחר ביותר - במאה ה-11, עדות לעוצמת ההתנגדות למסורות ירושלמיות בקרב הממסד המוסלמי. כך גם הידלדלה תנועת עולי הרגל המוסלמים לירושלים, רוב הצליינים אליה היו תושבי [[לבנט|אל-שאם]] בעוד עיקר הזרם של ה[[צליין|צליינים]] פנה לכוון מכה.‏‏{{הערה|1=‏[[עמנואל סיון]], 'קדושת ירושלים באסלאם', [[משה שרון]] (עורך), סוגיות בתולדות ארץ ישראל תחת שלטון האסלאם, יד בן צבי, ירושלים תשל"ו, עמ' 35- 42‏42}}
 
====שבחי ירושלים====
 
ה[[סוגה ספרותית|סוגה הספרותית]] של שבחי ערים וארצות מהווה חלק ממערכת כתבי הדת והאמונה המוסלמיים וידועה בשם '''פצ'אאל אלבלדאן''' ומרכזת בתוכה אגדות ומסורות המפארות את העיר. החל מ[[המאה ה-9]] הופיעו ספרים המפארים ערים בעולם האסלאם ובהן מכה, מדינה, [[בגדד]], [[חומס]] ואחרות אך לא את ירושלים. רעיון קדושת ירושלים באסלאם הקדום משתקף בסדרת ספרים הידועים קולקטיבית כ'''שבחי ירושלים''' (ערבית: פצ'אאל בית אלמקדס). הספרים הראשונים שיוחדו לירושלים מתועדים ל[[המאה ה-11|מאה ה-11]] אך חיבורים אלו הם למעשה קיבוץ של סיפורים ומסורות שנוצרו במהלך [[המאה ה-7]] ו[[המאה ה-8]] ופורשות יריעה רחבה המתארת את מעמדה של ירושלים במסורת האסלאם.{{הערה|1=‏יי' חסון, 'ספרות שבחי ירושלים באסלאם', מ' שרון (עורך), סוגיות בתולדות ארץ ישראל תחת שלטון האסלאם, יד בן צבי, ירושלים תשל"ו, עמ' 43- 55.‏}}{{הערה|1={{קתדרה|עפר לבנה-כפרי|על קדמותם של חיבורים המוקדשים לירושלים בספרות הערבית|44.6|44, יוני 1987, עמ' 26-21}}; {{קתדרה|עפר לבנה-כפרי|ירושלים - 'טבור הארץ' במסורת האסלאם|69.10|69, יוני 1987, עמ' 105-79}}}}
‏‏{{הערה|1=‏{{קתדרה|עפר לבנה-כפרי|על קדמותם של חיבורים המוקדשים לירושלים בספרות הערבית|44.6|44, יוני 1987, עמ' 26-21}}; {{קתדרה|עפר לבנה-כפרי|ירושלים - 'טבור הארץ' במסורת האסלאם|69.10|69, יוני 1987, עמ' 105-79}}}}
 
החיבור הראשון של שבחי ירושלים נכתב על ידי '''אבו בכר אל-ואסטי''' - תושב ירושלים במאה ה-11, וייתכן כי נכתב על מנת לאסוף תרומות לשיפוץ כיפת הסלע. החיבור בנוי כקובץ של מסורות עם ציון מקור המסורת. כארבעים שנה לאחר מכן פורסם ספרו של '''אבו אל-מעאלי אלמשרף אבן אלמרג'א''' וחיבורו מקיף יותר ומכיל כמות גדולה יותר של מסורות והוא מחולק לפרקים המאגדים מסורות בעלות נושא משותף. באמצע [[המאה ה-14]] הופיע ספרו של '''שהאב אלדין בן אחמד אלמקדסי''' שנשא את השם '''מעורר התשוקה לבקר בירושלים ודמשק'''. על פי דברי כותבו ועל פי דעת החוקרים של המסורת המוסלמית{{הערה|1=‏יי' חסון, 'ספרות שבחי ירושלים באסלאם', מ' שרון (עורך), סוגיות בתולדות ארץ ישראל תחת שלטון האסלאם, יד בן צבי, ירושלים תשל"ו,עמ' 43- 55.‏}} הוא העידית של סוגה ספרותית זו, לפניו עמדו כל הספרים והוא מנתח את איכות המסורות המופיעות בהם.
 
* על ההיררכיה בין ירושלים למכה - בשם [[עיישה]] אשתו של הנביא:
שורה 232 ⟵ 230:
{{ערך מורחב|מגדל דוד}}
 
בחפירות ארכאולוגיות שנערכו לאורך השנים בקו החומה המערבית והמצודה הידועה בשם [[מגדל דוד]] נתגלו שרידי בנייה במצודה שמיוחסים לתקופה המוסלמית{{הערה|1=‏TheThe Quarterly of the Department of Antiquities in Palestine [journal], Oxford University Press, Jerusalem: 1932 1950 XIV page 160‏160}} ובהם מגדל עגול ושרידי קיר. החופר CN Johns שחפר במצודה מטעם [[מחלקת העתיקות של ממשלת המנדט הבריטי]]{{הערה|1=‏httphttp://openlibrary.org/b/OL19159869M/Guide_to_the_Citadel_of_Jerusalem‏Guide_to_the_Citadel_of_Jerusalem}} זיהה את השרידים עם '''ארמון אמיר המאמינים''' - מקום מושבו של שליט העיר, אך תוכנית המצודה בתקופה המוסלמית איננה ברורה. מממצאי חפירה זו עולה כי השער המערבי של העיר הידוע כיום בשם [[שער יפו]] היה ממוקם, בתקופה המוסלמית, מזרחית מהשער הנוכחי.
 
===רבעים===
שורה 255 ⟵ 253:
 
הקראים הגיעו לירושלים במהלך [[המאה ה-9]] והתיישבו מחוץ לחומות העיר על [[הר הזיתים]] באזור הקרוי '''צלע היבוסי''' ולשכונה קראו ''' צלע האלף''' על פי הפסוק מ[[ספר יהושע]] יח' כח' {{ציטוטון|וצלע האלף והיבוסי היא ירושלים}}, בסמוך לשכונה זו פעל [[בית כנסת]] [[שומרונים|שומרוני]] בתוך [[קבר בני חזיר]], ככל הנראה שכנה השכונה בכפר השילוח של היום אך לא נותרו כל שרידים ממנה.
‏‏{{הערה|1=‏httphttp://www.snunit.k12.il/heb_journals/katedra/70059.html‏html}}{{הערה|1=http://www.snunit.k12.il/heb_journals/katedra/70029.html}}
‏‏{{הערה|1=‏http://www.snunit.k12.il/heb_journals/katedra/70029.html‏}}
 
====הרובע היהודי====
שורה 264 ⟵ 261:
מתעודה זו עולה, שבראשית ימי שלטונם של המוסלמים בירושלים התאפשר לקהילה יהודית של שבעים משפחות לגור בשכונה בדרום העיר ליד הר הבית ושעריו.
בשנות השבעים של [[המאה ה-20]] נערכו חפירות ארכאולוגיות על ידי [[רשות העתיקות]] בשטחים שסמוכים לדרום הר הבית. בחפירות אלה נחשפו, מתחת ליסודותיהם של הארמונות האומיים, מבני מגורים הבנויים בתוכנית דומה של חדרים מסביב לחצר מרכזית פנימית, ותוארכו לתקופה הביזאנטית. באחד ממבנים אלו, השוכן סמוך לפינה הדרומית - מזרחית של הר הבית נחשף משקוף דלת, מצופה ב[[טיח]] לבן, ועליו מצוירים בצבע אדום שתי [[המנורה|מנורות]] של שבעה קנים ולידם [[לולב]] ו[[מחתה]] – סמלים יהודיים, האופייניים לאומנות היהודית של [[תקופת המשנה]] והתלמוד. מנורות מצוירות נוספות נתגלו גם במקומות אחרים במבנה על גבי הטיח שחיפה את קירות הבניין. במהלך ניקויו של משקוף המנורות נחשף צלב בתוך מסגרת עגולה חרוט באבן. ממצא זה מעיד כי המשקוף בבית היהודי שימש קודם לכן כמשקוף בבית שתושביו היו נוצרים. כמה עשרות שנים אחר כך נבחר המקום על ידי השליטים האומיים למפעל בנייה מונומנטלי ובזה בא הקץ על שכונת היהודים שליד הר הבית.
{{הערה|1=‏[http://www.antiquities.org.il/site_Item_heb.asp?id=50 תיאור החפירה באתר רשות העתיקות]‏}}
מרכז החיים ברובע היה בית הקהילה שנודע גם בשם '''המערה''' ובו פעל בית הכנסת, אך מקומו המדויק איננו ידוע.
 
שורה 277 ⟵ 274:
כיפת הסלע ([[ערבית]]: '''قبة الصخرة''', תעתיק מדויק: '''קבת אלצח'רה''', הגייה: '''קוּבַת אַ-סַ'חְ'רַה'''; נקראת לעתים "'''כיפת הזהב'''") הנו המבנה המוסלמי העתיק ביותר שנשתמר ללא שינויים מהותיים, ונחשב למופת [[אדריכלות|אדריכלי]] ו[[אמנות]]י, ולפינת יסוד בתולדות ה[[אמנות אסלאמית|אמנות]] וה[[אדריכלות אסלאמית|אדריכלות]] האסלאמיים. כיפת הסלע עצמה אינה [[מסגד]], ולא נערכות בה [[תפילה|תפילות]] בציבור, המבנה של כיפת הסלע הוא מהמפוארים ב[[המזרח התיכון|מזרח התיכון]]. המבנה, מתומן שבמרכזו [[כיפה (מבנה)|כיפה]], בנוי במפלס העליון של הר הבית. בדומה למספר מבני דת מועטים יחסית במזרח התיכון, למבנה אין כיוון מסוים, אלא הוא בנוי בקונצנטריות סביב העצם המקודש במרכזו.
 
ב[[גג]] כיפת הסלע מצויה כתובת המתארכת את בנייתה לשנת 72 [[הלוח המוסלמי|להג'רה]], היא שנת [[691]]/[[692|2]], זמנו של ה[[ח'ליף]] [[עבד אל-מלכ]] מ[[בית אומיה]]. מקובל לראות זאת כשנת חנוכת המבנה, אם כי ייתכן כי מדובר דווקא בתחילת הבנייה.‏‏{{הערה|1=‏ Sheila Blair, "What is the date of the Dome of the Rock?", Julian Raby & Jeremy Johns (editors), '''Bayt Al-Maqdis''', Oxsford University Press, 1992‏1992}}
 
במרכזה של כיפת הסלע מצויה אבן השתייה (הצחרה).פנים הכיפה עשוי [[סטוקו]] ו[[ערבסקה|ערבסקות]] שצורתם מדליונים בעיטור פיתוחי [[צמח]]ים ו[[פרח]]ים מרהיבים, אלפים במספר. מתחת לכיפה מצוי התוף, המעוטר ב[[פסיפס]] שבתחתיתו כתובת אדירת ממדים, הנמשכת משני עבריו של הקיר, ובעלת אורך כולל של 240 מטר, ובה כתובת ההקדשה
 
{{ציטוטון|בנה את הכיפה הזאת עבד האל, עבדאללה האמאם אלמאמון‏‏אלמאמון,{{הערה|1=‏הכתובתהכתובת המקורית ציינה את שמו של עבד אל-מלכ, ועיון בחלק זה של הכתובת מראה שינוי קל בכתב‏בכתב}}, בשנת שבעים ושתיים. מי יתן והאל ייעתר לתפילותיו ויהיה שבע רצון ממנו. אמן, ריבון העולמים, השבח לאל}}
 
הח'ליף ה[[בית עבאס|עבאסי]] [[אל-מאמון]] ([[813]] - [[833]]) שיפץ את המבנה, והחליף את פסיפסי הקיר שציינו כי המבנה נבנה על ידי הח'ליף עבד אל-מלכ בפסיפסים הנושאים את שמו, אולם לא שינה את תאריך הבנייה המופיע עליהם.
<gallery widths="150px" heights="150px" perrow="4">
תמונה:Dehio 10 Dome of the Rock Floor plan.jpg|תוכנית מבנה היכל הסלע‏‏הסלע.{{הערה|1=‏ThisThis image is taken from Georg Dehio/Gustav von Bezold: Kirchliche Baukunst des Abendlandes. Stuttgart: Verlag der Cotta'schen Buchhandlung 1887-1901, Plate No. 10‏10}}.
תמונה:Dehio 10 Dome of the Rock Section.jpg|חתך אנכי של מבנה כיפת הסלע‏‏הסלע{{הערה|1=‏ThisThis image is taken from Georg Dehio/Gustav von Bezold: Kirchliche Baukunst des Abendlandes. Stuttgart: Verlag der Cotta'schen Buchhandlung 1887-1901, Plate No. 10‏10}}
תמונה:Brogi, Giacomo (1822-1881) - n. 4011 - Palestina - Moschea d'Omar colla Fontana a Gerusalemme.jpg|כיפת הסלע, תמונה מסוף המאה ה-19
תמונה:Dome of the Rock, 1546 .jpg|כיפת הסלע כבית המקדש, תחריט{{הערה|1=‏ImageImage of the Dome of the Rock in Jerusalem appearing on the title page of Avodat ha-Levi printed in Venice 1546. Authored by Solomon ben Eliezer ha-Levi, a Turkish Talmudist who lived around the 15th-16th century.}} מהמאה ה-16.
</gallery>
 
שורה 302 ⟵ 299:
<gallery widths="150px" heights="150px" perrow="4">
תמונה:Aqsa Facade.JPG|חזית אל-אקצא בימי המנדט הבריטי.
תמונה:El aksa 1887.jpg|מסגד אל אקצא בשנת [[1887]]{{הערה|1=‏FrankFrank S De Hass,Buried cities recovered, or, Explorations in Bible lands : giving the results of recent researches in the Orient, and recovery of many places in sacred and profane history long considered lost;Bradley Philadelphia : (1887)‏}}
תמונה:El aksa 1906.jpg|פנים מסגד אל אקצא בשנת [[1906]]{{הערה|1=‏BreenBreen, A. E.A diary of my life in the Holy Land J. P. Smith printing company Rochester, N.Y., (1906)‏}}
תמונה:Aqsa Mosque 1856.JPG|אל אקצא בשנת [[1856]].
</gallery>
שורה 309 ⟵ 306:
====כיפת השלשלת====
{{ערך מורחב|כיפת השלשלת}}
כיפת השלשלת (ב[[ערבית]] "קובת א סלסלה" או "מחכמת דאוד") היא מבנה הניצב במרכז [[הר הבית]], מעט מזרחית ל[[כיפת הסלע]], בנייתה מיוחסת על ידי מרבית המקורות ההיסטוריים והחוקרים המודרניים ל[[עבד אל-מלכ]], שמלך בין השנים 685-705685–705.‏‏ המבנה, מהקדומים ביותר שעל הר הבית, הוא מבנה קונצנטרי המורכב משני חלקים. המבנה הפנימי מורכב מ[[כיפה (מבנה)|כיפה]] שקוטרה 14 מטר הנסמכת על גבי תוף משושה העשוי מ[[פנדנטיבה|פנדנטיבים]] ומתחת לכל אחד מקדקודיו - עמוד. המבנה החיצוני עשוי מצולע בעל 11 צדדים. במקור, היה המבנה פתוח לגמרי, ללא כל [[קיר]]ות בינות לעמודים, אולם בתקופה מאוחרת יותר נסתמה אחת הצלעות החיצוניות ונהפכה ל[[מחראב]]. הסיבה לבניית המבנה אינה ברורה. המקורות ההיסטוריים מציעים מספר סיבות, ואף החוקרים המודרניים חלוקים ביניהם. החוקרת [[מרים רוזן-איילון]] טוענת כי מבנה זה שימש כמבנה זיכרון בעל משמעות דתית.
 
<gallery widths="150px" heights="150px" perrow="4">
שורה 322 ⟵ 319:
[[קובץ:Arche29.jpg|שמאל|ממוזער|250px|שחזור מצויר של הארמונות האומיים - מתוך שלט בגן הארכאולוגי]]
 
בסמוך להר הבית חשף [[בנימין מזר]] בחפירותיו ארבעה [[ארמון|ארמונות]] ענק, שתוארכו ויוחסו ל[[ח'ליפה]] [[וליד הראשון]] משושלת [[בית אומיה]] ([[705]]-[[715]] לספירה). הארמונות, המכסים למעשה את כל שטח הגן הארכאולוגי (כולל רחבת ה[[תפילה]] בכותל המערבי), נבנו כל אחד מהם סביב חצר פנימית קְטוּרָה (לא מקורה), והיוו יחד קריית שלטון. תיאור מבנים אלו איננו מופיע בתעודות מהתקופה המוסלמית וחשיפתם הייתה הפתעה. זיהוי מבנים אלו לא הושלם. הקמת המתחם נעשתה על ידי יישור השטח ממבנים קדומים יותר והקמת הארמונות על שטח נקי. ככל הנראה הוקמו הארמונות לאחר סיום תהליך שיקום הר הבית ולאחר בניית המסגדים שעליו. הארמונות שימשו את בעליהם לתקופה קצרה בלבד, המתחם כולו נהרס ברעידת האדמה שפקדה את הארץ בשנת [[747]]. בימי שלטון בית עבאס שוקמו הארמונות והמבנים שופצו אך באופן חלקי ובאיכות בנייה גרועה, כבר בשלב זה החלו להשתמש באבני הארמונות לבניית בתים אחרים בירושלים. עם צמצום שטח העיר וזניחת חומות אודוקיה נזנחו הארמונות האומיים לחלוטין וחורבנם הסופי הגיע עם הכיבוש הסלג'וקי של שנת [[1071]] ובבוא הצלבנים לירושלים היה המתחם עזוב. מבנים אלו שכונו ארמונות אך ייעודם המדויק לא ברור לא שימשו לצרכים דתיים וכללו מבנים אדמיניסטרטיביים, מחסנים, מרחצאות, ובתי מלאכה. רוב אבני הארמונות שימשו כמה מאות שנים לאחר מכן לבניית קו ביצורים חדש, על ידי השליטים הפאטימים של ירושלים.{{הערה|1=‏ממ' בן-דב, 'השרידים מן התקופה המוסלמית הקדומה באזור הר הבית', קדמוניות 19- 20 (תשל"ג), עמ' 112- 117.‏}}
 
המבנה הגדול בקבוצת מבנים אלו סומן על ידי החופר במספר 2 והוא הקרוב ביותר אל מסגד אל אקצא ונחשף מעבר מקורה מהמבנה אל המסגד וייתכן כי מבנה זה שימש כביתו של מושל ירושלים בתקופת ח'ליפות אומיה. חלק מקירות הארמון נבנו בשימוש משני מאבני כתלי הר הבית, שהיו פזורות בשטח לאחר החורבן. הארמון כלל חדרים רבים סביב החצר, והתנשא לגובה של שתיים או שלוש קומות.{{הערה|1=‏ממ' בן-דב, חפירות הר הבית, כתר, ירושלים 1982, עמ' 273- 341.‏}}
 
===מפעלי מים===
שורה 336 ⟵ 333:
==דמוגרפיה==
===נוצרים===
לאורך הרוב המכריע של התקופה המוסלמית היו הנוצרים, על עדותיהם השונות הרוב ב[[ארץ ישראל]]‏‏ ובירושלים. שינוי הרכב האוכלוסייה היה אטי והדרגתי. הח'ליף עבד אלמלכ החל בהדרגה לפטר את הפקידות הלא- מוסלמית ולהשליט את השפה הערבית במקום היוונית ובמקביל החל להטביע מטבעות עם כתובות בערבית במקום המטבעות הביזנטיות. עם שינויים אלו החלו חיילים מוסלמיים להתיישב בערים בהם הוצבו כחייל מצב. אך למעשה לא הייתה קיימת מדיניות מוכוונת של יישוב ערבים בארץ ולא מדיניות של המרת התושבים על דתם.
‏‏{{הערה|1=‏[http://www.e-mago.co.il/Editor/history-3002.htm היהודים תחת הכיבוש הערבי- מוסלמי מאמר מאת רבקה שפק ליסק]‏}}
 
הקהילה הנוצרית העיקרית הייתה היוונית אורתודוקסית שהייתה מורכבת משתי שכבות עיקריות. השכבה העיקרית ה"יוונית" שהייתה האליטה השלטת שהתאפיינה בשימוש בשפה ה[[יוונית]] והיו בעלי המעמד והרכוש בקהילה, ושכבה שנייה שחבריה דיברו [[ארמית]] (סורית) ומעמדם הסוציו אקונומי נמוך יחסית.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/wiki/ירושלים_בתקופה_המוסלמית_המוקדמת"