הארגון היהודי הלוחם – הבדלי גרסאות

הארגון פתח ב[[מרד גטו ורשה]] בפעולה ראשונה בינואר 1943 (במאי אותה שנה הצטרף גם [[ארגון צבאי יהודי|אצ"י]]), כמו גם בפעולות התנגדות נוספות, וכן ב[[מרד ורשה]] בשנת [[1944]].

בינואר [[1942]] הגיעו ל[[ורשה|וורשה]] ידיעות על שואת יהודי וילנה בפונאר, יהודי [[ווהלין]] וכן על המתרחש ב[[מחנה השמדה|מחנה ההשמדה]] [[חלמנו]]. נראה כי היהודים מושמדים בכל מקום, וכי תורם של יהודי ה[[גנרלגוברנמן]] קרוב. לנוכח זאת, התכנסו בוורשה, באמצע מרץ 1942, נציגים ממספר מפלגות – [[פועלי ציון]], [[פועלי ציון שמאל]], [[הבונד]], ו[[החלוץ]]. [[יצחק צוקרמן|יצחק (אנטק) צוקרמן]] אשר יזם את הפגישה מטעם "החלוץ" סקר את המצב, העלה את האפשרות כי בקרוב יחלו הנאצים להשמיד את היהודים אף בשטחי הממשל הכללי, והעלה תוכנית פעולה. נציג "הבונד", מאוריצי אוז'אך, טירפד את היזמה כאשר טען כי אין לקיים התנגדות יהודית אלא התנגדות [[סוציאליזם|סוציאליסטית]] כללית.

מטרת הארגון הייתה להלחם בנאצים, כמו גם להסביר ליהודים את משמעותו האמיתית של "היישוב מחדש" במזרח. עוד ב-[[28 ביולי]] נפגש מנהיג "פועלי ציון" שכנא זאגאן עם שני אנשי [[SS]] אשר נתנו לו את "מילת הכבוד" שלהם כי ה"מיושבים מחדש" במזרח אינם מוצאים להורג אלא נשלחים לעבודה. לעומת זאת קבע הכרוז של האי"ל שהופץ בגטו כי "העקירה – פירושה טרבלינקה, וטרבלינקה פירושה מוות".

נסיונם של אנשי האי"ל להשיג נשק ב"צד הארי" נתקל אף הוא בכישלון. אנשי ה[[ארמייה קריובה]] (המחתרת הפולנית האנטי-נאצית) התייחסו אל המאבק היהודי באדישות, ולעתים אף בעוינות. מנהיג הארמייה קריובה, הגנרל [[סטפן רובצקי]], התלונן כי "היהודים מבקשים מעמנו נשק כאילו מחסנינו מלאים". בנובמבר [[1942]] סופקו לארגון עשרה [[רובה|רובים]]. צעד זה הביא לטרוניה בקרב אנשי הארמייה קריובה, וניתנה הוראה, על ידי מפקד בשם "ריאנט" המנחה את היהודים שלא להלחם באופן אקטיבי אלא להתמקד בהישרדות כיחידים, מן הסיבה שהאוכלוסייה הפולנית עוינת את היהודים, אשר סייעו לכיבוש הקומוניסטי של מזרח פולין, ויש חשש כי הנשק ישמש את היהודים במעשי [[שוד]] ואכזריות. אנשי האי"ל שבו ופנו אל הדלגטורה, נציגותה בפולין של [[ממשלת פולין בגולה]] וטענו כי כאשר הולכים היהודים אל רכבות ההשמדה ללא התנגדות מגנים אותם ארגוני המחתרת על כניעותם, אך מצד שני נאסרת עליהם ההתנגדות החמושה. פנייה זו הביאה לאספקת 49 [[אקדח|אקדחים]], 50 [[רימון יד|רימוני יד]], ומעט [[חומר נפץ]], בינואר [[1943]].

מהלומה כבדה נחתה על הארגון ב-[[3 בספטמבר]] [[1942]] כאשר שמואל ברסלב ויוסף קפלן נתפסו על ידי הגרמנים והוצאו להורג. קפלן נאסר על ידי הגסטאפו כנראה בעקבות הלשנה על פעילותו והוצא להורג. לאחר שברסלב שמע על מאסרו של קפלן הוא יצא לנסות להציל אותו, נתפס על ידי שוטר, שלף סכין ונורה מיד למוות. יחד עמם נפל נשקו של הארגון – מספר אקדחים ורימונים: החניכה שנשלחה להעביר אותם למסתור אחר, רגינקה יוסטמן, נתפסה בידי שוטר כשבאמתחתה שק מלא בירקות ובנשק, הנשק הוחרם והיא נרצחה. המצב התייצב כאשר אל הארגון הצטרפו חברי התנועות [[גורדוניה]] ו[[הנוער הציוני]].

ב-[[12 בספטמבר]] הכריזו הגרמנים רשמית על סיומו של הגירוש. בגטו ורשה נותרו כחמישים וחמישה אלף יהודים.

ב-[[30 באוקטובר]] [[1942]] הוקם "ועד התיאום" אשר לקח תחת חסותו את הנהגת האי"ל, והביא לצירוף גורמים שעד עתה נמנעו מלהצטרף לפעילות כגון אנשי הבונד, פועלי ציון ופועלי ציון שמאל. את הבונד ייצג [[אברהם בלום]], שהיה הבכיר מבין נציגי הבונד שנשאר בגטו. למפקד הארגון מונה עתה איש "השומר הצעיר" [[מרדכי אנילביץ']], לסגנו [[יצחק צוקרמן]], לאחראי על ה[[מודיעין צבאי|מודיעין]] [[מארק אדלמן]] ולנציג בצד הארי – אריה וילנר. כן מונתה "ועדת תעמולה" אשר בשורותיה פעל ה[[היסטוריון]] ד"ר [[עמנואל רינגלבלום]].

תגובתו של האי"ל הייתה הפצת כרוזים בהם נקבע כי "גם יהודי אחד לא ילך לרכבות. אנשים שאינם יכולים להלחם חייבים בהתנגדות שקטה. פירושו של דבר שעליהם להסתתר".

אל המשלוח הראשון הסתננו מספר אנשי אי"ל בהנהגת [[מרדכי אנילביץ']], ומשקיבלו את האות, יצאו מקהל האנשים שהמתין לגירוש אל המוות, ופתחו ביריות אל אנשי ה[[SS]]. במקביל פתחו יחידות נוספות של האי"ל במתקפה. בסופו של דבר נהרגו כחמישים גרמנים, ונשקם נלקח שלל. אבידות אנשי האי"ל היו אף הן כבדות, (מן החוליה אותה הנהיג מרדכי אנילביץ' נותר אך הוא בחיים) אך הפעולה הפתיעה את הגרמנים, אשר הפסיקו את המשלוחים לאחר שלושה ימים, שבהם נשלחו אל מותם כחמשת אלפים יהודים. הפסקת המשלוחים נתפסה כניצחון אנשי האי"ל על הנאצים.

בשלב זה היו אנשי האי"ל לשליטי גטו ורשה. הגרמנים חששו מן ההליכה ברחובות הגטו, לא נראו עוד לאחר החשיכה, צעדו רק בקבוצות והמעיטו את נוכחותם. משתפי הפעולה היהודים הוצאו להורג. היודנרט סיפק לאנשי האי"ל סך של מיליון זלוטי, לאחר שניתן לו אולטימטום של שלושה ימים. מס הוטל על תושבי הגטו, וברוב המקרים הוא שולם ברצון. בתוככי הגטו הוקם כלא בו הושיבו אנשי האי"ל את סרבני המס, כמו גם אנשי קבוצות מזוינות שהתחזו לחברי האי"ל וגבו את המס. מקור הכנסה נוסף היה שוד בנקים, אשר פעלו בגטו ועליהם שמרו שומרים פולנים.

בשנת [[1949]], ביום השנה השישי למרד, הקימו אחדים מלוחמי האי"ל שנותרו בחיים את קיבוץ [[לוחמי הגטאות]] המפעיל את [[בית לוחמי הגטאות]]. המקום משמש מרכז הנצחה לגבורה היהודית ב[[השואה|שואה]], וכן לפעולות ההתנגדות והמחתרת.

מנהיגי המרידה ששרדו בחיים – ביניהם [[יצחק צוקרמן]], [[מארק אדלמן]], [[רוז'קה קורצ'אק]] ו[[צביה לובטקין]] היו למתעדים החשובים של השואה ושל הגבורה. צוקרמן ולובטקין אף העידו במשפטו של [[אדולף אייכמן]].

[[קטגוריה: מרידות יהודים בשואה|ארגון לאומי לוחם]]