הדבר מעיד על עצמו – הבדלי גרסאות

# קשר סיבתי בין הנזק שנגרם לבין ההתנהגות הרשלנית.

כאמור לעיל, קיימים חריגים נוספים המעבירים את חובת הראיה לנתבע, העוסקים ברשלנות לגבי דברים מסוכנים, לגבי אש ולגבי חיה ([[סעיפים 38-40 לפקודת הנזיקין]]). נשאלת השאלה האם לכלל שלפנינו יש ייחוד משלו, ואם כן - מהו? בפסק הדין בעניין '''הפנר נ' ברכה''' נקבע כי התשובה אכן חיובית, שכן על אף הניסוח הלשוני הדומה, קיים שוני מהותי: בעוד שלושת הסעיפים הראשונים עוסקים במצבים עובדתיים ספציפיים המהווים אבות נזיקין מיוחדים, סעיף 41 אינו מגדיר אב נזק מסוים, אלא מתפקד למעשה בתחום דיני הראיות.

ביחס לתפקידו הראייתי, התגלעו מחלוקות בדבר מעמדו העצמאי של הכלל. יש הטוענים שאין בו כל חידוש ושכל נפקותו מסתכמת ביישום הגיוני של [[דיני הראיות]] הרגילים בדבר [[ראיה נסיבתית|ראיות נסיבתיות]]. על פי כללים אלו ידו של התובע תהיה על העליונה אם הצליח להוכיח כי האפשרות שהנתבע התרשל גבוהה מההסתברות שהוא לא התרשל. למעשה, דרישה זו חופפת לתנאי השלישי של הכלל ולכן, לפי המצדדים בגישה זו, ברגע שהתובע ימלא אותו ממילא בית המשפט יקבל את גרסתו ואין עוד צורך לעשות שימוש בכלל. זאת ועוד, הכלל אף מחמיר על דיני הראיות הרגילים בכך שהוא דורש שני תנאים נוספים, עובדה שרק מקשה על התובע, במקום לבוא לעזרתו. על היחס המזלזל כלפי הכלל ניתן ללמוד גם מהתבטאותו המפורסמת של הלורד Shaw שהעיר בציניות כי אלמלא היה מדובר בביטוי לטיני איש לא היה רואה בו עיקרון.

בקוטב השני, נמצאים אלו הרואים בכלל דוקטרינה עצמאית, עד כדי כך שיש מדינות שדחו את קבלתו מהסיבה שהוא חורג מדיני הראיות בצורה מוגזמת וללא כל הצדקה. המצדדים בגישה זו מבדילים בין שני מצבים: המצב הרגיל של שימוש בראיות נסיבתיות, שבו המעשה הרשלני אמנם לא הוכח במישרין אך אפשר ללמוד עליו מנסיבות התאונה ולכן אין צורך להחיל את הכלל, לעומת המצב בו קמה תחולה לכלל, כאשר הן המעשה הרשלני והן נסיבות התאונה אינם ידועים (ידוע רק על עצם התרחשות הנזק). במצב האחרון הכלל מאפשר לביהמ"ש ללמוד על קיומו של המעשה הרשלני מתוך השכל הישר וניסיון החיים האנושי. כלומר, האם נזק כגון זה שנגרם הוא בדרך-כלל תוצאה של מעשה רשלני כלשהו.

מקור הכלל הוא באמרה הלטינית העתיקה Res Ipsa Loquitur, כשהשימוש בביטוי נעשה במשפט האנגלי כבר במאה ה-17 בהקשרים שונים, אולם החל להיות מוזכר בתחום דיני הנזיקין במסגרת תביעות רשלנות רק במהלך המאה ה-19.

שנתיים מאוחר יותר בתיק בו נידון מקרה דומה של נפילת שק על אדם במקום שבבעלות הנתבעים, קיבל הביטוי הגדרה ממצה יותר, וכלשון השופט Erle שישב בדין: כשהוכח שהנכס הוא בשליטת הנתבע, וכשהתאונה היא מסוג המקרים שלא היו מתרחשים אם הבעלים היו משתמשים בנכס כראוי, הדבר מספק ראיה הגיונית לכך שהתאונה נגרמה כתוצאה מרשלנות.

קטגוריות נוספות בהן מיושם הכלל רבות הן שרפות, התפוצצויות ומוצרים פגומים.

ניתן להבחין, שהדרישה לשליטת הנתבע על הנכס המזיק אינה קיימת. הדבר נובע מכך שהפסיקה האמריקאית לא ראתה בתנאי זה יסוד מהותי, אלא העיקר טמון בשאלה האם הנתבע הוא הגורם האחראי לפגיעה. עמדה זו אומצה גם במדינות רבות נוספות. במדינות המשפט הקונטיננטאלי הכלל אינו קיים בצורתו הקלאסית, אך קיימים כללים דומים.

לסעיף שלושה יסודות, תנאים, שבהתמלאם עובר נטל הראיה אל הנתבע, להוכיח שלא הייתה התרשלות מצידו שבעטיה נגרם הנזק. אף על פי שמקורו של הכלל במשפט האנגלי, והוא אומץ בגרסאות אלו ואחרות בשיטות משפט רבות בעולם, הרי שגרסתו הישראלית והפירושים שניתנו לה בפסיקה, אלו גם יחד מקנים לכלל משמעות ייחודית במשפט הישראלי.

תנאי זה עוסק במידת התבררותן של הנסיבות שהביאו לידי קרות הנזק. הרציונאל בבסיסו של התנאי הוא שבמקרים בהם ישנם פערי מידע בין התובע לנתבע ביחס לנסיבות המדויקות שהביאו להתרחשותו של הנזק, וכפועל יוצא, חוסר יכולתו של התובע להוכיח את גרסתו או אפילו להציג גרסה משלו לגבי התרשלות הנתבע, שהרי אז (בכפוף להתמלאותם של התנאים הנוספים) יועבר נטל הראיה אל התובע להראות כי לא התרשל.

לעומת זאת, קיימת גישה הטוענת כי אי הידיעה הוא אובייקטיבי. כלומר, תנאי אי הידיעה יתמלא כל עוד שהנסיבות האמיתיות להתרחשות הנזק טרם הובררו כדין. לפי גישה זו, מחשבותיו וידיעותיו האישיות של התובע אינן רלוונטיות ואין להתחשב בהן אלא רק במה שידוע לבית המשפט. במילים אחרות, כאשר כל העובדות התבררו במהלך הדיון המשפטי ורק שאלת ההתרשלות נותרת, אין תחולה לכלל והשופט חייב להכריע בשאלה המשפטית ולא להסתמך על הכלל. דעה זו הוצגה על ידי השופט זילברג בעניין '''פריצקר''' הנ"ל, אומצה גם על ידי השופט לנדוי בעניין '''נוימן'''. על פי דעה זו המועד לבחינת אי הידיעה הוא זמן הדיון המשפטי ולא זמן התרחשות הנזק.

הרציונלים ביסודו של תנאי השליטה הם שניים. הראשון - זיהויו של האחראי לתאונה במובן זה שלו הייתה היכולת הטובה ביותר למנוע את התרחשותה. במילים אחרות, תנאי השליטה הוא היסוד המרכזי מבין הנסיבות החיצוניות האופפות את הנזק, אשר בגינו ניתן להטיל אחריות לרשלנות דווקא על הנתבע. הרציונאל השני טמון בכך ששליטתו של הנתבע על הנכס המזיק, בזמן התרחשות הנזק, מעידה כי הסיבה להתרחשותו נתונה בידיעתו המיוחדת, ולכן מצדיקה העברת נטל הראיה אליו.

תנאי זה זכה במשך השנים לפרשנות מרחיבה. נקודת המוצא בפסיקה הייתה כי תנאי השליטה דורש כי בזמן התאונה תהיה לנתבע שליטה גמורה, במובן זה שאין לייחס למישהו אחר התערבות פעילה במהלך הדברים שיכולה הייתה לגרום או לתרום להתרחשותו של הנזק (שליטה בלעדית). ואולם, כבר בפסק הדין בעניין '''ג'יספן''' קבע השופט ברנזון כי השליטה על הרכוש אינה חייבת להיות רצופה ויחידה. ההרחבה המשמעותית של התנאי נעשתה בפסק הדין בעניין '''ישראליפט נ' הינדלי''', שם קבע השופט מצא כי "קיומה של שליטה צריך להיבחן על-פי היותו של הנתבע, לכאורה, בעל היכולת הטובה ביותר למנוע את התרחשות הנזק" וזאת בין אם בשעת התאונה ובין אם בזמן יצירת הסיכון שהביא להתרחשותה (זמן ההתרשלות). כלומר, אין חובה שהשליטה תהיה רציפה או בלעדית. גישה דומה הוחלה בפסק הדין בעניין '''נעים''', בה קבע השופט וינוגרד כי בעל השליטה בחפץ הוא האדם אשר יש לו הסיכויים הממשיים ביותר כי רצונו שלו יכריע בנוגע למצבו של חפץ מסוים.

הגישה המרחיבה של התנאי יושמה לא רק לעניין אופי השליטה בנכס, אלא גם לעניין הגדרתו של הנכס. כך, נפסק לעניין פגיעה זיהומית, שנגרמה בבית חולים, כי יש תחולה לכלל "הדבר מעיד על עצמו". לגבי תנאי השליטה נקבע כי הנזק אכן נגרם במקרה זה על ידי נכס, שלנתבע (ביה"ח) הייתה שליטה מלאה בו (מתקני בית החולים וכל הנכלל בו שהיה בהם כדי לגרום להתפרצות הזיהום). באשר לטענה שהגורם הישיר למחלה הוא חיידק ולא מתקן הנמצא בשליטתו של בית החולים קבע הנשיא שמגר שרק בידי ביה"ח יכול להימצא הסבר לגבי מה יכול להיות הקשר בין נכסיו לבין החיידק ולכן שיש לייחס לו את השליטה בגורם לנזק.

אין חולקים כי בשיטתנו המשפטית בחינת כלל הראיות, ובתוכן אלו המטות את מאזני ההסתברות לכיוון זה או אחר, נעשית בסוף המשפט ולא באמצעו וזאת מהטעם שאין במשפט הישראלי שלב ביניים בו אפשר לטעון "no case to answer", כפי שקיים במשפט האנגלו-אמריקאי. עם זאת, יש הגורסים כי בדיקת עודף ההסתברות הנדרשת בתנאי השלישי צריכה להיעשות בסוף המשפט, בהסתכלות אחורה אל שלב סיום פרשת התביעה. על פי גישה זו, הראיות היחידות הנלקחות בחשבון הן הראיות הכלליות שהביא התובע (שהרי אין בידיו ראיות ספציפיות). גישה שנייה גורסת כי אל מול הראיות הכלליות שמביא התובע יכול לגם הנתבע להביא ראיות כלליות שיש בהן כדי להטות את מאזן ההסתברות כנגד התרשלותו הלכאורית (פרשנות זו מתקבלת לשיטתם של המצדדים בה, גם על פי נוסחו של הסעיף). גישה זו אשר אומצה בפסק הדין של דעת הרוב בעניין '''סולן''' מהווה את ההלכה כיום. הגישה השלישית שתוארה בפסק הדין בעניין '''שטרנברג''' ושלא נתקבלה בפסיקה, תומכת בקבלת ההחלטה על-פי כל הראיות כולן, הן של התובע והן של הנתבע, הכלליות והספציפיות. גישה זו היא היוצרת את הקושי, עליו עמדנו קודם באמרנו כי אם מכלול הראיות כולן מצביע על כך שההסתברות להתרשלות מצידו של הנתבע גדולה יותר מההסתברות לכך שלא התרשל, הרי נראה שבכך עמד התובע בנטל ההוכחה הרגיל הדרוש במשפט אזרחי לשם זכייה בתביעתו, אותו נטל הוכחה אותו ניסה להעביר על ידי השימוש בכלל "הדבר מעיד על עצמו".

[[קטגוריה: דיני ראיות]]