ויקיפדיה

מלחמת האזרחים בלבנון – הבדלי גרסאות

עיון אינטראקטיבי בהיסטוריה
→ העריכה הקודמתהעריכה הבאה ←
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
חזותיקוד ויקי
קו מפריד בטווח מספרים
מ קו מפריד
שורה 19:
 
====מפלגות ותיקות אשר התקיימו בטרם המלחמה====
*"[[המפלגה הסוציאליסטית הפרוגרסיבית]]" של [[כמאל ג'ונבלאט]] -– רוב כוחה של הושתת על ההומוגניות הדתית הדרוזית של חבריה השונים. מנהיגה ג'ונבלאט חתר להשגת מטרות פוליטיות שונות, בעיקר שלא באמצעים אלימים. כוחה של המיליציה הצבאית של המפלגה, שפעלה בעיקר באזור [[הר הלבנון]] (לבנון הקטנה) הייתה שולית לאורך המלחמה
*[[בעת' (סוריה)|מפלגת הבעת']] -– מפלגת הבעת' בלבנון התחלקה לשני פלגים: אחד אשר תמך - בעקביות, אם כי לא באופן מלחמתי - בעמדה הסורית בלבנון, בראשות עצאם קנצווה; ושני התומך בעמדה [[עיראק|העיראקית]], בראשות עבד אל מג'יד א-ראפעי. בין שני הפלגים התקיימו סכסוכים תמידיים.
*[[הנאג'דה]] (העוזרים) -– ארגון סוני ברובו. למרות דרישותיו של הארגון לביטול הסטטוס-קוו בטרם המלחמה. הארגון כמעט ולא השתתף בלחימה והשפעתו נמוגה עם השנים.
*"[[המפלגה הסורית הסוציאליסטית הלאומית]]" -– מפלגה נציונל-סוציאליסטית [[פאשיזם|פאשיסטית]] לבנונית אשר הצטרפה, בניגוד לעמדה אשר נקטה במלחמת האזרחים בשנת [[1958]], למחנה [[שמאל רדיקלי|הרדיקלי]]. בזמן המלחמה עלו מתוך המפלגה שני זרמים מרכזיים. הראשון שבהם, בראשות [[אנעאם רעד]], תמך במהלכיה של סוריה בלבנון והשני, בראשות [[ג'ורג עבד אל-מסיח]], המשיך ללחום בכל שנות המלחמה לצד המחנה הרדיקלי. עם זאת השפעתו של הארגון על מהלך הלחימה היא שולית
*[[קומוניזם|קומוניסטים]] לבנוניים
**[[המפלגה הקומוניסטית הלבנונית]] -– מפלגה אשר הזדהתה עם הארגונים הפלסטינים, מפלגת הבעת' והמפלגה הפרוגרסיבית הסוציאליסטית. מטעם המפלגה פעלה במלחמה האזרחים המיליציה [[המשמר העממי]].
**[[ארגון הפעולה הקומוניסטית]]- – ארגון בעל מיליציה פעילה, אשר פעולתה הוכחשה על ידי ראש הארגון, מחסן אבראהים. הארגון שם לעצמו כמטרה להגן על לבנון מפני "סכנת הכיבוש הציוני".
 
====ארגונים אשר הוקמו שנים מעטות טרם המלחמה ובזמן המלחמה====
שורה 31:
 
*ארגונים [[נאצריזם|נאצריים]] לבנוניים - ארגונים שונים אשר הזדהו עם מטרותיו של [[גמאל עבד אל נאצר]] דוגמת איחוד כלל-ערבי וחיזוק העולם הערבי. ארגונים אלו קיבלו חיזוק בכסף ובנשק ממדינות שונות ובראשן [[לוב]].
**"[[איחוד כוחות העם העמל]]" -– ארגון מקורב לסוריה אשר זרועו הצבאית, "[[פרקת א-נאצר]]", השתתף בלחימה כנגד מחנה הסטטוס-קוו, עד שינוי העמדה הסורית במאי [[1976]]. לאחר שינוי המדיניות הסורית תמך הצהרתית בלבד בסוריה. האיחוד הונהג על ידי [[כמאל שתילא]] ו[[נג'אח ואכים]] (אשר נבחר ל[[הפרלמנט הלבנוני|פרלמנט הלבנוני]] בבחירות שנערכו ב-[[1972]])
**"[[תנועת התיקונים]]" -– ארגון בראשות [[עצאם ערב]], שהתפלג מ"איחוד כוחות העם העמל" על רקע סכסוכים אישיים.
**"[[הנאצריסטים הבלתי תלויים]]" -– ארגון, בהנהגת [[איבראהים קוליילאת]], אשר תמך בפלסטינים וראה עצמו כ"תנועה חברתית פרוגרסיבית". מיליציית הארגון, "[[אל-מוראבטון]]", נעשתה קבוצת הלוחמים [[אסלאם סוני|הסונית]] העיקרית בלחימה במלחמת האזרחים בכלל וב[[ביירות]] בפרט. הארגון תמך במחנה הרדיקלי בכל שנות המלחמה.
**"[[הארגון העממי הנאצרי]]" ("צבא השחרור העממי") -– ארגון שפעל בצידון בהנהגת [[מוצטפה סעד]]. בעל חשיבות שולית ביחס לארגונים הנאצריים האחרים
*[[תנועת ה-24 באוקטובר]] -– ארגון מקומי ב[[טריפולי (לבנון)|טריפולי]] בעל זיקה לארגונים הפלסטיניים, בראשות [[פארוק אל-מקדם]]. גילתה התנגדות פעילה כנגד מעורבות סוריה בלבנון.
 
====ההנהגה הסונית====
דעותיהם של המנהיגות [[אסלאם סוני|הסונית]] המסורתית והממסד הדתי למלחמת האזרחים נפרדו כבר בשלב מוקדם. המנהיגות המסורתית, בראשות צאיב סלאם ו[[ראשיד כראמה]], ראתה את הגישה המהפכנית של מחנה האנטי-סטטוס-קוו כהרסנית לעדה הסונית. בדומה למארונים, פחדו הסונים, שבאופן ברור מספרם היחסי באוכלוסיית לבנון ירד (לצד גדילת [[מתואלים|קהילת השיעים בלבנון]]), מאיבוד כוחם הפוליטי במקרה של ביטול המפתח העדתי בלבנון. עם זאת, כאשר פרצה מלחמת האזרחים נדרשו, בגלל תחושת ההשתייכות העדתית שעלתה במלחמה, לשייך עצמם למחנה הרדיקלי -– תוך כדי סיכון הבסיס לעוצמתם הפוליטית, בין היתר בגלל העדר [[מיליציה]] משמעותית מטעמם{{הערה|1= (בשלב מסוים החליט סלאם על הקמת מיליציה שמרנית, אך רוב כוח האדם שבעבר אייש את חבורותיהם של המנהיגות המסורתית כבר השתייך למיליציות החדשות האחרות - בעיקר המיליציות של המפלגות הקומוניסטיות והארגונים הנאצריסטיים).}}. עמדות ההנהגה המסורתית נטו עם הזמן ל"מרכז הזירה הפוליטית" וניסו לקיים תמיכה בנשיא [[סולימאן פרנג'יה]].
 
עמדת הממסד הדתי הסוני והעומד בראשה, המופתי חסן ח'אלד, הייתה קיצונית יותר מזו שגילתה המנהיגות המסורתית, אך עדיין הייתה עמדתה רחוקה מזו של שאר המחנה הרדיקלי. דעתו של הממסד הדתי הייתה כי אין לוותר על התביעות המוסלמיות השונות רק בשל חילוקי דעות פוליטיים. הממסד הדתי עזר בארגון "פסגה אסלאמית", שבה השתתפו מנהיגים מסורתיים, אנשי דת, מדינאים (בהם [[יאסר ערפאת]]), קיצוניים ומתונים כאחד, שהתקיימה בביתו של המופתי.
שורה 50:
====מפלגות נוצריות-מארוניות ומיליציות הקשורות בהן====
קבוצות אלו היו החלק המשמעותי ביותר של מחנה הסטטוס-קוו במלחמת האזרחים בלבנון והיווה את רוב כוח הלחימה. המיליציות הנוצריות חומשו על ידי [[בלגיה]] ו[[מערב גרמניה]], ולטענת מתנגדיהם הרדיקלים, גם מישראל.
*'''כתאיב ([[הפלנגות הנוצריות]])''' -– מפלגה אשר הוקמה עשרות שנים לפני הלחימה ונטתה לפשרנות לאחר מלחמת האזרחים הראשונה בלבנון ונתמכה על ידי מעמד הביניים והשכבות החלשות. לאחר [[1973]] התחילה המיליציה של מפלגת הכתאיב, שנודעה בשם פלנגות, לאגור נשק כהכנה לעימות, שנראה בלתי-נמנע בעיניהם, עם הארגונים הפלסטינים. בשלב הראשון של הלחימה התרכזו הפלנגות בהגנה על השכונות הנוצריות ב[[ביירות]]. עם התרחבות הלחימה אל מחוץ לביירות צברו הפלנגות, בהנהגת [[פייר ג'ומייל]] ושני בניו: [[בשיר ג'ומאייל|בשיר]] ו[[אמין ג'ומייל|אמין]], כוח רב והחלו לפתוח מחנות אימונים ולקנות נשק כבד. בסוף השלב הראשון של מלחמת האזרחים החלו לקרוא מנהיגי הפלנגות לחלוקת המדינה הלבנונית. תוכניתם הייתה להקים מדינה מארונית נפרדת, אשר תכלול את הר הלבנון, לבנון הקטנה, המולדת ההיסטורית של המארונים ושני אזורים נוספים בעלי משמעות מדינית, כלכלית ו[[גאוגרפיה|גאוגרפית]]: החוף ומזרח ביירות.
*[[המפלגה הליברלית הלאומית (לבנון)|המפלגה הליברלית הלאומית]] (מל"ל) -– מפלגה מארונית שמרנית אשר למנהיגה, [[כמיל שמעון]], שר הפנים של לבנון לאחר פרוץ הלחימה ויד ימינו של הנשיא פרנג'יה, היה סכסוך אידאולוגי ופוליטי ארוך שנים עם כמאל ג'ונבלט. המיליציה של המל"ל, "[[הנמרים]]", מילאה תפקיד חשוב במלחמת האזרחים לצידן של הפלנגות.
*[[צבא השחרור של זע'רתא]] ([[בריגדת מרדה]]) -– מיליציה מארונית אשר הונהגה, באופן רשמי, על ידי [[טוני פרנג'יה]], בנו של נשיא לבנון. פרנג'יה האב עצמו נמנע, בזמן תפקודו כנשיא, מהתערבות בעניינים עדתיים, אך עם סיום כהונתו התחיל לפעול בצורה פעילה במחנה השמרני. המרדה שימשו כצבא של האוכלוסייה הנוצרית של זע'רתא (אזור [[זע'רתא]]-[[בטרון]]) במאבק אל מול האוכלוסייה המוסלמית של [[טריפולי (לבנון)|טריפולי]], אך נמנעו מלפעול בזירות סכסוך אחרות.
 
====גופים מארוניים עדתיים שנוסדו בזמן הלחימה====
הגופים המארוניים השונים אשר הוקמו בזמן הסכסוך, נוצרו אד הוק לענייני המלחמה. ארגונים אלו, מטיב הקמתם, היו קיצוניים ביחסם אל המחנה הרדיקלי והטו את המחנה השמרני כולו לקיצוניות.
* "[[הליגה המארונית]]" -– ארגון מארוני בראשתו של [[שאכר אבו סלימאן]], שנודע כתומך פעיל באב [[שרבל אל-קטיס]]. הארגון קיים יחסים הדוקים עם המיליציות המארוניות האחרות במסגרת הלחימה בלבנון.
* "[[שומרי הארזים]]" -– ארגון מארוני אשר התנגד ל"ניסיון הערביזציה" שניסו, לדעתו, ראשי המחנה הרדיקלי להנהיג בלבנון. הארגון שנודע בשל עמדותיו הקיצוניות, החל פעולתו ביולי [[1975]] ושיתף גם הוא פעולה עם הארגונים המארוניים האחרים בלבנון.
* "[[החזית הלבנונית]]"/"הפסגה המארונית"/"חזית כפור" -– בדצמבר [[1975]] כינסו ראשי העדה והכנסייה המארונית, כנראה בתגובה להתכנסותה של "הפסגה האסלאמית", את "הפסגה המארונית" אשר נודעה מאוחר יותר גם בשם הלא-רשמי "חזית כפור", במטרה ליצור עמדה אחידה לכלל מחנה הסטטוס-קוו. הפסגה יצאה בהאשמה כנגד ה[[פלסטינים]] בהרס הסטטוס קוו העדתי אשר שרר בלבנון מאז ניסוח "[[האמנה הלאומית (לבנון)|האמנה הלאומית]]". באחת מפגישותיה, בספטמבר 1976, הודיעו משתתפי הפסגה על החלטתם להקים ארגון-גג לתיאום הפעילות המלחמתית של מחנה הסטטוס-קוו בשם "החזית הלבנונית".
 
====הזרם הפשרני====
*[[ריימונד אדה]] -– מנהיגה של מפלגת [[הגוש הלאומי]], הקים בשנת [[1976]], שש שנים לאחר פרישתו מן מסגרת הפוליטית "הגוש המשולש" שבה היה חבר עם [[כמיל שמעון]] ו[[פייר ג'ומאייל]], את "חזית האיחוד הלאומי" - גוף אשר שם לעצמו למטרה לסלק את הנוכחות הסורית מלבנון. אדה התקרב במשך תקופת כהונתו של [[סולימאן פרנג'יה|פרנג'יה]] אל אישים מן המחנה הרדיקלי, כדוגמת [[כמאל ג'ונבלאט]] ו[[רשיד כראמה]] ואל ה[[פטריארך]] ה[[מארונים|מארוני]]. היה זה טבעי כי המסגרת החדשה שהציג אדה משכה לקרבה בעיקר מנהיגים מוסלמיים מתונים. החזית לא השתתפה בלחימה ולבסוף הצטמצמה פעילותה לפרסום אזהרות של אדה מפני "המזימה [[ציונות|הציונית]]-[[ארצות הברית|אמריקנית]]" לחלוקת לבנון ויצירת לבנון נוצרית נפרדת.
*[[אליאס סרכיס]] -– דמות ידועה בפוליטיקה הלבנונית. סרכיס נבחר לנשיאות באפריל [[1976]], בתמיכת השלטון הסורי. סרכיס פעל לאחר בחירתו לקיום משא ומתן בין כל הכוחות שהשתתפו במלחמה.
 
====הממסד המארוני הדתי====
שורה 100:
ב-[[6 בדצמבר]] [[1975]] נהרגו ארבעה נוצרים במערב ביירות. בתגובה, [[הפלנגות הנוצריות]] הקימו מחסומים ברחבי העיר, בהן בדקו את מסמכיהם של העוברים והשבים, כדי לקבוע את זהותם הדתית{{הערה|1=הפלסטינים לא החזיקו בתעודות זיהוי לבנוניות מתוקף מעמדם כ[[פליט]]ים. בנוסף, תעודות הזיהוי הלבנוניות מציינות את השיוך הדתי, וכך זוהו המוסלמים. בעקבות מקרים דומים של בניית מחסומים בידי מיליציות, התפתחה תעשיית זיוף תעודות רחבה בלבנון.}}. כל פלסטיני או מוסלמי שנתפס, נרצח בעריפת ראש. המיליציות של המחנה הרדיקלי פעלו בתגובה, וכ-600 מוסלמים ונוצרים נרצחו באירועים שזכו לשם "[[השבת השחורה (לבנון)|השבת השחורה]]". אירועים אלו גרמו למלחמת האזרחים להתפרץ ביתר שאת, והפסקת האש שנשמרה במקומות מסוימים, פסקה מלהתקיים לחלוטין.
 
הצבא הלבנוני החל להתפורר בחודש ינואר [[1976]], עם סירובו לפקודה של הקצין הסוני סרן [[אחמד ח'טיב]]. ח'טיב פרש והקים את "[[הצבא הערבי של לבנון]]" (צל"ע -– הצבא הלבנוני הערבי), אשר הפך בהמשך לאחד מן המשתתפים החשובים בזירה הצבאית של הלחימה. מחצית חיילי הצבא הלבנוני, אשר מנה באותה עת כ-19,000 איש, ערקו לביתם והמחצית השנייה הצטרפה לאחד מן הצדדים הלוחמים. עד מרץ 1976 נותרו מן הצבא הלבנוני רק שרידים מעטים, אשר נופצו גם הם עם כישלון ניסיון ההפיכה של קולונל (אלוף) [[עזיז אל-אדהב]] ביחד עם המחנה הרדיקלי והפלסטינים ב-[[11 במרץ]].
 
במסגרת המגמה שרווחה במלחמת האזרחים בלבנון, השתלטות על שטחים בעלי זהות עדתית וחיסול המובלעות העדתיות האחרות באותו השטח, הצליחו הסיעות הנוצריות ב-[[18 בינואר]] [[1976]] להכניע את מעוזי ההתנגדות של המחנה המוסלמי בשכונת העוני קרנטינה הממוקמת במזרח ביירות ובשכונת מסלח. מאורע זה, שבו נהרגו כאלף אזרחים, זכה לשם [[טבח קרנטינה]]. בה בעת, [[כיתור|כיתרו]] פלסטינים וכוחות שמאל, בתגובה למצור שהוטל יום קודם לכן על מחנה הפליטים תל-זעתר, את העיר [[דאמור]] (הממוקמת 17 ק"מ דרומית לביירות) ויומיים לאחר מכן, ב-[[20 בינואר]], הצליחו לכבוש את העיירה, לבזוזה ולהחריבה. מאורע זה נודע בשם [[טבח דאמור]].
שורה 110:
===התגברות המעורבות הסורית===
 
התעניינותם של הסורים בלבנון נבעה ממספר מישורים שהעיקריים שבהם הם המישור הלאומי, המישור הכלכלי, המישור הביטחוני והמישור הפוליטי. במישור הלאומי, לפי מדיניות סוריה לבנון תמיד הייתה חלק אינטגרלי מסוריה וההפרדה בין שתי המדינות היא מלאכותית ומקורה במדינות המערב. במישור הביטחוני ביקשה סוריה למנוע השתלטות ישראלית על חבל הארץ שעד [[נהר הליטני]]. המנהיגות הסורית האמינה כי השתלטות שכזו לא רק תעמיד את סוריה בעמדה אסטרטגית נחותה, אלא גם תגרום לבריחתם של פליטים רבים לשטחה. במישור הפוליטי ביקשה סוריה לחזק את שליטתה על הגורמים הפלסטיניים בלבנון ולמנוע עליית משטר קיצוני שיושפע מתכתיבים לוביים או עיראקיים. על מנת להשיג מטרות אלו ביקשו הסורים למנוע את ניצחון אחד מן הצדדים מן החלוקה ולמנוע מלבנון להתפרק למדינות קטנות יותר בעלות אופי עדתי -– רעיון שקנה לו אחיזה בקרב מארונים רבים בזמן המלחמה.
 
מ-1975 ואילך, החלה [[סוריה]] לבסס את שליטתה בלבנון באמצעים דיפלומטיים ועל ידי החדרת יחידות של צש"פ בהנהגת קצינים סוריים לשטח לבנון ותמיכה שוטפת במחנה הרדיקלי. לאחר מעורבות עקיפה וניסיונות תווך, הועברו בספטמבר 1975 שני גדודים כדי להפסיק התנגשויות בין גורמים פלסטינים באזור טריפולי שבצפון לבנון.
שורה 142:
 
בסוף שלב הלחימה הראשון, חולקה לבנון דה-פקטו לארבעה חלקים:
*צפון לבנון ובקעת הלבנון -– שטחים בשליטה סורית ישירה.
*מזרח [[ביירות]] וסביבותיה וצפון הר-הלבנון -– שטחים בשליטה נוצרית. ב-[[1977]] התאחדו המפלגות הנוצריות ל"חזית הלבנונית", וכוחותיה התמזגו לתוך "[[הכוחות הלבנונים]]", שהורכבו בעיקר מכוחות [[הפלנגות הנוצריות|הפלנגות]]. איחודן של המיליציות, תחת הנהגתו של בשיר ג'ומייל, סייעה לחיזוקו של הכוח, במהלך ההפוגה הזמנית והמתוחה בלחימה.
*מערב ביירות והשטח שבין ה[[נהר הזהראני|זהראני]] לליטני -– שטחים בשליטת המחנה הרדיקלי. אזורים אלו הפכו לבסיסים של אש"ף ושאר מיליציות בעקבות ההסכם שהושג בוועידת ריאד. קו העימות שחילק את ביירות נודע בשם "[[הקו הירוק (ביירות)|הקו הירוק]]".
*[[דרום לבנון]] -– דרום לבנון נותר כשטח הפקר אשר נשלט על ידי כוחות אש"ף, המיליציה של רס"ן [[סעד חדאד|חדאד]] (בהשפעה ישראלית) ו[[יוניפי"ל|כוח החירום של האו"ם]].
 
ההערכות הן כי במהלך השלב הראשון של הקרבות נהרגו בין 30,000 ל-40,000 איש.
שורה 181:
בתגובה להתנקשות ב[[שגריר]] ישראל ב[[בריטניה]], [[שלמה ארגוב]] ב-[[3 ביוני]] [[1982]], בידי טרוריסטים מ[[ארגון אבו נידאל]], הפרו-[[עיראק]]י, ישראל הפציצה מספר בסיסים של אש"ף ושל [[החזית העממית לשחרור פלסטין]] בביירות, בתגובה למתקפה זו הפגיז אש"ף יישובים ומרכזי אוכלוסייה בצפון ישראל בהפגזה רחבת היקף וחסרת תקדים בתולדות הסכסוך. בתגובה להתקפה זו ולהתנקשות בשגריר ישראל בבריטניה, פתחה ישראל במבצע שלום הגליל אשר לימים זכה לשם [[מלחמת לבנון הראשונה]].
 
==השלב השלישי בלחימה: 1982-19841982–1984 ==
===הפלישה הישראלית===
 
שורה 251:
בשנים אלו, החל להתהוות ארגון החזבאללה כקואליציה רופפת של קבוצות [[שיעה|שיעיות]] שהתנגדו לכיבוש הישראלי, ופרשו מארגון [[אמל]] של [[נביה ברי]]. הקבוצה שאבה את השראתה מהאסלאם המהפכני השיעי של [[המהפכה האיראנית]] ב-[[1979]], וזכתה לסיועם של כ-1,000 חברי [[משמרות המהפכה האיראניים]] שהגיעו מאיראן דרך סוריה ללבנון ביולי [[1982]]. בסיוע איראני, מספר גדול של שיעים מנוכרים, עניים ולעתים חסרי בית החלו לתמוך בתנועה, שהזרוע הצבאית שלה, הפכה לאחד מהארגונים הלוחמים החזקים ביותר בשלהי המלחמה, ובשנים לאחר מכן.
 
==השלב הרביעי בלחימה: 1985-19881985–1988==
===מלחמת המחנות===
 
שורה 265:
המחנה המוסלמי התנגד לכהונתו של עאון כראש ממשלה, ראו במינוי כהפרה של האמנה הלאומית, ותמכו ב[[סלים אל-חוס]] הסוני, כמחליפו של כראמה. לבנון לפיכך, התחלקה בין ממשלת הצבא הנוצרית במזרח ביירות, לשלטון האזרחים הסוני במערב הבירה.
 
העימות באותה התקופה החמיר עוד יותר, לאור התערבותה הגוברת של [[עיראק]] בזירה הפנים לבנונית, בשל רצונו של [[סדאם חוסיין]] להאבק ב[[איראן]], עמה [[מלחמת איראן-עיראק|ניהל מלחמה באותה העת]], גם בזירות אחרות. כדי להחליש את השפעתה של איראן בלבנון, על ידי אמל וחזבאללה, עיראק תמכה בקבוצות הנוצריות, ועאון זכה לתמיכתו בין השנים 1988-1988–[[1990]]{{הערה|1=ראו [http://www.washingtonpost.com/wp-srv/inatl/longterm/iraq/keyplayers/saddam081290.htm בוושינגטון פוסט]}}.
 
===="מלחמת השחרור" של עאון====
שורה 312:
== ראו גם ==
* [[מבצע שלום הגליל]]
* [[הלחימה בדרום לבנון (1982 - 20001985–2000)]]
* [[רצועת הביטחון]]
 
==לקריאה נוספת==
*אשר דני,"הפלישה הסורית ללבנון - מהלכים צבאיים כמכשיר מדיני", מערכות 256, יוני 1977, עמ' 7.
* אשר דני, הפעלת כוח משוריין בהר - המעורבות הצבאית הסורית בלבנון (1976-19751975–1976), מערכות, תל - אביב, 1985.
*יאפ, מלקולם א'. '''המזרח הקרוב למן מלחמת העולם הראשונה'''
*[[אהרן אמיר|אמיר, אהרן]] (עורך). '''לבנון ארץ עם מלחמה'''
*ברק, אורן. '''סיומה של מלחמת האזרחים בלבנון (1975-19901990–1975)''', בתוך: '''המזרח החדש''', כרך 41, 2000
*[[איתמר רבינוביץ'|רבינוביץ' איתמר]], וזמיר, חנה. '''מלחמה ומשבר בלבנון'''. תל אביב 1982
*ארנון, אדם. '''למות בבירות''', הוצאת אסטרולוג 2007
שורה 327:
*O'Ballance, Edgar, '''Civil War in Lebanon, 1975-92'''
*Bregman, Ahron (2002). Israel's Wars: A History Since 1947. London: Routledge. ISBN 0-415-28716-2
*The Breakdown of the State in Lebanon, 1967-19761967–1976 Khazen Farid El (2000) (ISBN 0-674-08105-6)
*The Bullet Collection, a book by Patricia Ward, is an excellent account of human experience during the Lebanese Civil War.
*Civil War in Lebanon, 1975-921975–92 O'Ballance Edgar (1998) (ISBN 0-312-21593-2)
*Crossroads to Civil War: Lebanon 1958-19761958–1976 Salibi Kamal S. (1976) (ISBN 0-88206-010-4)
*Death of a country: The civil war in Lebanon. Bulloch John (1977) (ISBN 0-297-77288-0)
*Faces of Lebanon: Sects, Wars, and Global Extensions (Princeton Series on the Middle East) Harris William W (1997) (ISBN 1-55876-115-2)
שורה 341:
*Syria and the Lebanese Crisis Dawisha A. I. (1980) (ISBN 0-312-78203-9)
*Syria's Terrorist War on Lebanon and the Peace Process Deeb Marius (2003) (ISBN 1-4039-6248-0)
*The War for Lebanon, 1970-19851970–1985 Rabinovich Itamar (1985) (ISBN 0-8014-9313-7)
*Palestine and the Arab-Israeli Conflict, fourth edition, Charles D. Smith (2001) (ISBN 0-312-20828-6) (paperback)
</div>
שורה 359:
[[קטגוריה:לבנון: היסטוריה]]
[[קטגוריה:מלחמות לבנון|אזרחים שנייה]]
[[קטגוריה:מלחמות אזרחים באסיה|לבנון (1975-19901975–1990)]]
[[קטגוריה:יחסי לבנון-סוריה]]
[[קטגוריה:מלחמות ומבצעים במזרח התיכון בעת החדשה]]
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/wiki/מלחמת_האזרחים_בלבנון"