פייאנטים (מועדון) – הבדלי גרסאות

אבל הכוח שנהנו ממנו באסיפה הקודמת נשלל מהם במחוקקת החדשה, שנמנע מציריהם להתמודד על מקומות בה. הייתה אמנם סיעה פייאנטית, אבל היסטוריונים זיהו לא יותר מ-169 צירים כנאמנים לה (במהפכה לא היו מפלגות מסודרות עם חברים, אלא גושי הצבעה שאנשים נעו ונדו ביניהם). לצד היעדר השפעה חזקה בבית הנבחרים, הטבע המסודר והשמרני של המועדון גם חסם אותו בקרב הזירה הפוליטית האחרת, דעת הקהל הפריזאית. היעקובינים ניהלו אסיפות פתוחות עמוסות קהל, והוכיחו במהרה את כוחם כשפטיון הביס את לה פאייט ברוב עצום בבחירות לראשות העירייה. החשש מבוגדנות המלך ומחאה משמאל על אירועי הקיץ גם שללו מהם את תמיכת הסניפים היעקוביניים. לבסוף, רק 80 הצטרפו אליהם והיתר, יותר מ-700, נותרו נאמנים לרובספייר ופטיון במועדון הישן. ברנאב העיר במרירות שהקואליציה שכוננה את הפייאנטים ראתה בחוקה את שיא הישגיה, ולאחר גיבושה "נותרה ללא עקרון מאחד או תנופה." גם לואי עצמו, שסמכויותיו הושבו לו, כלל לא התכוון למלא את התפקיד שיועד לו בחזונם ובכך שמט את הקרקע תחת רגליהם. אחיו ארטואה הוסיף לחרוש מזימות בגלות, וב-11 בנובמבר 1791 הפעיל המלך את הווטו שלו כדי לחסום הצעה להאשים בבגידה את המהגרים שלא שבו. כל החששות הישנים (והמוצדקים) מקנוניה בינו לאויבי המהפכה קיבלו משנה תוקף.

 

 

מאורעות החודשים הבאים דחקו אותם מהשלטון במהירות. ברנאב, שהתאכזב מסירוב הזוג המלכותי לשמוע לעצותיו נגד מלחמה, התפטר ב-5 בינואר 1792 ושב לביתו. דה לאמט בחל גם הוא בפוליטיקה והתנדב לקבל פיקוד צבאי במלחמה המתקרבת, שלה פאייט תמך בה בלהיטות. במרץ מינה המלך שרים שתמכו בגישתו של בריסו. המלחמה, שנפתחה ב-20 באפריל, חשפה את חולשת הצבא ועוררה חרושת האשמות מן היעקובינים.