מוריס גמלן – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ קישורים פנימיים פקודת מבצע
שורה 36:
בד בבד פעלו הכוחות הפוליטיים כנגדו של גמלאן. הזירה הפוליטית הצרפתית נחלקה בין ה"נחושים", בהנהגת ראש הממשלה [[פול ריינו]] ואישים כ[[ז'ורז' מנדל]], ובין התבוסתנים, ובהם [[אנרי פיליפ פטן]] ו[[פייר לאוואל]], אשר דרשו כניעה, וראו בשיתוף פעולה עם גרמניה את הדרך היחידה להבטחת קיומה של האומה הצרפתית. ב-[[17 במאי]] נאם לאוואל בפרלמנט, ודרש את החלפתו של ריינו בפטן, ושל גמלאן בווייגאן. ריינו לא עמד בלחץ הפוליטי. שמו של וייגאן היה קשור בשמו של [[פרדיננד פוש]], עטור התהילה ממלחמת העולם הראשונה, כשם ששמו של גמלאן היה קשור בשמו של ז'ופר. ריינו סבר כי ייתכן שבואו ייתן לכוחות הצרפתים את העוז בו הדפו פוש וז'ופר את ההסתערות הגרמנית על נהר המארן ב-[[1914]]. ווייגאן, ששימש כמפקד הצבא הצרפתי ב[[סוריה]], נקרא לפריז, וב-[[18 במאי]] החליף את גמלאן כמפקד הצבא הצרפתי.
 
המעשה הראשון שאותו עשה וייגאן כמפקד עליון היה ביטולה של "הנחיה מס' 12" שהוציא גמלאן, שהייתה למעשה [[פקודת מבצע]] למתקפת נגד שמטרתה לנתק את עורפם של טורי השריון הגרמנים השועטים מערבה אל הים. במשך יומיים למד את המצב, בעוד שצבאותיו נסוגים בקצב של עשרות קילומטרים ליום, והסיכויים לביצוע מתקפת הנגד אותה תכנן גמלאן, במידה שהייתה ריאלית מלכתחילה, מתמעטים והולכים. בואו של וייגאן לא שיפר את מצב הדברים, וההמשך היה בלתי נמנע. כיתורם הסופי של הכוחות בבלגיה, פינוי כוח המשלוח הבריטי וחלק מהצבא הצרפתי ב[[דנקרק]], פנייתם דרומה של הגרמנים, כיבוש פריז, וכניעת צרפת.
 
==לאחר נפילת צרפת==