אוניית מערכה – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
קישור לא פעיל |
מ בוט: החלפת טקסט אוטומטית (-(?:|)+([א-תֲֳִֵֶַָֹּּ]) +\1, -(?:|)+\{\{הערה +{{הערה, -([א-תֲֳִֵֶַָֹּּ])(?:|)+ +\1) תגית: תו כיווניות מפורש |
||
שורה 38:
כאמור, הייתה האונייה "Le Napoleon" של [[הצי הצרפתי]] אוניית המערכה המונעת במדחף הראשונה בעולם. היא הושקה בשנת [[1850]]. [[הצי הבריטי]] הגיב בהשקת האונייה "אגממנון", שהוזמנה בשנת [[1849]] לאחר שהגיעו לבריטניה השמועות על הפיתוחים הצרפתיים. האונייה הבריטית הושקה בשנת [[1853]].
ב-[[1846]] הוסבו כמה ספינות מלחמה של [[הצי הבריטי]] להנעה בקיטור. אלו היו למעשה אוניות מערכה ישנות, שבהן נותרה מערכת של [[מפרש]]ים ו{{מונחון|
במקביל למנועי הקיטור. ספינות אלו נועדו בעיקר להגנת חופים ונמלים; הצי הבריטי לא התלהב מהרעיון של פיתוח אוניות מערכה מן השורה, מונעות בקיטור. זאת, בשל המחויבות להעמיד צי ארוך טווח – בעל יכולת פעולה ברחבי העולם – מחויבות שלא ניתן היה לממש, לדעת הצי, ללא אוניות מונעות במפרש. בסך הכול נבנו בצרפת 10 אוניות מערכה מעץ מונעות בקיטור והוסבו 28 ישנות; בריטניה בנתה 18 אוניות מערכה והסבה 41. רק בריטניה וצרפת בנו צי אוניות מערכה עשויות עץ ומונעות בקיטור, אך כמה ציים אחרים הסבו או בנו לפחות אונייה אחת, בדרך כלל בסיוע בריטי. בין אלה היו הציים של רוסיה, האימפריה העות'מאנית, [[שוודיה]], [[ממלכת שתי הסיציליות]], [[דנמרק]] ו[[האימפריה האוסטרו-הונגרית]]{{הערה|1=Lambert, Andrew, Battleships in Transition, Conway 1984.}}{{הערה|שם=סונד}}.
שורה 75:
[[קובץ:USS Monitor after Battle of Hampton Roads.png|שמאל|ממוזער|250px|הצריח המסתובב של אוניית המערכה "מוניטור", של צי ארצות הברית. תמונה [[סטראוסקופ]]ית שצולמה לאחר הקרב]]
{{הפניה לערך מורחב|צריח (טכנולוגיה צבאית)}}
מתכנני אוניות המלחמה התלבטו רבות לגבי הדרך הנכונה לסדר את תותחי האונייה. אוניות הקו, ובעקבותיהן האוניות מחופות השריון הראשונות, נשאו את תותחיהן כשהם מסודרים לאורך האונייה, ופונים לצידיה. ואולם, ככל שגדל משקלם של התותחים, היו האוניות יכולות לשאת מספר קטן והולך של תותחים. הקושי של סידור התותחים לצידי האונייה הוא בכך, שבכדי לכוון אותם למטרה יש לכוון את כל האונייה אל המטרה; כאשר יש תותחים רבים, ניתן לתמרן את האונייה ולהביא מספר מספיק של תותחים לכיוון המטרה; ואולם, כאשר מספר התותחים ירד היה קשה יותר לכוון אותם אל המטרה. מעבר לכך, באותן שנים התפתחה תאוריה שגרסה שהניצחון הימי יושג בעזרת ניגוח אוניות האויב, כפי שעשו [[איל ניגוח ימי|היוונים]] וכוחות ימיים אחרים בים התיכון בעת
הפתרון לבעיה היה באחת משתי אפשרויות: או על ידי התקנת רוב התותחים במעין תא משוריין במרכזה (casemate), כך שקל היה יותר לתמרן את האונייה כדי שהתותחים יופנו למטרה. בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-19 נבנו רוב האונייה בדרך זו, שנקראה "סוללה מרכזית" (centre-battery). ואולם, במקביל הוחל בתכנון אוניות בעלות [[צריח (טכנולוגיה צבאית)|צריחי]] תותחים. הצריחים נתנו מענה גם לבעיות שהתעוררו עקב המשקל הגדל והולך של התותחים, וגם איפשרו ירי לכמה כיוונים, בקשת רחבה למדי. צריחים איפשרו עוצמת אש משמעותית גם במספר קטן יותר של תותחים. צריחיה של ה"מוניטור" העידו על יעילות השיטה, ועד שנות ה-70 של המאה ה-19 הפך סידור התותחים לאורך צדי הספינות למיושן.
שורה 116:
===היווצרות הרעיון===
[[קובץ:Vittoriocuniberti001.jpg|שמאל|ממוזער|200px|אדמירל ויטוריו קוניברטי]]
אחד מן הראשונים שהציעו את התפיסה של "תותחים גדולים בלבד" (all-big-gun battleship) היה המהנדס הראשי של הצי האיטלקי, אדמירל [[ויטוריו קוניברטי]]. קוברטי הציע את הרעיון ל[[הצי המלכותי האיטלקי|צי האיטלקי]],
ב-[[27 במאי|27]] – [[28 במאי]] [[1905]], במהלך [[מלחמת רוסיה-יפן]], התחולל [[קרב צושימה]]. בקרב זה הנחיל [[הצי היפני]] ל[[הצי הרוסי|צי הרוסי]] תבוסה מוחצת. הצי היפני היה מצויד באוניות מערכה מתקדמות יותר, אך הלקח העיקרי מהקרב היה שהגורם שהביא לניצחון היפני היה התותחים הגדולים: תותחים אלו, בעלי הקוטר הגדול, אפשרו לנהל קרב בטווחים רחוקים בהרבה ממה שנחזה לפני כן, והקרב התנהל בחלקו מעבר לטווח של התותחים המשניים (כ-11 ק"מ). קצב האש של התותחים העיקריים היה מהיר דיו, ללא צורך בתוספת של תותחים משניים בעלי קצב אש מהיר רק במעט. מעבר לכך, התותחים הגדולים היוו את הנשק המכריע, באשר היו הם אלו שגרמו את הפגיעות המשמעותיות באויב, משמעותיות בהרבה מאלה שגרמו התותחים המשניים{{הערה|שם=סונד}}.
שורה 156:
עם תחילת המלחמה היה [[הצי המלכותי הבריטי|הצי הבריטי]] הגדול בעולם, ובו עשרים ושמונה אוניות מערכה ("[[דרדנוט]]"). לצי הקיסרי הגרמני היו שש עשרה אוניות מערכה חדישות. עם תחילת המלחמה הטילו הבריטים [[הסגר (מלחמה)|מצור ימי]] על גרמניה, כפי שציפו הגרמנים, שהיו מודעים לנחיתותם הימית, ולכך שלא יוכלו לשבור את המצור באמצעות עימות ישיר בין הציים. הגרמנים העריכו שהבריטים יטילו מצור ימי מקרוב על הבסיסים הגרמניים, ואף ינסו להסתער ישירות על הנמלים הגרמניים ב[[מפרץ הלגולנד]], כפי שעשה בשעתו [[אדמירל]] [[הוריישו נלסון]] ב[[קרב קופנהגן (1801)|קרב קופנהגן]] ב[[1801]]. הגרמנים קיוו שבהתקפה כזו יוכלו לשחוק את כוחו של הצי הבריטי, על ידי פגיעה באוניות המערכה בריטיות באמצעות [[מוקש ימי|מוקשים ימיים]] וב[[טורפדו]]ת, וכך יצליחו להגיע ליחסי כוחות שוויוניים יותר{{הערה|Massie, Robert K.: .: Castles of Steel. [[Ballantine Books]], New York, 2003. עמ' 72 - 73.}}
הבריטים הבינו את הסכנה הגדלה והולכת, והחליטו על [[אסטרטגיה צבאית|אסטרטגיה]] אחרת. המוצא הגרמני אל [[האוקיינוס האטלנטי]] היה מן [[הים הצפוני]]; יציאה דרך [[תעלת לאמאנש]] לא הייתה מעשית, בשל קרבתה לחוף הבריטי. בשל כך החליטו הבריטים על ביסוס [[הצי הגדול]] בצפון בריטניה, רובו במעגן [[סקפה פלו]] שב[[איי אורקני]] מצפון ל[[סקוטלנד]]. כך חלש הצי הבריטי על כל היציאות מהים הצפוני צפונה ומנע את יציאת הצי הגרמני. [[צי הים הפתוח]] הגרמני הגדול מצא עצמו לכוד בבסיסיו, מנוטרל מפעילות.
יחד עם התסכול הגרמני, גם הבריטים מצאו עצמם בבעיה, תודעתית ומחשבתית בעיקר: הצי הבריטי, גאוות האומה הבריטית והצי החזק ביותר בעולם, מצא עצמו מנהל מדיניות הגנתית בעיקרה. בעוד הצבא הבריטי מעורב בלוחמה הקשה והעקובה מדם בחפירות צרפת, הרי שהצי הבריטי כמעט ולא היה שותף בשום פעילות מלחמתית משמעותית בשנתיים הראשונות למלחמה. היה זה מצב מוזר ובעייתי מאד לצי שהתחנך על המסורת האגרסיבית והתוקפנית של [[הוריישו נלסון|נלסון]]; הציבור הבריטי ציפה לקרב גדול והחלטי שבו ישמיד הצי הבריטי את צי האויב, קרב בסגנון [[קרב טרפלגר]].
| |||