סמוראי – הבדלי גרסאות

ב[[תקופת הייאן]] המוקדמת, הצבא הלאומי לא הצליח להתמודד עם ה[[אמישי]], עם ברברי שהתיישב בצפון האי [[הונשו]], וכך הופיע תואר ה[[שוגון]], מפקד מבצע צבאי המתמנה לתקופת המבצע. במקום להשתמש בצבא הסדיר, פנה ה[[קיסר יפן|קיסר]] לעזרתם של הקלאנים שישבו קרוב ליעד הכיבוש. בראש הקלאן עמד בדרך-כלל צאצא של הקיסר עצמו או של בן אצולה, אשר עזב את החצר בגלל הסיכויים הנמוכים לקבל תואר וירושה, ואליו הצטרפו לוחמים בעלי קרקעות בני המקום. בין המנהיג ללוחמיו השתרשו יחסים [[פיאודליזם|פיאודליים]], הדומים ליחסי ה[[אדון פיאודלי|אדון]] - [[וסאל]] של [[אירופה]] הפיאודלית. עם הזמן, פוזר הצבא הסדיר, ומרגע זה כוחו של הקיסר הלך ופחת. מכאן ואילך ניתן לדבר על הסמוראים כמעמד של לוחמים בעלי מעמד, להבדיל מהחיילים הפשוטים: הסמוראים לחמו על סוסים, היו מיומנים בלחימה עם [[יומי]], ה[[קשת (כלי נשק)|קשת]] היפנית, ולבשו [[שריון]] מיוחד המתאים ללחימה על סוסים, המכונה אוֹ‏אוֹ-יוֹ‏רוֹ‏ייוֹרוֹי.

בעת [[מלחמת גנפיי]] בשנים [[1180]]-[[1185]], אשר הסתיימה בניצחון שבט מינאמוטו ובחיסול שבט טאירה, ניתן לראות את מה שיהפוך לימים לבסיס קוד ההתנהגות הנוקשה של סמוראים, [[בושידו]]: עקרונות הכבוד, האומץ והנאמנות האישית, הקפדה על כללי דו-קרב הוגן, ואף מקרים בודדים של [[ספוקו]], התאבדות טקסית. בנוסף, על דוגמאות של סמוראים בודדים נראית השאיפה של הסמוראים להשכלה ואמנות. הסמוראים ניסו לחיות את האמרה העתיקה "בוּ‏ןבוּן בוּ‏בוּ ריוֹ‏ריוֹ דוֹ‏דוֹ" (文武両道, מילולית "אמנות הכתיבה, אמנות הלחימה - שתי הדרכים"), כלומר לשלוט בעט כמו שהם שולטים בנשק.

מנצח המלחמה, [[מינאמוטו יוריטומו]], החליט שלא לשלוט דרך הקיסר, אלא לקח לעצמו את תואר ה[[שוגון]] כתפקיד קבוע, והתיישב בכפר הקטן [[קמאקורה]], אשר שימש כמחנה הראשי שלו במהלך מלחמת גנפיי. בכפר זה הקים את קמאקורה בָ‏אקוּ‏פוּ‏בָאקוּפוּ (מילולית "ממשלת אוהלים"), ומאז הפך מקום מושבו של השוגון למוקד השלטון ביפן. בכך התחילה [[תקופת קאמקורה]], שנמשכה כ-150 שנה. לקראת סוף התקופה ניתן לומר שסמוראים הפכו למעמד שווה-אצולה בפועל. הם אימצו את מנהג האצולה לעסוק באמנויות כגון [[איקבנה]] ו[[קליגרפיה]], וגם האצילים הושפעו מהסמוראים ואימצו חלק ממנהגיהם.

ב[[המאה ה-14|מאה ה-14]] ה[[נפח]] מָ‏אסָא‏מוּ‏נהמָאסָאמוּנה המציא את שיטת ייצור החרבות שהולידה את ה[[קטאנה]] הנשק האיקוני המזוהה עם הסמוראים עד היום. ה[[חרב יפנית|חרב היפנית]] הפכה לנשק הקר הטוב ביותר במזרח, והייתה אחד ממוצרי הייצוא המובילים ביפן: מאות אלפי חרבות נמכרו ל[[סין]] ומדינות אסיה אחרות, וחלקן הגיעו עד [[הודו]]. במאה זו מתגבשים גם מסמכים ראשונים הקובעים את ההתנהגות היאה לסמוראי. מסמכים אלה הושפעו לא מעט מ[[זן בודהיזם]], אשר חדר באותה תקופה ליפן מסין והפך להיות פופולרי בקרב הסמוראים.

העידן מתחילת תקופת קמאקורה ועד תחילת [[מלחמת אונין]] מכונה לעתים תור הזהב של הסמוראים - תקו‏פהתקופה אשר במהלכה הסמוראים, עוד מועטים יחסית במספריהם, הצליחו לשמור על אורח חיים ברמה גבוהה. אך עם הזמן גדל הלחץ בתוך המשטר, ועם נפילת הממשל בקמאקורה ותחילת [[תקופת מורומאצ'י]] העביר השוגון החדש, [[אשיקאגה טקאוג'י]], את הבאקופו ל[[קיוטו]], דבר שהוביל לניוון הממשל ולהחלשות השלטון המרכזי. משפחות שונות בקיוטו ובמחוזות השתמשו בחולשת השלטון כדי לפתוח במלחמות אחת כנגד השנייה. המצב הידרדר בסופו של דבר למלחמת אזרחים בת יותר ממאה שנים. בתקופה זו, [[תקופת סנגוקו]], היטשטשו גבולות מעמד הסמוראים, ואדם הנולד למעמד אחר היה יכול להוכיח את עצמו בלחימה ולהפוך לסמוראי בפועל. יותר מכך, בתקופה זו כמעט כל גבר יפני, אפילו איכר פשוט, השתייך לצבאו של אחד המושלים. גם חוקי הבושידו היו רלוונטיים פחות בלחימת הסמוראים על אדמות והשפעה: כך, חוֹ‏גחוֹג'וֹ‏וֹ סוֹ‏אוּ‏ןסוֹאוּן, חייל פשוט אשר הפך בכוחות עצמו ל[[דאימיו]], השתלט על אחד המחוזות לאחר שסידר את רצח מושל המחוז במהלך ציד.

במהלך תקופת סנגוקו, השתנו דרכי הלחימה ביפן, ובמקום להשתמש בכמויות קטנות יחסית של סמוראים, כפי שהיה נהוג בתקופת קמאקורה, היו נוהגים לגייס צבאות גדולים של אָ‏שיגָ‏ארוּ‏אָשיגָארוּ, לוחמי רגלים, בנוסף לכוח הפרשים של סמוראים. בקרבות של אותה תקופה השתתפו צבאות של כמאה אלף בני אדם. בשנת [[1543]] הגיע ליפן [[רובה]] ה[[ארקבוז]], ותוך עשורים ספורים היו ביפן מאות אלפי ארקבוזים, יותר מאשר בכל מדינה אירופאית.

תקופת מורומאצ'י הגיע לסופה כאשר [[אודה נובונאגה]], סמוראי למופת ו[[אסטרטגיה צבאית|אסטרטג]] מבריק, התחיל לאחד מחדש את המדינה היפנית, כאשר הוא מחליש את כוחם של ה[[מנזר]]ים הבודהיסטים, אשר לא פחות מהמושלים המקומיים השתתפו במריבות וסכסוכים בתקופת המדינות הלוחמות. בנוסף לחידושים הרבים שלו בתחום הלחימה, הוא תרם לפיתוח התעשייה והמסחר ביפן, והעריך מאוד חידוש וקדמה. הוא נהרג בשנת [[1582]], כאשר אחד מהגנרלים שלו, אָ‏קָ‏צִאָקָצִ'י מִיצוּ‏הִידֶ‏המִיצוּהִידֶה, בגד בו ותקף אותו עם חייליו. אחד מהגנרלים של נובונגה, [[טויוטומי הידיושי]], הביס את מיצוהידה ונהיה ליורשו של נובונאגה. למרות שהידיושי בעצמו היה בן למשפחת איכרים, אשר התקדם לתפקיד המצביא בזכות כישוריו, בתקופת שלטונו הוא הוציא חוק אשר הפך את תואר הסמוראי לתורשתי ועצר את הניידות בין המעמדות. בנוסף, על כלל האוכלוסייה מלבד הסמוראים נאסר לשאת נשק. למרות ההגבלה הזאת, מספר הסמוראים היה רב מאוד, היות שרבים מהאשיגרו הועלו לדרגת הסמוראי - לפי מקורות מסוימים, ב[[תקופת אדו]] כל גבר חמישי באוכלוסיית יפן היה סמוראי. משפחות סמוראיות רבות נהרסו בעת המלחמות בין טויוטומי הידיושי ל[[טוקוגאווה איאיאסו]], אשר היה גם הוא בין החברים הקרובים של אודה נובונגה.

רבים רואים בתקופה זו תקופת ניוון של הסמוראים: בהיעדר הצורך בלוחמים, הסמוראים פנו לעיסוקים אחרים. כאשר זוג החרבות האיקוני של הסמוראי, דאישו, הופך לסמל סטאטוס בלבד, ביחד עם הזכות הסמלית להרוג כל איכר שלא הראה כבוד מתאים לסמוראי. מעמד הסוחרים, למרות שהוגדר כמעמד הנמוך ביותר של החברה, צבר משקל וכוח כיוון שסמוראים רבים נכנסו לחובות והיו חייבים סכומי עתק לסוחרים עשירים. מצד שני, עודף הזמן הפנוי איפשר לסמוראים להתעסק בצד הרוחני של לחימה: נפתחו [[דוג'ו]]ים רבים ל[[אמנות לחימה|אמנויות לחימה]], והתחדש עיסוק הסמוראים באמנויות השונות, כגון [[טקס תה יפני|טקס תה]], [[ציור]] ו[[שירה]]. הסמוראים גם הקדישו צורך בלהצדיק את נחיצות מעמדם, ונכתבו ספרים רבים על בושידו ומהות הסמוראי. בתקופה זו החלה [[רומנטיקה|רומנטיזציה]] של אורח חייו של הסמוראי והבושידו: דוגמה טובה לכך היא כתביו של [[ימאמוטו צונטומו]], אשר כתב כי "דרך הסמוראי היא דרך המוות... אם תצטרך לבחור בין החיים והמוות, בחר במוות."‏‏{{הערה|1=‏ציטוטיםציטוטים נבחרים מתוך ספרו של צונטומו "חאגאקורה {{אנגלית}}:[http://www.hyoho.com/Hagakure2.html]‏}}

הסמוראי השתמש בדרך-כלל בחלק קטן מהשם שלו. שמו הפרטי של הסמוראי, אותו קיבל במהלך טקס הבגרות בגיל 14. בדרך-כלל הורכב מ[[קנג'י]] אחד משם אביו או סבו וקנג'י אחד חדש, אשר נבחר לפעמים בצורה שרירותית, ובמקרים מסוימים הוענק על ידי סמוראי בדרגה גבוהה יותר, כגון ה[[דאימיו]] או ה[[שוגון]].‏‏{{הערה|1= מאמר על שמות הסמוראים באתר "Samurai Archives" {{אנגלית}}: ‏[http://samurai-archives.com/names.html]‏}} לפעמים שינה הסמוראי את הקנג'י בשמו בהתאם לדאימיו אותו שירת. מלבד שמו הפרטי ושם הקלאן, כלל השם של סמוראי את השמות הבאים:

* '''שם התפקיד''' - השם המלא של בכירי הסמוראי כלל גם את התפקיד שלהם, כגון "קָ‏זוּ‏סָ‏נוֹ‏סקֵהקָזוּסָנוֹסקֵה" - מושל המחוז קזוסה.

אשתו של סמוראי, אוֹ‏קוּ‏סָ‏אןאוֹקוּסָאן (מילולית: "זאת שנשארת בבית"), דאגה לילדים וניהלה את משק ביתו של הסמוראי בזמן שהוא יצא למלחמות, והייתה אמורה גם להגן עליו במקרה הצורך. לכן מרבית הנשים הסמוראיות למדו להשתמש ב[[נגינטה]] וב[[פגיון]]. החוקים ה[[קונפוציאניזם|קונפוציאניים]] הורו לאישה להיות כנועה לבעלה. אי לכך, מעמד האישה בחברה תמיד היה נמוך בהרבה מזה של הגבר, וכמו כן נאסר עליהן להשתתף בפוליטיקה. למרות זאת, היו נשים בהיסטוריה של יפן אשר צברו כוח ושלטו דרך בעליהן או במקומם. כך אשתו של השוגון אשיקאגה יושימאסו שלטה בפועל במקומו, כאשר זה איבד עניין בפוליטיקה, ופילגשו של [[טויוטומי הידיושי]] עמדה בפועל בראש משפחת הידיושי לאחר מותו.

הסמוראי יכל להתגרש מאשתו מסיבות שונות, אך גירושים היו אירוע נדיר. הסמוראים נמנעו מגירושים כדי לשמור על כבודם, אבן הפינה של בושידו. בנוסף, בעת הגירושים היה הסמוראי חייב להחזיר את הנדוניה. אשת סמוראי שבעלה התגרש ממנה יכלה לבצע גִ'יגָ‏אייגָאי, [[ספוקו]] של נשים, כדי לשמור על כבודה.

שוּ‏דוֹ‏שוּדוֹ (衆道) זוהי מסורת של קשרי אהבה בין סמוראי מנוסה לבין סמוראי צעיר, בדומה ל[[פדרסטיה]] ב[[יוון העתיקה]]. בצורה כזאת הועברה המסורת הסמוראית מדור לדור, ולשודו מקום חשוב ומרכזי בתרבות הסמוראים. כתבי בושידו מסוימים, כגון "חגאקורה" של [[מינאמוטו צונטומו]], מפרטים בדיוק את האופן הנכון של ניהול הקשר. הכתבים האלה מפארים את אהבת שודו, אשר לטענתם היא מלמדת את הסמוראי הצעיר ליושר, נאמנות וחוש [[אסתטיקה|אסתטי]]. המאהבים היו נאמנים מאוד אחד לשני, ומחזות על חיי הסמוראים עוסקים לא פעם במחלוקת של הסמוראי בין הנאמנות ל[[דאימיו]] לנאמנות למאהב.

בנוסף לנשק המסורתי שהיה נחוץ לסמוראים בשדה הקרב, הסמוראים השתמשו בכלי נשק לא קטלניים, וגם בחפצים שונים שלא נועדו ללחימה. [[מיאמוטו מוסאשי]] טען כי הלוחם צריך לנצח בקרב עם כל נשק, וניצח את הקרב המפורסם ביותר שלו בעזרת [[בוקן]], מקל עץ דמוי חרב, אותו הכין מ[[משוט]] בדרכו לדו-קרב. השימוש בנשק לא קטלני הפך לנפוץ במיוחד בתקופת אדו, כאשר לא היו מלחמות חיצוניות או פנימיות, התפשטה התפיסה של סמוראי כלוחם המעניק חיים במקום לקחת אותם, והסמוראי שאף להביס את יריבו מבלי להרוג אותו. בנוסף, הסכסוכים בין הסמוראים פרצו לעתים בתוך הבית, כאשר הסמוראים היו משאירים את חרבם בחוץ. לכן הסמוראים השתמשו בחפצים תמימים לחלוטין שנשאו איתם לכל מקום, והפכו אותם לנשק. לדוגמה, הסמוראים היו מחליפים את ה[[מניפה]], פריט מסורתי שכל סמוראי היה נושא מאחורי החגורה, במניפה עם שלד מתכתי, או בגוש מתכתי המעוצב להיראות כמו מניפה סגורה. לשם לחימה עם נשק כזה פותחה אף אמנות לחימה מיוחדת, טסן-ג'וטסו. מבין הכלים האחרים שהסמוראים נהגו להשתמש בהם להגנה ולהתקפה היה [[ג'יטה]], (מקל עם וו שנועד לתפוס את נשק היריב), מנריקיגוסרי (שרשרת עם משקולות), וידוע אף על שימוש ב[[חליל]] במבוק ארוך בתור נשק.‏‏{{הערה|1=מאמר אודות כלי נשק הגנתיים של הסמוראי: ‏[http://www.e-budokai.com/articles/weapons.htm‏]}} הנשים ממשפחות סמוראים התאמנו בשימוש בסיכות באורך כ-15 סנטימטר, אשר שימשו לסידור שיער אך במקרה הצורך היה ניתן להרוג איתן את מי שסיכן את חייה או את כבודה של האישה.

ה[[שריון]] של הסמוראים השתנה בהתאם לתקופה: השריון היפני הראשון, '''טָ‏אנקוֹ‏טָאנקוֹ''', היה שריון חזה ושריון גב אשר נוצקו בשלמותם מברזל וצופו ב[[לקה]] נגד חלודה. שריון זה היה בשימוש ביפן מהמאה ה-4 עד המאה ה-6, אך הוא לא היה מותאם כלל ללחימה על סוסים, ולכן עם הזמן הוחלף על ידי '''קֵיקוֹ'''‏ - [[שריון לוחיות]] (lamellar) שנלבש כמו חולצה, עם חצאית לוחיות קצרה. שריון זה היה בשימוש עד המאה ה-9.

השריון שהחליף את הקיקו במאה ה-10 הוא השריון האיקוני של הסמוראים - '''אוֹ‏אוֹ-יוֹ‏רוֹ‏ייוֹרוֹי'''. בדומה לקיקו, גם הוא היה עשוי לוחיות וכלל חצאית להגנת רגלי הרוכב, אך בכך נגמר הדמיון. בניגוד לקיקו, או-יורוי לא היה שריון שלם שהיה ניתן ללבוש בבת אחת, אלא אוסף של מספר חלקים, אשר הגנו על חלקי גוף השנים. החלק הבולט ביותר של השריון הוא מגיני הכתפיים, אשר זזו אחורה בזמן הרמת ידיים ואיפשרו לירות בקשת, ולאחר היריה זזו בחזרה. גם החזה של השריון היה מכוסה שכבת רקמה כדי שהחוט של הקשת לא ייתפס בשריון. היה זה שריון כבד ויקר מאוד, ועם הזמן הוא הפך לסמל של סטאטוס ועושר. גם לאחר המצאת שריונות משוכללים יותר, הסמוראים השתמשו באו-יורוי של אבותיהם כ[[מדים]] טקסיים. הסמוראים שלא יכלו להרשות לעצמם או-יורוי או נלחמו בלי סוס השתמשו ב'''דוֹ‏דוֹ-מָ‏רוּמָרוּ'''‏ - שריון לוחיות קל יותר שנועד ללחימת רגלים והיה ניתן להשתמש בו ללא עזרה חיצונית. בתקופת קמאקורה הופיעו סוגי שריונות נוספים, נפוצים פחות.

בתקופת סנגוקו, לאור לחימת ההמונים שאפיינה את התקופה, השריון השתכלל במהירות והופיעו סוגים רבים של שריונות, בשאיפה להגיע לייצור מהיר ככל האפשר של השריון. הגורם בעל ההשפעה המכריעה היה הופעת רובי [[ארקבוז]], אשר גרם להופעתם של שריונות ממתכת עבה שיכול לעצור יריית רובה, כגון אוֹ‏קֶ‏גָ‏אוָ‏האוֹקֶגָאוָה-דוֹ‏דוֹ, "שריון חבית", אשר היה עשוי מרצועות מתכתיות עבות.

בתקופת אדו נטולת המלחמות, נוצרו שריונות רבים שהיו חסרי תועלת בקרב. בתחילת המאה ה-18 היסטוריון יפני פיאר את המסורת העתיקה של שריונות ביפן וקרא לחזור לשורשים של השריון המפואר של תקופת מלחמת גנפיי תוך התאמתם למציאות המודרנית. כתוצאה מהתבטאויות מסוג זה, הופיעו לא מעט שריונות מגוחכים ללא כל שימוש פרקטי. בסוף המאה, היסטוריון אחר קרא להיזכר בשימוש הקרבי של שריונות, ושוב התחיל ייצור של שריונות קרביים על דגם שריונות המאה ה-16.‏‏{{הערה|1=מאמר על התפתחות השריון היפני {{אנגלית}}:‏[http://www.sengokudaimyo.com/katchu/katchu.html]‏}}

חייהם ומותם של הסמוראים היוו מקור השראה לסופרים, ציירים ומחזאים יפנים לאורך כל ההיסטוריה של יפן. היה קיים ז'אנר נפרד של המחזות העוסקים בחייהם או מותם של סמוראים ובאירועים היסטוריים. בתקופה המודרנית סגנון זה התפתח לגִ'ידָ‏איגֶ‏קִיידָאיגֶקִי, קולנוע סמוראים ענף, וצולמו עשרות סרטים על סמוראים מפורסמים כגון [[מיאמוטו מוסאשי]] או על דמויות סמוראיות בדיוניות. מרבית הסרטים עסקו בסמוראי בודד המתמודד לבד מול אויביו, סמוראים מרושעים וסוחרים. מבין הסרטים החשובים בז'אנר סרטיו של הבמאי [[אקירה קורוסאווה]]: [[שבעת הסמוראים]], [[יוג'ימבו]], [[המבצר הנסתר (סרט)|המבצר הנסתר]] ועוד. סרטיו השפיעו רבות על הקולנוע המערבי וחלקם אף עובדו לגרסאות אמריקאיות ("שבעת הסמוראים" ל"[[שבעת המופלאים]]" ו"יוג'ימבו" ל-"[[בעבור חופן דולרים]]"). הסרט "המבצר הנסתר" היווה השראה ל[[ג'ורג' לוקאס]], אשר שאל אלמנטים מסוימים של תרבות הסמוראים, לדוגמה [[מסדר הג'דיי]], בסרטי [[מלחמת הכוכבים]]. גם עיצוב דמותו של [[דארת' ויידר]] הושפעה מה[[קסדה|קסדות]] ומסכות הקרב של הסמוראים.