אוניית מערכה – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ בוט: החלפת טקסט אוטומטית (-(?:|)+([א-תֲֳִֵֶַָֹּּ]) +\1, -(?:|)+\{\{הערה +{{הערה, -([א-תֲֳִֵֶַָֹּּ])(?:|)+ +\1) תגית: תו כיווניות מפורש |
מ בוט: החלפת טקסט אוטומטית (-([א-תְֱֲֳִֵֶַָֹֻּּׁׂ]\W*)(?:|)+ +\1) |
||
שורה 75:
[[קובץ:USS Monitor after Battle of Hampton Roads.png|שמאל|ממוזער|250px|הצריח המסתובב של אוניית המערכה "מוניטור", של צי ארצות הברית. תמונה [[סטראוסקופ]]ית שצולמה לאחר הקרב]]
{{הפניה לערך מורחב|צריח (טכנולוגיה צבאית)}}
מתכנני אוניות המלחמה התלבטו רבות לגבי הדרך הנכונה לסדר את תותחי האונייה. אוניות הקו, ובעקבותיהן האוניות מחופות השריון הראשונות, נשאו את תותחיהן כשהם מסודרים לאורך האונייה, ופונים לצידיה. ואולם, ככל שגדל משקלם של התותחים, היו האוניות יכולות לשאת מספר קטן והולך של תותחים. הקושי של סידור התותחים לצידי האונייה הוא בכך, שבכדי לכוון אותם למטרה יש לכוון את כל האונייה אל המטרה; כאשר יש תותחים רבים, ניתן לתמרן את האונייה ולהביא מספר מספיק של תותחים לכיוון המטרה; ואולם, כאשר מספר התותחים ירד היה קשה יותר לכוון אותם אל המטרה. מעבר לכך, באותן שנים התפתחה תאוריה שגרסה שהניצחון הימי יושג בעזרת ניגוח אוניות האויב, כפי שעשו [[איל ניגוח ימי|היוונים]] וכוחות ימיים אחרים בים התיכון בעת העתיקה{{הערה|1=ניצחון בעזרת ניגוח הושג בקרב ליסה, שהוזכר לעיל. מאז אותו קרב לא הושג כל הישג נוסף בדרך זו, שהייתה למעשה חסרת תועלת; ואולם, עד שנות התשעים של המאה התשע עשרה צוידו רוב אוניות המלחמה בחרטום ניגוח גדול.
הפתרון לבעיה היה באחת משתי אפשרויות: או על ידי התקנת רוב התותחים במעין תא משוריין במרכזה (casemate), כך שקל היה יותר לתמרן את האונייה כדי שהתותחים יופנו למטרה. בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-19 נבנו רוב האונייה בדרך זו, שנקראה "סוללה מרכזית" (centre-battery). ואולם, במקביל הוחל בתכנון אוניות בעלות [[צריח (טכנולוגיה צבאית)|צריחי]] תותחים. הצריחים נתנו מענה גם לבעיות שהתעוררו עקב המשקל הגדל והולך של התותחים, וגם איפשרו ירי לכמה כיוונים, בקשת רחבה למדי. צריחים איפשרו עוצמת אש משמעותית גם במספר קטן יותר של תותחים. צריחיה של ה"מוניטור" העידו על יעילות השיטה, ועד שנות ה-70 של המאה ה-19 הפך סידור התותחים לאורך צדי הספינות למיושן.
| |||