התקופה הממלוכית בארץ ישראל – הבדלי גרסאות

הממלוכים היו שליטים [[אסלאם|מוסלמים]] ממוצא שאיננו [[ערבים|ערבי]], שמרכז שלטונם היה ב[[קהיר]]. בתקופה זו לא הייתה ארץ ישראל יחידה מדינית נפרדת, ורוב שטחה (פרט ל[[נגב]] הדרומי ולמובלעות באזור ה[[מישור החוף|חוף]] כגון [[עכו]]) נכלל כחלק מהפרובינציה (וָ‏לָ‏איָ‏הוָלָאיָה) שנקראה "[[לבנט#א-שאם|אָ‏אָ-שָ‏אםשָאם]]" ("[[סוריה הגדולה]]"), שהשתרעה על שטחי [[סוריה]] המודרנית, [[לבנון]], [[ארץ ישראל]] וחלקים מ[[עבר הירדן]] המזרחי. חשיבותה העיקרית של הארץ הייתה כשטח מעבר בין המרכז השלטוני בקהיר לבין בירת המחוזות הצפוניים של הסולטנות הממלוכית ב[[דמשק]], ולחזית אל מול איום הפלישה ה[[האימפריה המונגולית|מונגולית]], ובה עברה [[דרך הדואר]] הראשית בין שני המרכזים. בנוסף, הייתה לארץ חשיבות דתית, בהיותה אתר התרחשותם של הסיפורים המוזכרים ב[[קוראן]], כדוגמת [[תקופת האבות|סיפורי האבות]].

החל מאמצע שנות ה-60 פנה בייברס לשקם את הארץ. הוא עודד התיישבות של קציניו בארץ וחילק להם שטחי אדמה (אותם עיבדו [[צמיתות|אריסים]]). הוא פיתח את צפת, מיד לאחר כיבושה, כבירת הגליל והציב בה מושל חזק ובעל סמכויות. הוא פיתח מרכזי מסחר בג'לג'וליה, קאקון, לוד, יבנה ועוד. בייברס יזם את פיתוח [[דרך הדואר]] שאיפשרה לפרש רכוב על סוס להגיע בביטחון ובמהירות מקהיר לדמשק בארבעה ימי רכיבה. הקמת הדרך חייבה בניית [[גשר]]ים וסילוק מכשולים, הקמת מתקני דרך כח'אנים ו[[סביל]]ים ואיוש מצודות-משמר בחיל משמר. הח'אנים ריכזו סביבם מסחר, [[שוק (מסחר)|שווקים]], שירותי חלפנות, החלפת [[סוס]]ים ועוד. בייברס חילק את הארץ ל[[נפה (יחידה שלטונית)|נפות]] (נִיאָ‏אבּ‏ותנִיאָאבּות) והעמיד בראשן קצינים. הוא הגדיר תפקידי ניהול ושלטון (גובי מסים, שופטים, מפקחים על כוחות שיטור) ומסר אותם בידי קצינים ממלוכים שפרשו מלחימה פעילה. יחד עם המשרה קיבל הממלוכ בדימוס שטח קרקע מניב, אשר חלק מההכנסות ממנו נהג להקדיש לצורכי דת (וקף). לחליפין יכול היה הפקיד להקים על השטח מתקן לעוברי-דרך כגון סביל.

בייברס, לא-מוסלמי מלידה אלא מומר, הקפיד לשמור על חוקי האסלאם וטרח לפרסם את הדבר. הוא הגן וכיבד את הדת וחוקיה. הוא הקפיד על שמירה קפדנית על חוקי האסלאם, ובכלל זה חוקים שהגנו על הנתינים מפני שרירות-ליבם של תקיפים מקומיים שדוכאו ביד ברזל. בייברס ראה עצמו ממשיכו של [[עומר בן אל-ח'טאב]], כובש ירושלים המוסלמי הראשון ([[644]]). לפיכך היה מגן [[ד'ימי|בני החסות]]: ה[[יהודים]] וה[[שומרונים]] וכן ה[[נוצרים]] בני-הארץ (ה[[ארמנים]], ה[[מארונים]], ה[[קופטים]] וה[[הכנסייה האשורית|אשורים (סורים)]]).‏‏{{הערה|1=‏אךאך ללא ה[[קתולים]], ה[[גאורגים]] וה[[יוונים אורתודוקסים|יוונים האורתודוקסים]] שלהם ישנן קהילות-אם באירופה.}} בייברס קרא ליהודים לשוב ולהתיישב בארץ בכלל ובירושלים בפרט, תחת הגנת השלטון. בני חסות אמנם חויבו לשלם [[מס גולגולת]] וחלו עליהם איסורים שונים והגבלות (כגון איסור על שתיית [[יין]], חיוב לבישת מלבושים מזהים ועוד), אך ההגנה על גופם ופולחנם הייתה מצוות-דת שנאכפה על ידי השלטון, לפחות כל עוד השלטון היה יציב.

;משרות שלטוניות לממלוכים בלבד: כל הפקידות באה משורות הקצינים הממלוכים הפורשים. בתמורה לשירות במשרה לא שולמה משכורת מהקופה הציבורית, חלף זאת זכה הפקיד לשטח אדמה חקלאי שעובד על ידי אריסים, רוב תנובת הקרקע הייתה שייכת לפקיד. האריסים זכו להגנה מהפקיד ויכלו גם למכור מקצת מיבולם בשווקים מקומיים. אולם על פי החוק הממלוכי לא יכול היה בעל תפקיד להוריש רכוש לצאצאיו, היות שהרכוש נחשב כחלק מן המשרה. על כן, הדרך היחידה של בעל תפקיד ממלוכי לדאוג לצאצאיו הייתה באמצעות הקדשת חלק מרכושו להקדש ([[וקף]]) תוך מינוי בנו למנהל נכסי ההקדש, כך שיזכה ל[[שכר]] ממנו. ההקדש יכל להיות הקמת מבנה דת ([[מסגד]] או [[מדרסה]]), מימון איש דת וכדומה. לממלוכים ניתנו זכויות-יתר נוספות רבות, בהן הזכות לרכב על סוס, כפי שמציין ר' [[מסע משולם מוולטרה בארץ-ישראל|משולם מוולטרה]]: "וכולם רוכבים על החמורים ועל הפרדות כי אינו רשאי שום אדם, אפילו ישמעאלי, לרכוב על סוסים אלא הממילוקי לבדם."‏‏{{הערה|1=‏[[אברהם יערי]], '''[[מסעות ארץ ישראל]]''', תל אביב, תש"ו, עמוד 119.‏}}

;הקפדה על אסתטיקה בבניה הציבורית: כבר מימיו של בייברס מורגשת הקפדה על בנייה ציבורית אסתטית. הדברים אמורים הן במבני דת והן בגשרים. הפריטים המאפיינים בתקופת בייברס הם קשתות מחודדות, עיטור באמצעות כתובות מסוגננות וסמלים‏‏וסמלים{{הערה|1=‏למשללמשל סמלו של בייברס - שני זוגות [[ברדלס]]ים המעטרים את גשר ג'נדס ליד לוד ואת מבנה הח'אן ממזרח לירושלים ששרידיו משולבים ב[[שער האריות]] ב[[שימוש משני]].‏}} ותשליב אבנים ([[אבלק]]). בשנים הבאות הועשרה [[אדריכלות ממלוכית|האדריכלות הממלוכית]] בפריטים אופייניים נוספים.

שטח ארץ-ישראל התחלק בין ה"ממלכות‏‏ממלכות{{הערה|1=‏מינוחמינוח בו משתמש [[יוסף דרורי]] לציון פלך, מושל הממלכה נקרא מַ‏לִכ‏מַלִכ.}}" של דמשק, עזה וצפת באופן הבא:

שני הדורות שלאחר בייברס אופיינו בשלטון השושלת היחידה בתקופה הממלוכית שבה עבר השלטון בין בני אותה משפחה, שושלת [[קלאון (סולטאן ממלוכי)|קלאון]] ובניו.‏‏{{הערה|1=‏ראוראו גם [[ממלוכים#הסולטאנים העיקריים]]‏}}. [[קלאון (סולטאן ממלוכי)|א-מאלכ אל-מנצור קלאון]] שלט בין השנים [[1290]]-[[1280]]. בתחילת שנות שלטונו הדף כמה מרידות בדואים‏‏בדואים (למשל ב-[[1281]] באזור עזה וב-[[1282]] בשכם), הביס את המונגולים בניסיונם האחרון לכבוש שטחים בארץ‏‏בארץ (‏בב[[קרב חומס‏חומס]], 1281), ואף דיכא ביד רמה קשר שבראשו עמדו אמירי דמשק. פעולות אלה הוכיחו שתקופת בייברס לא הייתה אפיזודה חולפת ושהשלטון הממלוכי יציב ורב כוח. קלאון הרחיב את סמכויותיו של [[עלאא' א-דין]] כממונה על הקדשי ירושלים וחברון, ונתן את האות לתחילת פיתוחה של ירושלים כעיר דת מפוארת ואבן שואבת לעולי רגל. בסוף ימיו החל לשים מצור על העיר הצלבנית האחרונה, עכו, אך מת בטרם נכבשה.

הסולטאן הבא בשושלת היה [[מוחמד בן קלאון]], שמלך, הודח ושב ומלך במשך שלוש קדנציות בין השנים [[1340]]-[[1294]]. הוא שלט על אימפריה חסרת אויב חיצוני רציני, עם הכנסות גבוהות ממסים ומכסים בשל ריכוז כל המסחר מאסיה לאירופה דרך נמליה. מעייניו היו נתונים להוכיח לעולם כולו כי הוא השליט המוסלמי האדיר ביותר, "המנצח, משמיד הכופרים ועבדי האלילים, מכניע הקושרים והמורדים"‏‏{{הערה|1=‏כלשוןכלשון הכתובת מעל הכניסה למסגד האדום (ג'עמא אלאחמר) בצפת.‏}}. כיוון שלא נותרו עוד כופרים לנצח ועובדי אלילים להשמיד, השקיע מוחמד בן-קלאון את מאמציו בבנייה מונומנטלית. הוא הקים את המסגד האדום (ג'עמא אלאחמר) בצפת, ואת הח'אנים בבית שאן ובג'לג'וליה, אך עיקר פעילותו נעשתה על ידי בן בריתו הקרוב, האמיר [[תנכיז]], מושל דמשק וירושלים. באמצעותו שיקם מוחמד בן-קלאון את [[הר הבית]], בנה מבני ציבור רבים‏‏רבים בירושלים{{הערה|1=‏ראוראו [[תנכיז]] וכן [[ירושלים בתקופה הממלוכית#הבנייה הממלוכית בירושלים‏בירושלים|הבנייה הממלוכית בירושלים‏בירושלים]]}} ופיאר את העיר באופן חסר תקדים. בן ברית נוסף היה מושל עזה, האמיר סנג'ר אלג'אולי (שבנה גם בירושלים) שהקים מסגדים, בנה רבות בעיר עזה וכתב ספרי הלכה. מוחמד בן-קלאון היה מוסלמי מלידה (ללא חשד נאמנות לאסלאם) וללא אויב צלבני מבית, לפיכך הקל מעט את ההגבלות על הנוצרים האירופאים ואיפשר ל[[פרנציסקנים|מסדר הפרנציסקני]] דריסת רגל במקומות הקדושים בירושלים בדמות מנזר שבנו על [[הר ציון]].

הבנייה של מוחמד בן קלאון היוותה תפנית ממדיניותו של בייברס. עד אז נבנו מבני ציבור תחת תקציב מבוקר ולצורך תכלית ידועה. לעומת זאת, האופנה שהנהיג מוחמד בן קלאון והנחיל לממשיכיו בבנייה הממלוכית הייתה בניית מבני פאר על-פי אמות מידה אסתטיות ולא משיקולים ענייניים. במבצעי הראווה שלו הושקעו כספים רבים מהאוצר, אך הם לא הועילו כמעט לרווחת הפרט ולחוסנה של המדינה. הוא הביא אומני בנייה מ[[איראן|פרס]] שהעשירו את האדריכלות הממלוכית בפריטים אופייניים, כגון עיטור הנטיפות ([[מוקרנס]]). הוא הנחיל לאמיריו את ההתלהבות מן הבנייה המונומנטלית ועודד את יצר התחרות שלהם. הנוסע [[אבן בטוטה]] העיר ש"האמירים מתחרים זה בזה בבניה"‏‏{{הערה|1=‏[[יוסף דרורי]], '''ירושלים בתקופה הממלוכית''', בתוך [[אלי שילר]] (עורך), '''תולדות ירושלים מחורבן בית שני ועד לתקופה העות'מאנית''', [[אריאל (כתב עת)|אריאל]] 83-84, ירושלים 1992, עמוד 183‏183}}.

המאפיין השלישי של [[המאה ה-15]] בסולטנות הממלוכית היה עליית הסולטאנים מן הבית הבורג'י. סולטאנים אלה היו ממוצא [[צ'רקסים|צ'רקסי]] ותחלופתם על הכס הייתה תכופה, עקב בגידות ועקב גילם המבוגר בדרך-כלל. ארץ ישראל סבלה בפרט מן הקרע שנוצר בין הפקידים הממונים מדמשק, ששלטונה העדיף ממלוכים ממוצא טורקי, לבין השלטון המרכזי בקהיר, שהעדיף בעלי משרות ממוצא צ'רקסי. מצב זה גרם למינויים קצרי מועד של נציבים וממונים מקומיים שניסו לצבור הון אישי גדול ככל האפשר לכיסם הפרטי בזמן שלטונם הקצר על ידי גביית מסים והיטלים משונים{{הערה|1=‏למשללמשל ההכרח על כל נתין יהודי לתת מתנת כסף ובגד חדש לנציב עיר המתמנה לכהונה.‏}}. ההפכפכות במינויים ובנאמנויות גרמה גם לכך, שלבעלי המשרות הבכירות בארץ לא הייתה כל זיקה לאוכלוסייה וכל רצון לפעול לטובתה. השלטון המרכזי ניסה, לפחות להלכה, להתמודד כנגד עושק האוכלוסייה על ידי הפקידים, עדות לכך ניתן למצוא בכתובת שנקבעה מעל אחת הכניסות להר הבית ב-[[1421]].

{{ציטוט|תוכן=אללה דורש אך טוב וצדק. יצאה הפקודה בשנת 1421 מטעם הסולטאן אלמט'פר אחמד על ידי המשגיח על שני החרמים [ויצאה] הוראה נכבדה לכל מושל ונציב שיקראנה לאמור: יש לבטל את כל מיסי העושק וההיטלים אשר חידשו הנציבים ומפקחי השוק ושלא יקח זבן מלקוח דבר אלא במחירו הקבוע.|מרכאות=כן|מקור=עברית: יוסף דרורי‏‏דרורי{{הערה|1=‏התקופההתקופה הממלוכית, בתוך יואל רפל (עורך), '''תולדות ארץ ישראל''', תל אביב, תש"מ, עמ' 439}}}}

הסולטאנים, בעיקר [[ג'קמק]] ו[[ברסבאי]] ממשיכו, ששלטו בין השנים [[1453]]-[[1422]], ניסו להתמודד עם הירידה במסחר ועם התדלדלות הקופה בדרכים שונות. ראשית החרימו רכוש אירופאי ברחבי הסולטנות, אסרו שימוש במטבעות אירופאים, והגבילו יציאת זרים (תמורת יציאה נדרש כופר). הצעד הבא היה הגדלת ה[[מונופול]] השלטוני על המסחר. ב-[[1428]] קנה ברסבאי את כל מלאי ה[[פלפל שחור|פלפל השחור]] שיובא מ[[הודו]] ומכר אותו לסוחרים האירופאים במחיר מופקע שנקבע על-ידו. ממשיכו ג'קמק הרחיב את המונופול על תבלינים, בשמים ושמן זית ויצר במכוון אוירת עונשין נגד האירופאים ששיאה בגירוש הפרנציסקנים ממנזרם בהר ציון בשנת [[1452]]‏.‏{{הערה|1=‏ראוראו [[ירושלים בתקופה הממלוכית#הסכסוך על הר ציון]]‏}} סיבת אוירת המשבר הייתה התחרות החדשה במזרח הים התיכון עם האימפריה העות'מאנית ונמל [[קונסטנטינופול]]. הממלוכים ניסו להראות שהם שומרי האינטרס האיסלמי ונלחמים בנוצרים. כיוון אחר למלחמה בסחר של ונציה וברית ערי איטליה היה ניסיונם של ברסבאי וג'קמק לפתח את נמל [[ג'דה]] שבחצי העי ערב. אזור זה היה נתון לפני זמנם לאיומים חוזרים ונשנים מצד שליטים בדווים מקומיים מ[[תימן]]. בשנות ה-30 של המאה ה-15 עודד ברסבאי את סוחרי הודו ו[[עדן]] להעביר את מסחרם דרך נמל ג'דה וממנו לקהיר, כנתיב סחר עיקרי. בין היתר הייתה מדיניות זו הסיבה לבניית נמל [[א-טור]] במערב [[סיני]]. בנוסף לכך התמודדו הסולטאנים לאורך כל המאה ה-15 בשוד ימי, בעיקר מצד ממלכת קפריסין הצלבנית. מכה ניצחת על הכלכלה הממלוכית ניחתה עם גילוי של נתיב המסחר מאירופה להודו על ידי [[ואסקו דה גאמה]] ב-[[1497]]. משנתגלתה אפשרות לעקוף את המונופול הממלוכי ירדו ההכנסות ממכסים באופן חד והמדינה הממלוכית התרוששה.

לפי תיאוריהם היישוב היהודי התרכז בעיקר בערים (ירושלים, צפת, חברון ועזה) ובכפרים הסמוכים לערים (למשל [[עין זיתים]] ו[[ביריה]] הסמוכות לצפת ו[[כפר יאסיף]] הסמוכה לעכו).{{הערה|1= לפי דיווחי נוסעים יהודים בשלהי התקופה (‏רר' [[יוסף דמונטניא]] ו‏רור' [[מסע משולם מוולטרה בארץ-ישראל|משולם מוולטירה]] בשנת [[רמ"א]], ([[1481]]) ו‏רור' [[עובדיה מברטנורא]] ב-[[1488]]) מספר המשפחות היהודיות ביישובים המרכזיים בארץ היו: בצפת ובנותיה (עין זיתים, ביריה) 300 בעלי בתים. כפר כנא 70‏‏70. חברון 20. שכם 12. (‏‏‏רר' יוסף דמונטניא). עזה 95‏‏95 (ייתכן שכולל את יהודי רפיח ואשקלון לפי ‏רר' משולם מוולטירה, או 60 לפי ‏‏‏רר' יוסף דמונטניא). ירושלים 200 (‏רר' משולם מוולטירה ור' עובדיה מברטנורא מספר על 70 בעלי בתים, ככל הנראה שאר היהודים היו עולים עניים שלא השתקעו בעיר). (על פי: [[יצחק בן צבי]], '''היישוב היהודי בשלהי השלטון הממלוכי''', בתוך יואל רפל (עורך), '''תולדות ארץ ישראל''', תל אביב, תש"מ, עמודים 471-475

השליטים הגנו בדרך כלל על שלום היהודים, עד כי ר' [[עובדיה מברטנורא]] כתב ב-1488: "מן הישמעאלים אין גלות [=התעמרות על בסיס דתי] ליהודים כלל... ואין פוצה פה ומצפצף... וכי יראו הרבה יהודים יחד לא יקנאו כלל"‏‏{{הערה|1=‏[[אברהם יערי]], '''[[אגרות ארץ ישראל]]''', ירושלים תש"י, עמוד 103‏103}}. דוגמה לכך מביא ר' עובדיה מברטנורא בהמשך אגרתו, ב-[[1474]] נהרס בית הכנסת ברובע היהודי בירושלים בידי אספסוף, אך שוקם עד מהרה בהוראת הסולטאן קאיתבאי "נגד [דעתם של] כל שריו ועבדיו וכל עם ארצו" (דברי ר' עובדיה מברטנורא). הסולטאן אף הורה להעניש את המתפרעים. אולם, כמתחייב מתנאי עומר, בתמורה להגנה זו הוטלו על היהודים מגבלות לבוש, איסור לבנות בתי כנסת חדשים (אלא רק לשפץ מבנים קיימים). כמו כן הפעילו הסולטאני הממלוכים את הכלל שרכושו של יהודי שמת ללא קרובים הוחרם לטובת המלכות ובמיוחד הקפידו על תשלום מס גולגולת שהגיע לסכומים עצומים והיה שרירותי לחלוטין. כיוון שהעונש על אי תשלום מס היה מאסר, נחשב תשלום המס ל[[פדיון שבויים]] וסכומים נאספו מקהילות ישראל בכל הפזורה, לעזרת עניי ישראל.

{{ציטוט|תוכן=ופדיון שבויים קרו ליה [קראו לו (חכמים)] מצוה רבה והיא מוטלת על כל ישראל... כגון מי שנתחייב ממון לגויים אם מחמת הלוואה אם מחמת מס, כגון כסף גולגולתא שפורעין בארץ ישמעאל מדי שנה בשנה וכיוצא בהם, והעני ההוא אין עמו כלום, ואם לא יפרע יאסרוהו ויתנוהו בשבי או יכוהו עד שתצא נפשו וימות תחת השבט, אין לך פדיון שבויים גדול מזה, וכל ישראל מצווין לפדותו.|מרכאות=כן|מקור=‏‏[[אשתורי הפרחי]], ([[1322]]){{הערה|1=[[אברהם יערי]], '''[[מסעות ארץ ישראל]]''', תל אביב, תש"ו, עמוד 105}}}}

מוצרים רבים נחשבו כ[[מונופול]] ממלכתי. השלטון קבע את מחיר הסחורות כ[[אורז]], [[קמח]], [[שמן זית]] ו[[סוכר]], בנוסף, הוטלו מסים שונים, חלקם מן השלטון המרכזי וחלקם פרי דמיונה של הפקידות המקומית. רוב מיסי הקנייה חלו על בני החסות (יהודים ונוצרים) ועל עולי רגל וצליינים, כך ש[[יוקר המחיה]] של לא-מוסלמי היה גבוה מזה של מוסלמי. לאנשי דת וממלוכים היו הקלות שונות במונופול. בתקופות שונות הורשו גם איכרים-צמיתים לעסוק במסחר זעיר סמוך לנחלותיהם.‏‏{{הערה|1=א' אשתור, '''עלות המחיה בארץ ישראל בימי הביניים''', בתוך יוסף דרורי (עורך), '''ארץ ישראל בתרופה הממלוכית''', ירושלים תשנ"ג, עמ' 172-188.}}

האזורים החקלאים העיקריים היו '''שיפולי השומרון''', מאזור ראש העין, דרך [[באקה-ג'ת|בקה אל ע'רבייה]] ועד [[נחל עירון]]. המרכז המסחרי והמנהלי של חבל זה הייתה העיר [[קאקון]]. '''[[עמק איילון]]''', אזור בו גידלו בעיקר [[כותנה]] ו[[חיטה]] ושמרכזו היה בעיר לוד. ו'''[[יריחו]]''', בה גידלו [[תמר (עץ)|תמרים]] ו[[בננה|בננות]]‏‏. באזורי ההר גידלו בעיקר [[זיתים]] שהיו סחורה מבוקשת במצריים, בה לא גדלים עצי זית, בעיקר עבור תעשיית ה[[סבון]]. ראוי לציין כי גידול [[גפן|גפנים]] נחשב מגונה על ידי השלטון המוסלמי האדוק.

אדמות [[בקעת בית שאן]] היו אדמות הסולטאן, כלומר כל התוצרת שגדלה בהן הייתה שייכת לאוצר הסולטנות. באדמות אלה גידלו [[קנה סוכר]] ו[[אורז]]. אורז גידלו גם סביב [[הכנרת]] ו[[אגם החולה]]‏‏{{הערה|1=‏זהרזהר עמר, '''גידולי ארץ ישראל בימי הביניים''', ירושלים תש"ס, עמוד 75.‏}}.

עולי הרגל פירנסו גם [[מורה דרך|מורי דרך]] משלוש הדתות, סבלים, מוכרי מזכרות, מוכרי מים ומחברי ספרי הדרכה‏‏הדרכה לצליינים{{הערה|1=‏ראוראו [[ירושלים בתקופה הממלוכית#ירושלים בספרות המסעות|ירושלים בספרות המסעות]]‏}}.