תעלת ההטיה – הבדלי גרסאות

תוואי [[המוביל הארצי|מוביל המים הארצי]] (כנרת – ירקון – נגב) היה אמור להתחיל בגזרת [[גשר בנות יעקב]] שב[[הגליל העליון|גליל העליון]]. התוכנית נועדה לתפוס את מי הירדן ההררי דרומית לגשר (לפני איבוד גובהם בזרימה לכנרת) ולהובילם בתעלת הטיה פתוחה לכורזים. משם יובלו חלקם ל[[ים כנרת]] תוך ייצור חשמל [[אנרגיה הידרואלקטרית|הידרואלקטרי]], והחלק הנותר יוזרמו בתעלת מים מערבה למאגרי צלמון ו[[מאגר אשכול|אשכול]] של המוביל הארצי‏‏הארצי.{{הערה|‏אא"א חברת '[[מקורות]]'‏.}}

העבודות על תעלת הירדן החלו ביולי 1953{{הערה|{{דבר||הוחל בעבודת החפירה של תעלת הירדן|1953/07/06|00403}}}}. ב-2 בספטמבר 1953 החלו העבודות בשטח המפורז{{הערה|בלאס, 1973, ע' 185}}. שני [[מחפר]]ים ראשונים נכנסו לירדן, להתחיל בעבודת ההטיה. הסורים התנגדו לפעילות ישראל באזור המפורז בגשר בנות יעקב, והפריעו לעבודות בירי‏‏בירי.{{הערה|‏שריגשריג ופעיל, 2005, ע' 159.}} במקביל הם מחו ל[[האומות המאוחדות|או"ם]] על העבודות שמבצעת ישראל{{הערה|‏אזדרכתאזדרכת, 2004, עמ' 136–141‏136–141.}}. ראש משקיפי האו"ם בישראל, [[ואגן בניקה]], הכריע ב-24 בספטמבר 1953, שעל ישראל להפסיק את העבודות כל עוד לא הושג הסכם הדדי{{הערה|{{דבר||החלטת בניקה על הפסקה בחפירת תעלת הירדן|1953/09/25|00100}}}}. ב-28 באוקטובר בשעה 23:59 הופסקה העבודה באתר לפי צו הממשלה. ישראל הספיקה לחפור את התעלה באורך 2800 מטר בשטח המפורז, אולם היא לא הייתה עמוקה מספיק למטרתה{{הערה|{{דבר||מה נעשה והושג בחפירת תעלת הירדן|1953/11/04|00400}}}}. ישראל ראתה את ההפסקה של העבודות בשטח המפורז כזמנית והמשיכה בעבודות באזורים האחרים של התעלה. לאורך התעלה נסללה דרך כבושת חצץ לצורך מעבר כלי העבודה{{הערה|{{על המשמר||נמשכת סלילת הכביש ליד תעלת הירדן|1953/12/16|00103}}}}.

בינואר [[1954]] הגישו [[העולם המערבי|מעצמות המערב]] הצעת החלטה שהתירה את המשך העבודות, לאחר הבטחת ערובות לזכויות הערבים בקרקע ובמים. אלא ש[[ברית המועצות]] הטילה וטו וההצעה נדחתה.{{הערה|‏מיכלסוןמיכלסון, ספטמבר 2008, ע' 34‏34.}} לבסוף, כעבור שלוש שנים, נאלצה ישראל להפסיק את עבודות ההטיה ולהשאיר בשטח שמדרום לשטח המפורז [[תעלה]] חפורה [[דיפון|מדופנת]] ו[[סכר]]י מים‏‏מים.{{הערה|‏שריגשריג ופעיל, 2005, ע' 160‏160.}}

עד היום לא הושלם התוואי המקורי של תעלת ההטיה. לאחר שהופסקה הטית הירדן מ[[גשר בנות יעקב]], לא המשיכו בה מטעמים [[פוליטיקה|פוליטיים]], טוען [[שמחה בלאס]], שהיה יוזם הרעיון של הבאת מי הירדן לנגב ושימש במספר תפקידים ממשלתיים. הוחלט לשאוב את כל המים מה[[ים כנרת|כנרת]], ונמנע [[ייצור חשמל|ייצור החשמל]] מן העודפים שהיו צריכים לזרום לכנרת. תכנון לקוי גרם ל[[מים מתוקים|מליחות המים]] יתר על המידה הרצויה, יחד עם הסבת המים למי שתייה, נתייקרה עלות המפעל באופן ניכר. במאי 1964 הושלם [[המוביל הארצי]].{{הערה|‏בלאסבלאס, 1973, עמ' 249–250.}}