תקנות שו"ם – הבדלי גרסאות

ועידת טרוייש הרבתה לעסוק בנושא "ביטול התמיד"{{הערה|‏[[מטאפורה|כינוי מושאל]] לביטול ה[[תפילה (יהדות)|תפילה]], הנחשבת ‏בב[[יהדות]] כחלופה ל[[קורבן התמיד|קרבנות התמיד]] שהוקרבו ב[[בית המקדש]] ובטלו ב[[שבעה עשר בתמוז]].}}. תקנה עתיקה זו, שאף היא מיוחסת ל{{מונחון|רגמ"ה|רבנו גרשום מאור הגולה}}, התירה לאדם שחש כי אחד מהקהל עושק אותו, למנוע קיום [[תפילה|תפילות]] או [[קריאת התורה]] ב[[בית הכנסת]], עד שבית הדין יוציא את הצדק לאור. רבני צרפת הגבילו את זכות ההפרעה, וקבעו כי התובע לדין את חברו והלה מסרב לבוא, רשאי תחילה לעכב שלוש פעמים את [[תפילת ערבית]] בבית הכנסת או את "[[קדושה דסידרא]]", ורק לאחר מכן יוכל לעכב את [[תפילת שחרית]], [[תפילת מנחה|מנחה]] או קריאת התורה. כמו כן, העיכוב יוחל אך ורק בבית הכנסת שבו נוהג הנתבע להתפלל. עוד נקבע, כי אדם שאיבד [[אבידה]] רשאי לעכב את התפילה עד שיתחייבו כל המתפללים כי אם יודע אחד מהם על מקום הימצאהּ, יגלה אותו למאבד.

ויכוח נפוץ נוסף בעניין בית הכנסת נסב אודות מקום "הנחת הנרות", שהיו באותה תקופה מקור התאורה היחיד בלילות. הוויכוח נסוב בין בני העיירות הקטנות שהגיעו להשתתף בתפילות [[הימים הנוראים]] עם בני הקהילות הגדולות, והשאלה הייתה מה ייעשה בשארית הנרות שהביאו עמם הכפריים בבואם להתפלל בעיר ב[[יום הכיפורים]]‏‏. לטענת בני הקהילה הגדולה, הדלקת הנר בבית הכנסת שלהם הקדישה אותו לרשות בית הכנסת ואין לשנות את ההקדש ממקום למקום. הוועידה קיבלה חלקית את טענתם וקבעה, כי על הכפריים להשאיר את מותר נרותיהם בבית הכנסת העירוני, אלא אם כן הדליקו שני נרות, שאז ניתן לקחת אחד מהם על מנת להדליקו בבית הכנסת הקבוע שבעיירה הקטנה.