ראזי – הבדלי גרסאות

'''ראזי''' (ב[[ערבית]]: '''غازي''', ב[[תעתיק]] מדויק: '''ע'אזי'''; ה-ע' מבוטאת כרי"ש גרונית) או '''גאזי''' (ב[[טורקית]]: '''Gazi''') הוא ביטוי ממקור [[ערבית|ערבי]], המציין את ה[[לוחם|לוחמים]] אשר נטלו חלק ב[[ראזייה]], שנקראה מאוחר יותר [[ראזווה]] (غزو‎غزو, או Gazve), ומשמעותה פשיטות כנגד ה[[כופר (אמונה דתית)|כופר]]ים. בהמשך הואדר ביטוי זה והפך להיות [[תואר כבוד]] השמור לאנשים אשר כיבדו את עצמם בביצוע פשיטות כנגד הכופרים, כשהביטוי הופך להיות חלק מהתואר של נסיכים מוסלמיים שונים כגון האמירים של [[אנטוליה]].

ב-[[1484]] כאשר חזר באיזיט מהמערכה במולדובה, הוא ציווה לתעד בכתב את כל המסורות והסיפורים שהיו עד אז מסורות שבעל פה, לגבי האבות המייסדים של הממלכה. רבות מהכרוניקות החשובות פורסמו לאחר נקודת זמן זו. בכתבים הרבים אודות חיי האבות הקדושים, אשר כללו את גרסתם העצמית של העות'מאנים לגבי ההיסטוריה של הכיבושים, תוארו השליטים הראשונים כלוחמי קודש ושמם הואדר תוך הוספת התואר '''ראזי''' לשמם , אף שכלל לא היו כאלו. כך יצרו העות'מאנים חזון היסטורי לגבי עצמם אשר ביאר והעניק לגיטימיות דתית ומוסרית לעליונותם{{הערה|1=Inalcik, Halil, Quataer t, Donald, Economic And Social History of the ottoman Empire 1300-1914, Cambridge University Press, 1994 }}. בתקופתו של באיזיט השני עדיין מתועדת פעילות של ראזים, כאשר מצב הלוחמה הבלתי פוסק בין הראזים המוסלמים לשכירי חרב נוצריים החריף לעימות כולל בין [[1492]] ל-[[1495]], כששבטי ראזים יצאו לפשיטות לאורך נהרות הדנובה וה[[סאווה]] אל תוך הדוכסיות האוסטריות. ב-[[1497]] ראזים‏‏ראזים עות'מאניים בשילוב עם כוחות מולדביים ופרשים [[טטרים]], פשטו לתוך פולין והחריבו חלקים ניכרים מהמחוזות [[פודוליה]] (היום ב[[אוקראינה]]) ו[[גליציה]].

פעילותם החצי עצמאית הפריעה לניהול האימפריה וננקטו פעולות להטמעתם במסגרות הצבאיות והפוליטיות. הראזים ככוח צבאי פעיל אינם מתועדים עוד אחרי תקופת [[סולימאן הראשון]]{{הערה|1=‏InalcikInalcik ,Halil ,The Ottoman Empire, The Classical Age 1300-1600, The Trinity Press, London, 1973 }}. עם זאת עד לפירוק האימפריה העות'מאנית, המשיכו העות'מאנים להעניק את התואר '''ראזי''', ללוחמים ותיקים בעלי ניסיון קרבי עשיר ושהפגינו גבורה בשדה הקרב, כגון [[עות'מאן נורי פאשה]].