דרום ארצות הברית – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ הסרת תו כיווניות |
AutoIKhitron (שיחה | תרומות) clean up באמצעות AWB |
||
שורה 2:
[[קובץ:Confederate Rebel Flag.svg|שמאל|ממוזער|250px|דגל הקרב של [[קונפדרציית המדינות של אמריקה|הקונפדרציה]] מ[[מלחמת האזרחים האמריקנית]], המשולב עד היום בדגלים וסמלים של מדינות הדרום]]
[[קובץ:Magnolia wieseneri.jpg|שמאל|ממוזער|120px|פרח עץ ה[[מגנוליה (צמח)|מגנוליה]], מסמלי מדינות הדרום.]]
'''דרום ארצות הברית''', הנקרא גם '''דיקסי''' (Dixie), וכתלות בהקשר גם '''מדינות הדרום''' או '''הדרום''', הוא [[חבל ארץ]] [[גאוגרפיה|גאוגרפי]]-[[תרבות]]י בדרומה של [[ארצות הברית]], המשתרע מדרום ל[[קו מייסון-דיקסון]] ומקיף, בהגדרה הרחבה ביותר, 16 [[מדינות ארצות הברית|מדינות]], אשר חולקות מאפיינים תרבותיים, [[היסטוריה|היסטוריים]], [[חברה|חברתיים]], [[כלכלה|כלכליים]] ו[[פוליטיקה|פוליטיים]] משותפים, המבדילים אותן מאזורים אחרים בארצות הברית. זהו אזור [[עוני|עני]] יותר מהצפון ומתגוררים בו כ-115 מיליון תושבים (כשליש מאוכלוסיית ארצות הברית).
אזור דרום ארצות הברית כולל את המדינות: [[פלורידה]], [[מרילנד]], [[צפון קרוליינה]], [[דרום קרוליינה]], [[וירג'יניה]], [[וירג'יניה המערבית]], [[דלאוור]], [[אלבמה]], [[קנטקי]], [[מיסיסיפי (מדינה)|מיסיסיפי]], [[טנסי]], [[ארקנסו]], [[לואיזיאנה]], [[אוקלהומה]], [[ג'ורג'יה]] ו[[טקסס]], וגם בתוכו ישנן חלוקות משנה גאוגרפיות ותרבותיות. האזור נקשר היסטורית למדינות [[קונפדרציית המדינות של אמריקה]], שהתפצלו מארצות הברית בתקופת [[מלחמת האזרחים האמריקנית]] על רקע [[זכויות המדינות בארצות הברית|הזכויות שדרשו המדינות מול השלטון הפדרלי]], בפרט בעניין ה[[עבדות]]. סוגיית היחס אל [[אמריקאים אפריקאים|האמריקאים האפריקאים]] המשיכה להדהד במדינות הדרום גם לאחר חקיקת [[התיקון ה-13 לחוקת ארצות הברית]] ששחרר את העבדים, עם חקיקתם של [[חוקי ג'ים קרואו]] במדינות "הדרום העמוק", שנועדו לכפות [[הפרדה גזעית]], אשר באה לסיומה רק לאחר מאבק של [[התנועה לזכויות האזרח של ארצות הברית]] ב[[שנות ה-60 של המאה ה-20]].
שורה 17:
מדינות הדרום מתחלקות לחלוקות משנה גאוגרפיות או היסטוריות-תרבותיות מסורתיות.
מבחינה גאוגרפית מבחינים בין '''מדינות החוף''': [[פלורידה]], [[מרילנד]], [[צפון קרוליינה]], [[דרום קרוליינה]], [[וירג'יניה]], [[וירג'יניה המערבית]] ו[[דלאוור]], לבין '''מדינות המרכז''': [[אלבמה]], [[קנטקי]], [[מיסיסיפי (מדינה)|מיסיסיפי]], [[טנסי]], [[ארקנסו]], [[לואיזיאנה]], [[אוקלהומה]] ו[[טקסס]]. חלוקה נוספת היא בין המדינות השוכנות לחופי [[מפרץ מקסיקו]]: טקסס, אלבמה, לואיזיאנה, מיסיסיפי ופלורידה, לאזורי מדינות [[הרי האפלצ'ים]]: מזרח קנטקי וטנסי, מערב צפון וירג'יניה, מערב מרילנד, וירג'יניה המערבית, דרום-מערב וירג'יניה, צפון ג'ורג'יה וצפון-מזרח דרום קרולינה.
מבחינה היסטורית ופוליטית קיימות חלוקות ל'''דרום הישן''', שכולל את המדינות שהיו קיימות עוד לפני [[מלחמת העצמאות של ארצות הברית]] ב-[[1776]]: וירג'יניה, דלאוור, מרילנד, ג'ורג'יה, צפון קרולינה ודרום קרולינה, וה'''דרום החדש''', הכולל את שאר המדינות שהצטרפו לאיחוד לאחר מכן. שימוש אחר לאותם מונחים הוא חלוקה היסטורית-פוליטית בין "הדרום הישן" שלפני מלחמת האזרחים מול "הדרום החדש" שלאחריה.
'''הדרום העמוק''' (אלבמה, ג'ורג'יה, לואיזיאנה, מיסיסיפי ודרום קרוליינה, מזרח טקסס וצפון פלורידה) הוא האזור שהזין את רוב ה[[סטריאוטיפ]]ים של המונח "דרום ארצות הברית", המופיעים בשלל [[רומן|רומנים]], סרטים, מחזות ו[[פזמון|שירים]]. אלו מתארים חברה חקלאית, [[פטריארכיה|פטריארכלית]], [[דת]]ית, התומכת ב[[הפרדה גזעית]] אך תלויה בעבודת עבדים או משרתים שחורים, שבה יושבים בעלי אחוזות על מרפסות בתי העץ הגדולים שלהם בלב מטעים רחבי ידיים ובנותיהם בשמלות נשף לומדות לנגן [[פסנתר]]. מדינות אלה התבססו על גידולים כגון כותנה (ולפני כן טבק וקנה סוכר), הדורשים ידיים עובדות רבות ולכן הפכו ל[[מדינות עבדות]] מובהקות, שכללו גם מערכת מוסרית שהצדיקה שעבוד והפרדה.
המדינות דרום קרוליינה, אלבמה, פלורידה, ג'ורג'יה, לואיזיאנה ומיסיסיפי קרויות '''מדינות הכותנה'''. במדינות אלה נמצא עד היום הריכוז היחסי הגבוה ביותר של אזרחים ממוצא אפרו-אמריקאי. החלק המרכזי במדינות אלה אף זכה לכינוי '''החגורה השחורה''' (Black Belt), במקור בשל אדמות כהות המצויות במרכז אלבמה ובמיסיסיפי, אך בהשאלה, לציון הריכוז הגדול של אפרו-אמריקאים במדינות אלה{{הערה|[http://www.britannica.com/EBchecked/topic/67652/Black-Belt הגדרה] [[אנציקלופדיה בריטניקה]]}}{{הערה|[http://southernspaces.org/2004/black-belt החגורה השחורה באתר southern spaces]}}.
שורה 30:
=== עד מלחמת האזרחים ===
[[קובץ:A Home on the Mississippi.png|שמאל|ממוזער|250px|"בית על ה[[מיסיסיפי (נהר)|מיסיסיפי]]", בתי אחוזה גדולים עם מרפסות עץ ואווירה אריסטוקרטית במטעי הדרום. לבנים נוסעים בכרכרות ועבדים שחורים הולכים ברגל הצד הדרך. דימויי הדרום השתרשו בתודעה הגלובלית במאות ספרים, סרטים, מחזות ושירים.]]
בתקופה ה[[פרהיסטוריה|פרהיסטורית]] התקיימה באזור עמק ה[[מיסיסיפי (נהר)|מיסיסיפי]] הדרומי ו[[טנסי (נהר)|עמק טנסי]] תרבות [[ילידים אמריקאים|אמריקאית ילידית]] עשירה המכונה [[תרבות מיסיסיפי]].
ב{{ה|מאה ה-16}} ו[[המאה ה-17|ה-17]] הגיעו לאזור [[מגלי ארצות]] אירופים בהם [[ארננדו דה סוטו]] (שנחת ב-[[1539]] על חופי פלורידה), [[ג'ון סמית']] ואנשיו שייסדו ב-[[1607]] את [[ג'יימסטאון]], היישוב האנגלי הראשון בווירג'יניה ו[[פייר לה מואן ד'איברוויל]] (Pierre Le Moyne d'Iberville שייסד את [[לואיזיאנה הצרפתית]] ב-[[1698]]). באזור חיו בני אומות אמריקאיות ילידיות רבות כ[[צ'רוקי]], אלבמה, אפלצ'י, קאדו, [[צ'יקסו]], צ'וקטאוו, מוסקוגי ואחרות. רוב רובה של אוכלוסייה זו הושמד עקב מגע עם האירופאים שהביאו עמם [[מחלה מדבקת|מחלות מדבקות]]{{הערה|[[#zinn|היסטוריה עממית של ארצות הברית]], עמ' 31}}.
מתיישבים אנגלים החלו להגיע החל מ-1607 והתיישבו באזורי החוף של הדרום חלק ניכר מהמתיישבים היו [[משרת חוזי|משרתים חוזיים]] שעם שחרורם קיבלו חלקות אדמה וכך התפתחו המושבות מערבה, במאה ה-18 הגיעו התיישבויותיהם למרגלות הרי האפלצ'ים{{הערה|Deanna Barker, Frontier Resources, [http://www.webcitation.org/query?url=http://www.geocities.com/nai_cilh/servitude.html&date=2009-10-24+10:13:36 Indentured Servitude in Colonial America]}}. רבים מן המשרתים החוזיים הללו איבדו את נחלותיהם לטובת ספסרי קרקעות והפכו ל[[אריסות|אריסים]]{{הערה|[[#zinn|היסטוריה עממית של ארצות הברית]], עמוד 59}}. מתיישבים ספרדים יישבו את פלורידה וטקסס במהלך המאה ה-17 ומתיישבים צרפתים הגיעו במאה ה-18 ליישב את דרום לואיזיאנה (שהשתרעה לכל אורך עמק המיסיסיפי מגבול [[קנדה]] ודרומה עד למפרץ מקסיקו). ב-[[1718]] נוסדה [[ניו אורלינס]], העיר הגדולה בדרום ארצות הברית וכארבעים שנה מאוחר יותר היגרו אליה מתיישבים קתולים מ[[אקדיה]] (כיום בקנדה), הנקראים [[קייג'ון]] ושומרים על תרבות ייחודית. בסוף המאה ה-18 הגיעו סקוטים ואירים ליישב את אזורי הרי האפלצ'ים הדרומיים.
ב-[[1767]] הושלמה מדידתו וסימונו של [[קו מייסון-דיקסון]], קו שנועד לסימון חלקות בין שטחי בעלות של משפחות בריטיות ושהיה למעשה הגבול התרבותי בין צפון ארצות הברית לדרומה.
שורה 47:
[[קובץ:Trails_of_Tears_en.png|שמאל|ממוזער|250px|"נתיב הדמעות" - מפת הנדידה המאולצת של האינדיאנים ב-1830]]
ב-[[4 ביולי]] [[1845]] התקבלה טקסס כמדינה פדרלית באיחוד של ארצות הברית. ב-[[24 באפריל]] [[1846]] פרצה [[מלחמת ארצות הברית-מקסיקו]], לאחר סכסוך על מיקומו של קו הגבול בין טקסס למקסיקו. מדינות הדרום תמכו במלחמה מתוך כוונה שבשטחים החדשים שייכבשו מידי מקסיקו ממערב למיסיסיפי יכוננו מדינות עבדות. בסיום המלחמה ב-[[1848]] נפתחה שאלת העבדות בשטחים שנכבשו – [[קליפורניה]], [[נבדה]], [[יוטה]], [[אריזונה]] וחלקים מ[[ויומינג]], [[קולורדו]], ו[[ניו מקסיקו]] – תוך אפשרות לערעור האיזון שהושג בפשרת מיזורי. בעוד שקבלת טקסס כמדינת עבדות אוזנה עם קבלת ויסקונסין כמדינת חירות, קבלת קליפורניה כמדינת חירות יכלה להפר את האיזון. חלוקת קליפורניה לשתי מדינות, צפונית ודרומית נפסלה עקב חוסר ההתאמה של [[דרום קליפורניה]] לחקלאות חוות ומטעים. על מנת לאפשר את קבלת קליפורניה תוך ערעור פשרת מיזורי התקבלה '''[[פשרת 1850]]''' שעיקרה קיצוצה של טקסס לגבולותיה הנוכחיים (ללא חלקים מניו מקסיקו שנתבעו על ידה), יצירת ממשלות טריטוריאליות מבוססות על רעיון ריבונות העם בטריטוריות של ניו מקסיקו ויוטה, קבלתה של קליפורניה כמדינת חירות, ביטול הסחר בעבדים ב[[מחוז קולומביה]] והנהגת [[חוק העבד הנמלט 1850|חוק העבד הנמלט]] שייטיב עם הדרום. במסגרת החוק הוטלה חובה על אזרחי צפון ארצות הברית להחזיר דרומה עבד שנמלט ממדינה דרומית לצפונית. בשנת [[1854]] באה הפשרה לקצה עם חקיקת [[חוק קנזס-נברסקה]] שביטל את הפשרה והתיר את ההחלטה האם לקיים עבדות במדינה, לאזרחי המדינה. על אף מגבלות התנועה והתמריצים שניתנו לתופסי עבדים, תנועת בריחת העבדים אל ארצות החירות לא פסקה ואף גברה, נתיבי הבריחה צפונה הפכו לרשת מחתרתית תחת הנהגתה של שפחה נמלטת בשם [[הארייט טאבמן]] וזכו לכינוי "[[רכבת המחתרת]]".
הדרום היה תלוי כלכלית בצפון, כיוון שחקלאות חייבה לקיחת [[הלוואה|הלוואות]] ואלו הוענקו על ידי בנקים בצפון-מזרח ארצות הברית. אך לדרום היה כוח פוליטי רב. 9 מתוך 12 הנשיאים שקדמו למלחמת האזרחים הגיעו מן הדרום ולדרום המאוכלס היה רוב קבוע בקונגרס. ב-1854 נוסדה [[המפלגה הרפובליקנית]] שתבעה את עצירת התפשטות העבדות מעבר למדינות בהן היא קיימת והתנגדה לחוק העבד הנמלט, שקומם במיוחד את אזרחי הצפון כיוון שכפה עליהם שיתוף פעולה עם מוסד העבדות. אוכלוסיית הצפון גדלה במהירות עקב גלי ההגירה. הדרום נותר שרוי במבנה מעמדי קשיח שבראשו אריסטוקרטיה של בעלי מטעים עשירים ושמרנים שחששו מכל חידוש "צפוני"{{הערה|[[ארנון גוטפלד]], '''ממושבות למלחמת אזרחים''', [[האוניברסיטה המשודרת]] 1986 עמ' 110}}. ב-[[1856]] איבד הדרום לראשונה את הרוב בקונגרס ולא יכול היה להשתיק עוד את הקולות שקראו לביטול מוחלט של "המוסד המיוחד של הדרום".
שורה 56:
בשנת [[1860]], ערב מלחמת האזרחים, התקיימה עבדות בפועל ב-15 מתוך 16 המדינות. 8 מיליון תושבים לבנים החזיקו בכ-4 מיליון עבדים, אך היו אזורים חקלאיים בדרום שבהם מספר השחורים היה גבוה מפי 10 ממספר הלבנים. מתוך האוכלוסייה הלבנה, 380,000 בלבד היו בעלי עבדים, אך למעלה ממחציתם החזיקו בלא יותר מ-4 עבדים ורק כ-15,000 החזיקו שלושים עבדים או יותר. אולם רוב האוכלוסייה הלבנה הייתה מאוחדת בהזדהותה עם העילית הכלכלית והפנימה את ההזדקקות לכוח העבדים כיסוד הכלכלה הדרומית{{הערה|[[ארנון גוטפלד]], '''ממושבות למלחמת אזרחים''', [[האוניברסיטה המשודרת]] 1986 עמ' 107-9}}.
ב[[הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1860|בחירות לנשיאות ארצות הברית בשנת 1860]], ערכה המפלגה הרפובליקנית, בהנהגתו של [[אברהם לינקולן]], קמפיין נגד הרחבת העבדות מעבר למדינות שבהן התקיימה העבדות עד אז. הרפובליקנים היו חסידים נלהבים של [[לאומיות]], ובמצע הבחירות שלהם בשנת 1860 דחו כל צורה של איום לפירוק האיחוד, כהכרזה של בגידה. לאחר הניצחון הרפובליקני בבחירות, ולפני שהממשל החדש תפס את מקומו ב-[[4 במרץ]] 1861, הכריזו 6 מדינות ה[[כותנה]] (דרום קרוליינה, אלבמה, פלורידה, ג'ורג'יה, לואיזיאנה ומיסיסיפי) על פרישתן מהאיחוד וחברו יחדיו כדי ליצור את הקונפדרציה של מדינות אמריקה בראשות [[ג'פרסון דייוויס]], וחודש מאוחר יותר הצטרפה גם טקסס. הממשל היוצא של הנשיא [[ג'יימס ביוקנן]] וגם הממשל הנכנס בראשותו של אברהם לינקולן, דחו את חוקיותו של מהלך הפרישה, והחשיבו אותו כמרד. שמונה המדינות הנוספות שבהן התקיימה עבדות, דחו את רעיון הפרישה בשלב הזה.
פעולות האיבה החלו ב-[[12 באפריל]] 1861, כאשר כוחות הקונפדרציה תקפו את ה[[קרב פורט סאמטר|מצודה של צבא ארצות הברית]] ב[[פורט סאמטר]] שבמדינת דרום קרוליינה. תגובתו של לינקולן הייתה גיוס של צבא מתנדבים מכל מדינה באיחוד כדי לכבוש מחדש את השטח הפדרלי. תגובה זו הביאה להכרזת פרישה של ארבע מדינות עבדות נוספות (וירג'יניה, ארקנסו, טנסי וצפון קרוליינה). שני הצדדים גייסו צבאות, כאשר האיחוד תפס את השליטה במדינות הגבול בתחילתה של המלחמה והטיל [[הסגר הימי על הקונפדרציה של אמריקה|סגר ימי]] שלמעשה סיים בפועל את מכירות הכותנה שעליהן נשענה כלכלתו של הדרום, וחסם את רוב הייבוא. במזרח, נותרה הלוחמה היבשתית ללא הכרעה בשנים 1861-62, כאשר הקונפדרציה הצליחה להדוף את התקפותיו של האיחוד, שנועדו לכבוש את בירת הקונפדרציה, [[ריצ'מונד]] שבווירג'יניה. בספטמבר 1862, הפכה [[הכרזת האמנציפציה]] של הנשיא אברהם לינקולן את סיום העבדות במדינות הדרום לאחת ממטרות המלחמה{{הערה|פרנק .ל. ויליאמס, '''לעשות פחות ולעשות יותר: הנשיא וההצהרה—חוקית, צבאית, ופוליטית", עמ' 74-5}}, והניאו את הבריטים מלהתערב בנעשה{{הערה|הווארד ג'ונס, [http://books.google.co.il/books?id=Am9yuBg4eOYC&printsec=frontcover&dq=Howard+Jones,+Abraham+Lincoln+and+a+New+Birth+of+Freedom:+The+Union+and+Slavery+in+the+Diplomacy+of+the+Civil+War&source=bl&ots=mVIy5S2bY4&sig=kGGLmh4nbNVPyTM-1RaH4cmlSX4&hl=iw&ei=mQ1wTZuLN4aMswbZ7fzqDg&sa=X&oi=book_result&ct=result&resnum=2&ved=0CB8Q6AEwAQ#v=onepage&q&f=false אברהם לינקולן ולידתו המחודשת של החופש: האיחוד והעבדות בדיפלומטיה של מלחמת האזרחים], עמ' 154}}.
שורה 70:
{{ערך מורחב|תקופת השיקום}}
בתקופה שאחרי המלחמה, בין השנים [[1865]] ל-[[1877]], ניסתה ממשלת ארצות הברית לפתור את הבעיות ארוכות הטווח שהתעוררו כתוצאה מהמלחמה ובעיקר חזרת מדינות הקונפדרציה לברית, גורלם של מנהיגי הקונפדרציה ומפקדי צבאה ומצבם החוקתי והחוקי של העבדים המשוחררים. הממשל לא היה החלטי ונע בין פייסנות ותוקפנות ולבסוף נטש כל ניסיון מרכזי לאכוף מרות פדרלית על מדינות הדרום. בתום הלחימה היו מדינות הדרום הרוסות, השדות נזרעו במכשולים והערים נהרסו ונבזזו, חלק ניכר מהעילית החברתית נפגעה. התמוטטות השיטה הכלכלית הדרומית העבירה את השליטה בהון מידי בעלי המטעים לידי בעלי הון מהצפון, בעלי בתי חרושת ואילי רכבות{{הערה|[[ארנון גוטפלד]], '''ארצות הברית ממלחמת האזרחים למלחמה הקרה''', [[אוניברסיטה משודרת]] 1989 עמ' 17}}. גם מעמדם החוקי של העבדים המשוחררים בתום המלחמה נותר מעורפל ביותר. התיקון השלושה עשר אמנם שחרר את העבדים, אך לא קבע בדיוק מה מעמדם, ולא היה ברור אם העבדים המשוחררים הם אזרחי המדינה והאם יש להם למשל [[זכות בחירה|זכות הצבעה]].
אברהם לינקולן הכריז מיד עם תום המלחמה על "השיקום הנשיאותי". הוא הוביל קו פייסני ולגליסטי שהתבסס על הנמקות חוקתיות ולפיו כיוון שפרישת המדינות מהברית לא הייתה חוקית יש להחזיר את המדינות לברית תוך חיובן לאשר את החוקים שנחקקו בעת "היעדרותן", כלומר [[התיקון השלושה עשר לחוקת ארצות הברית|התיקון השלושה עשר]] – שחרור העבדים. מול לינקולן ניצבו הרפובליקנים הרדיקלים, לפיהם יש להעניש קשות את מדינות הדרום ומנהיגיהן ולהקשות על חזרתן לאיחוד. לפי פרשנותם הפכו שטחי המדינות לטריטוריות חופשיות (כמו הטריטוריות במערב), הכפופות לקונגרס ולא לנשיא (פרשנות זו נוצרה כדי לנצל את הרוב הרפובליקני בקונגרס). המאמינים בדעה זו דרשו אזרוח מלא של עבדים המשוחררים תוך מתן זכויות כתנאי להחזרת המדינות.
שורה 100:
[[קערת האבק|סופות האבק]] הנוראות שהתחוללו במרכז ארצות הברית מ-[[1931]] ועד [[1939]] ו[[השפל הגדול]] החל מ-[[1929]] פגעו בדרום באופן אנוש. הכלכלה החקלאית מבוססת מטבעה על השקעה בציוד וזרעים הנלקחת כהלוואה, המוחזרת לאחר קציר מוצלח ומכירת התוצרת. אובדן תוצרת חקלאית מחד, וחוסר יכולת לקבל [[אשראי]] בנקאי מאידך, מוטטו את הכלכלה הדרומית. הדבר הביא לגל שני של הגירה, בעיקר ממדינות המרכז, אוקלהומה, ארקנסו וטקסס אל קליפורניה ואריזונה. מרבית המהגרים בגל זה היו חקלאים [[אריסות|אריסים]] לבנים שאיבדו את כל רכושם ופועלים לבנים ושחורים שנותרו מובטלים{{הערה|שם=JG|[http://www.pbs.org/fmc/interviews/gregory.htm על ההגירה הגדולה עם ג'יימס גרגורי]}}. גל ההגירה מצא את ביטויו בספר [[ענבי זעם]] מאת [[ג'ון סטיינבק]], המתאר את הגירתה של משפחה מאוקלהומה לקליפורניה.
הנשיא [[פרנקלין דלאנו רוזוולט]] הכריז על הדרום כאזור בעל חשיבות עליונה לשיקום במסגרת ה"[[ניו דיל]]", שבא לשקם את ארצות הברית בשלהי השפל הגדול. המיזם הממשלתי המרכזי והגדול ביותר היה הקמת [[רשות עמק טנסי]], שנועדה לבניית [[סכר]]ים לייצור [[חשמל]], תוך ויסות זרימת נהרות ומניעת שטפונות. הרשות פעלה לשיקום רובה של מדינת טנסי וחלקים גדולים של אלבמה, מיסיסיפי וקנטקי.
אחד משיאי עיוותי הדין כלפי האוכלוסייה השחורה בדרום היה משפטם של [[נערי סקוטסבורו]], תשעה נערים שחורים שהואשמו באונס ונוהל נגדם משפט שערורייתי שהחל ב-[[1931]] והדיו נמשכו לאורך העשור כולו. אירוע זה הצטרף למעשה [[הלינץ' בתומאס שיפ ואברהם סמית']], שנערך אף הוא על רקע גזעני בשל האשמה ב[[אונס]]. עקב משפטם של נערי סקוטסבורו כתבה [[נל הרפר לי]] את הספר (שהוסרט מאוחר יותר) "[[אל תגע בזמיר]]", בעקבות הלינץ' נכתב השיר "[[פרי מוזר]]", שהתפרסם בביצועה של [[בילי הולידיי]]. יצירות אמנות אלה עוררו אזרחים ליברלים בצפון (רבים מהם [[יהדות ארצות הברית|יהודים]]{{הערה|[http://www.pbs.org/itvs/fromswastikatojimcrow/relations.html מצלב קרס לג'ים קרואו], [[PBS]]}}) להתקומם כנגד הגזענות. הדבר הוביל ליצירת קבוצות לעירור מודעות לנעשה בדרום, שחלקן פעלו בחסות [[המפלגה הקומוניסטית של ארצות הברית|המפלגה הקומוניסטית]]{{הערה|[[#zinn|היסטוריה עממית של ארצות הברית]], עמ' 597}}. אחד האישים שגילו סימפטיה למצב היה [[איירה גרשווין]], אחיו של [[ג'ורג' גרשווין]], שעודד אותו לכתוב על מצבם של השחורים. התוצאה הייתה ה[[אופרה]] [[פורגי ובס]] שעלילתה מתרחשת בדרום קרוליינה ושכל גיבוריה שחורים, שכללה ביקורת קשה כנגד הגזענות{{הערה|[http://books.google.co.il/books?id=VN8PWhVnazwC George Gershwin: his life and work by Howard Pollack] pp. 207-209}}. על אף גלים שהחלו להתעורר בצפון הליברלי כנגד גזענות הדרום, הם לא השפיעו לא על הממשל הדמוקרטי ולא על בית המשפט העליון לכפות שינוי מדיניות בדרום. רוזוולט, שהיה מן המפלגה הדמוקרטית, נזקק לכוחם של נציגי המפלגה ממדינות הדרום ולפיכך לא קידם חוקים הקשורים לזכויות האדם וכאשר הוגש לקונגרס ב-[[1935]] חוק נגד מעשי לינץ' לא תמך בו כדי לא להתעמת עם נציגי מפלגתו. גם [[הארי טרומן]] לא הוציא צו נשיאותי בנדון, ב-[[1946]] מינה וועדה שהמליצה לחוקק חוק נגד לינץ', לבטל את האפליה בזכות הבחירה ובעבודה ולהקים נציבות זכויות אדם במשרד המשפטים. הנימוקים להמלצותיה היו: מוסרי, כלכלי (האפליה עולה כסף ואינה מנצלת כשרונות) ופגיעה במעמד הבינלאומי. על אף כל זאת לא נעשה דבר בדרום והתיקונים ה-14 וה-15 שהבטיחו כל זאת לא נאכפו{{הערה|[[#zinn|היסטוריה עממית של ארצות הברית]], עמ' 599-600}}.
שורה 112:
[[קובץ:101st Airborne at Little Rock Central High.jpg|שמאל|ממוזער|250px|חיילים מה[[הדיוויזיה המוטסת ה-101]] אשר נשלחו בהוראת הנשיא [[אייזנהאואר]], מלווים את תשעת התלמידים האפרו-אמריקאים לתוך תיכון [[ליטל רוק]] שב[[ארקנסו]] על מנת לאכוף את צו בית המשפט ב[[משבר ליטל רוק]], 1957.]]
לאחר המלחמה התפתחו ערי הדרום בקצב גבוה, הודות לכלכלת [[לסה פר]] [[קפיטליזם|קפיטליסטית]]. הערים [[אטלנטה]], [[בירמינגהאם (אלבמה)|בירמינגהאם]], [[שארלוט (קרוליינה הצפונית)|שארלוט]], [[יוסטון]], [[דאלאס]], [[נאשוויל]] ו[[ליטל רוק]] הפכו ל[[מטרופולין|מטרופולינים]] מקומיים שבהם התפתחו מוסדות פיננסיים, מסחר ותעשייה.
למרות הקדמה ושירותם של אזרחים שחורים במלחמה, נותרו מדינות מסוימות בדרום העמוק, ובפרט מדינת מיסיסיפי שרויות בעוני עמוק (מיסיסיפי הייתה המדינה הענייה ביותר בארצות הברית ב[[שנות ה-50 של המאה ה-20]] ואזור [[הדלתא של מיסיסיפי]] היה העני ביותר בה) ובגזענות עמוקה. חוקי ג'ים קרואו הוחרפו ומעשי לינץ' היו שכיחים. התמונה החלה להשתנות בזכות היבחרו של [[ארל וורן]] לנשיא בית המשפט העליון, שהנהיג בית משפט פדרלי ליברלי ולוחמני. ב-[[1954]], זמן קצר לאחר היבחרו פסק, ב[[פסק דין בראון נגד מועצת החינוך]], כי הפרדה גזעית ודוקטרינת "נפרדים אבל שווים" אינן חוקתיות ושאין להפריד בין תלמידים לבנים ושחורים במוסדות החינוך הציבוריים. בשנת [[1955]] נוסדה [[התנועה לזכויות האזרח של ארצות הברית|התנועה לזכויות האזרח]] על מנת לקדם חקיקה, לבחון חוקתיות של חוקי ג'ים קרואו ולאתגר את אכיפתם. בעקבות התקדים שיצר פסק הדין נרשמו בשנת [[1957]] תשעה ילדים אפרו-אמריקאים לבית הספר התיכון המרכזי של ליטל רוק, ארקנסו, בניסיון לבחון את מימוש אכיפת החוק. הניסיון נתקל בהתנגדות עזה של מושל המדינה, [[אורוול פאבוס]], שהובילה להתערבות של כוח צבאי פדרלי כדי לאכוף את מימוש ההחלטה. אירוע זה, שנודע כ[[משבר ליטל רוק]], הוכיח שהממשל הפדרלי קץ בהפרדה הגזעית בדרום. אולם, ב-1965, כעשר שנים מאוחר יותר, עדיין 75% ממחוזות החינוך בדרום עדיין הפרידו בין שחורים ללבנים{{הערה|[[#zinn|היסטוריה עממית של ארצות הברית]], עמ' 601}}.
שורה 120:
אחת הדוגמאות למהפך שחל בדרום הוא סיפורו של השיר "Georgia on My Mind". השיר נכתב על ידי [[הוגי קרמייקל]] לאחותו, ג'ורג'יה. הזמר האפרו-אמריקאי [[ריי צ'ארלס]], ביצע את השיר ב-[[1960]], כאשר הקישור לא היה עוד לנערה אלא למדינת ג'ורג'יה, מדינת ילדותו של צ'ארלס. אולם צ'ארלס סירב להופיע בפני קהל נפרד ולכן לא הופיע באותה עת עם השיר בג'ורג'יה{{הערה|[http://www.kgbanswers.com/why-did-ray-charles-get-banned-from-georgia/4541803 למה רייצ'ארלס לא הופיע בג'ורג'יה]}}. עם זאת, ב-[[1979]] הוזמן על ידי בית הנבחרים לבצע את השיר, שהפך רשמית ל[[המנון]] המדינה.
ביטול ההפרדה הגזעית הפך את הדרום ליעד עבור אזרחים מן הצפון. התרבות העשירה ומזג האוויר הנוח עודדו [[תיירות]] פנים ומגורי-חורף עבור אזרחים צפוניים ובדרום החלה להתפתח מסורת תיירותית בעיקר בערי החוף. במהלך [[שנות ה-70 של המאה ה-20|שנות ה-70]] ואילך החלו להגיע אל מדינות הדרום מהגרים היספניים ומסתננים רבים ממקסיקו, [[קובה]], [[פוארטו ריקו]] ומדינות נוספות והגדילו את האוכלוסייה החלשה והענייה באזור.
הדרום עדיין נותר בכללו עני יותר משאר חלקי ארצות הברית. [[הוריקן קתרינה]] שהכה ב[[לואיזיאנה]] ב-[[29 באוגוסט]] [[2005]] וגבה 1,836 קורבנות, רובם בני מיעוטים עניים, הפנה את תשומת לב האומה להזנחה המתמשכת של הדרום ולמצבה הקשה והמוחלש של אוכלוסייתו{{הערה|[http://www.katrina.house.gov/ מסקנות ועדת החקירה לתגובת הממשל הפדרלי להוריקן קתרינה ותגובות ממשלי המדינות]}}.
שורה 131:
חבל ארץ זה הוא [[אגן ניקוז|אגן]] שטוח ונמוך ומשתפל מזרחה לעבר [[האוקיינוס האטלנטי]] ודרומה לעבר [[חוף המפרץ של ארצות הברית]] שעל [[מפרץ מקסיקו]]. נהרות ונחלים רבים, קצרים במזרח (בין הרי האפלצ'ים לאוקיינוס) וארוכים יותר במערב, מבתרים אותו. חלקיו הפנימיים מגיעים במקומות ספורים לגובה שמעל ל-200 מ'. נהר המיסיסיפי מחלק את האגן לחלק מזרחי ומערבי. נהרות גדולים חשובים נוספים הם [[נהר ארקנסו]] ו[[הנהר האדום (דרום ארצות הברית)|הנהר האדום]].
האקלים בחבל הארץ הוא [[אקלים סובטרופי גשום|סובטרופי גשום]] בחלקו הדרומי, המאופיין ב[[חורף]] מתון וטמפרטורה גבוהה ב[[קיץ]] וגשמים בכל העונות. כמויות ה[[משקעים]] מגיעות ל–1,500 מ"מ לשנה. בחלקו הצפוני של האזור משתרע אקלים יבשתי לח המתאפיין בקיץ ארוך (כ-7-8 חודשים בשנה בהם הטמפרטורה הממוצעת ביום עולה על 10 [[מעלות צלזיוס]]) עם משקעים בכל העונות בכמות של למעלה מ-700 מ"מ גשם בשנה. בחורף יורד לעתים [[שלג]].
בשל שפע הגשמים הנחלים שופעי מים במשך כל ימות השנה. בשל קשיי ניקוז ופני הנוף המישוריים נוצרים במקום [[שפך נהר|שפכי הנהרות]] לים שטחי [[ביצה (סביבה טבעית)|ביצות]] גדולים ב[[דלתת המיסיסיפי]] בלואיזיאנה ובדרום פלורידה. הביצות עשירות בצמחייה ובבעלי חיים.
שורה 147:
רוחבו של רכס האפלצ'ים הדרומי הוא כ-250 ק"מ וגובהם נע בין 400 ל-2000 מ', הרכס נחלק ל-4 רצועות אורך ממזרח למערב:
ה'''פידמונט''' (Piedmont), הנמוך שבין חלקי האפלצ'ים (200 – 400 מ'), משתפל במתינות למזרח ובו קרקע מעובדת רבה. את הפידמונט תוחם ממערב "קו המפלים", ששימש כגבול ההתפשטות היישובית מערבה וכיום מהווה מקור להפקת [[אנרגיה]] [[הידרואלקטרי]]ת.
'''הרכס הכחול ([[בלו רידג']])''' (Blue Ridge), שגבהו נע בין 400 ל–2000 מ'. דרום הרכס הכחול מהווה את החלק הגבוה והרחב שלו, קרוי '''הרי הסמוקי''' ומהווה את האזור ההררי ביותר בכל מזרח ארצות הברית. האזור נותר מיועד כולו ורובו נכלל בשמורת הטבע הענקית של הרי הסמוקי.
האוכלוסייה המועטה החיה באזור מקיימת משקים חקלאיים קטנים ונקראת "[[הילבילי]]".
'''רצועת "רכס ועמק"''' (Ridge-and-Valley) הוא רצועה המורכבת מ[[בתרונות]] עמוקים וצפופים של רכסים ועמקים. בדרום הרצועה צרה יחסית.
שורה 163:
==כלכלה==
מדינות הדרום התבססו באופן מסורתי על [[חקלאות]] של גידול יחיד הגדל בחלקות גדולות, שהיו בבעלות בעלי [[אחוזה|אחוזות]] שהשתמשו בעבודת [[עבדות בארצות הברית|עבדים]] [[אמריקאים אפריקאים]]. המתיישבים ה[[אירופה|אירופאים]] בדרום היו ברובם מהגרים ותיקים שהגיעו ליבשת בעיקר במאות [[המאה ה-17|ה-17]] ו[[המאה ה-18|ה-18]] מ[[אנגליה]], מ[[אירלנד]], מ[[סקוטלנד]], מ[[צרפת]] (לאזור [[לואיזיאנה הצרפתית]]), מ[[גרמניה]], ומ[[ספרד]] ו[[מקסיקו]] (בעיקר לפלורידה ולטקסס). עם זאת, גלי [[הגירה לארצות הברית|ההגירה]] הגדולים של [[המאה ה-19]] פסחו על הדרום, והגיעו בעיקר למדינת הצפון העירוניות יותר. הדרום טיפח מורשת [[אריסטוקרטיה|אריסטוקרטית]] בסגנון אירופאי, וסיפק את רוב התנובה החקלאית למדינות הצפון, בעיקר [[כותנה]], [[טבק]], [[אורז]] ו[[קנה סוכר]], אך נותר משועבד כלכלית ל[[בנק]]ים של צפון-מזרח היבשת ולקובעי המדיניות ב[[ממשל ארצות הברית|ממשל הפדרלי]] הצפוני, שהתבססו על כלכלה עירונית ועל מערכת ערכית שונה{{הערה|[[ארנון גוטפלד]], '''ממושבות למלחמת אזרחים''', [[האוניברסיטה המשודרת]] 1986 עמ' 108}}.
עד [[שנות ה-30 של המאה ה-20]] כללה אוכלוסיית הדרום שכבה דקה של בעלי קרקעות, [[אריסות|אריסים]] רבים ועבדים משוחררים שחיו בעוני. העוני גרם למעבר אוכלוסייה צפונה, בעיקר של שחורים, לאזורי תעשייה חדשים. אחרי [[מלחמת העולם השנייה]] החלה להתקיים תעשייה חדשה המבוססת על [[נפט]], [[גז טבעי]], [[פטרוכימיה]], [[טקסטיל]], תעשיית [[מזון]] ועוד. תעשייה זו גדלה במהירות ונקלטו בה עובדים רבים, גם כאלה שנפלטו מהחקלאות. גם החקלאות שינתה את אופיה, והיא מתבססת כיום על חוות גדולות וממוכנות המעסיקות מעט ידיים עובדות. את מקומה של הכותנה החליפו גידולים רווחיים יותר, כגון [[מרעה]] ל[[בקר]], [[תירס]] ו[[סויה]], ב[[מחזור זרעים]] שהחליף את ההתבססות על גידול יחיד והגדיל את תנובת הקרקע.
שורה 208:
==== בלוז ====
{{ערך מורחב|בלוז}}
מקורו של הבלוז לוט בערפל. כמו הספיריטואלז, הוא בנוי משילוב של שירי נשמה עם שירת העבדים. מטבע הדברים, בשל היותם עבדים, השחורים בארצות הברית לא ידעו קרוא וכתוב, על אחת כמה וכמה שלא ידעו [[תווים]]. אך כשעבדו בשדות ה[[כותנה]], היו שרים שירים [[עצב (רגש)|עצובים]] שהמציאו בעל-פה, ואשר ביטאו את מצוקתם או שירים שנשזרו בהם קטעי נבואות נחמה מהתנ"ך. שירים אלה נקראו "שירי עבודה" (Work Songs) או "שירי עצבות" (sorrow songs) והיוו תשתית לבלוז{{הערה|[http://www.pbs.org/jazz/time/time_slavery.htm הפרק "זמן עבדות" מסדרה על תולדות הג'אז] של [[PBS]]}}.
עם שחרור העבדים במחצית השנייה של המאה ה-19, החלה מוזיקת הבלוז להתפתח ולהתפשט אל מעבר לשדות הכותנה. תמלילי השירים החלו להיות מתוחכמים יותר ושולבו בהם ציניות והסתכלות וביקורת אירונית על מצבם. זמרים שחורים היו עומדים במרכז כיכרות הערים והיו שרים לקהל הרחב. צורה זו של בלוז ווקאלי (השימוש ב[[כלי נגינה]] בשנים אלו, הסתכם, לכל היותר, בליווי שולי ופשוט אשר נועד לתת [[קצב (מוזיקה)|קצב]]) הייתה נפוצה באותה תקופה באזור [[הדלתא של מיסיסיפי]]. בין חלוצי הסוגה נמנים [[רוברט ג'ונסון]], [[מא רייני]], [[בליינד למון ג'פרסון]] ואחרים.
בתחילת [[המאה ה-20]], החל הבלוז לצבור פופולריות באזורים נוספים ברחבי ארצות הברית, בין השאר בעקבות גלי הגירה של שחורים מהדלתא לערים צפוניות יותר (ובראשן, מבחינת התפשטות הבלוז, שיקגו). אז גם התפרסמו יצירות הבלוז הראשונות: "ממפיס בלוז" ([[1912]]) ו"סיינט לואיס בלוז" ([[1914]]) מאת [[ויליאם כריסטופר הנדי]] (שמוכנה לעתים "אבי הבלוז"), ו"ג'לי רול בלוז" ([[1915]]), מאת [[ג'לי רול מורטון]]. הבלוז אף השפיע על מלחינים קלאסיים, כגון ג'ורג' גרשווין, שהלחין את היצירה ה[[תזמורת]]ית "[[רפסודיה בכחול]] ([[1924]]).
שורה 217:
[[קובץ:Jazzing orchestra 1921.png|שמאל|ממוזער|250px|תזמורת ג'אז ב-[[1921]]]]
{{ערך מורחב|ג'אז}}
הג'אז נולד, לדברי [[וינטון מרסליס]] ב"[[נזיד]] הלוהט" ([[גמבו]]) של [[ניו אורלינס]] שהיה סינתזה של מסורות מוזיקליות מתרבויות אפריקניות שונות שאולצו לחיות בכפיפה אחת, עם מוזיקה אירופאית-צרפתית ו[[רגטיים]] ונגני [[מארש]] מובטלים ב[[כלי נשיפה]] ו[[כלי הקשה]] שחיפשו תעסוקה לאחר ששוחררו ממלחמת האזרחים{{הערה|[http://www.pbs.org/newshour/bb/entertainment/jan-june96/jazz_3-25.html תמליל תוכנית] בערוץ [[PBS]]}}. לג'אז אבות רבים, אך מקור כולם בניו אורלינס. החצוצרן [[באדי בולדן]] נחשב לנגן הג'אז הראשון ואחריו [[ג'ו "קינג" אוליבר]], [[קיד אורי]], [[לואי ארמסטרונג]] ו[[סידני בשה]]. [[ג'לי רול מורטון]] היה ככל הנראה הראשון ש"ייצא" את הג'אז אל מחוץ לדרום ארצות הברית{{הערה|[http://www.pbs.org/jazz/ אתר הסדרה "ג'אז"], [[קן ברנס]] ל-[[PBS]]}}.
==== דיקסילנד ====
שורה 226:
[[קובץ:DixieChicksMSG062003.jpg|שמאל|ממוזער|250px|להקת הקאנטרי [[דיקסי צ'יקס]]. סגנון הקאנטרי הוא אחד הסגנונות הפופולריים ביותר בדרום.]]
{{ערך מורחב|קאנטרי}}
בניגוד לסגנונות שהוזכרו לעיל, מוזיקת ה[[קאנטרי]] היא מוזיקה המנוגנת ומאפיינת בעיקר לבנים. המונח "מוזיקת קאנטרי" או "קאנטרי אנד וסטרן" החל להיות פופולרי ב[[שנות ה-40 של המאה ה-20]], והחליף בהדרגה את המונח שקדם לו, מוזיקת [[הילבילי]] (לבנים עניים, לרוב נוודים), שהפך לכינוי גנאי. סגנון המוזיקה התפתח ב[[שנות ה-30 של המאה ה-20|שנות ה-30]] במיסיסיפי, לואיזיאנה, קנטקי, אוקלהומה, ארקנסו, נברסקה, ויומינג וטנסי. מוזיקת הקאנטרי מתאפיינת בעיקר בשירים על אהבה, סבל, אמונה דתית, חיי משפחה, פשע ואהבת המדינה. המוזיקה מתאפיינת בעיקר ב[[כלי מיתר]] (כמו ה[[בנג'ו]], ה[[מנדולינה]] ו[[גיטרה אקוסטית|הגיטרה האקוסטית]]) וב[[כלי נשיפה]] פשוטים (כמו ה[[מפוחית]]) ומורכבים יותר (כמו ה[[אבוב]]). על פי ביל מאלון, בספרו "מוזיקת קאנטרי ארצות הברית", מוזיקת הקאנטרי, "הוכרה לעולם כתופעות דרומיות."{{הערה|ביל סי. מאלון [http://books.google.co.il/books?id=CR63ED_FH_AC&printsec=frontcover&dq=Country+Music+U.S.A&source=bl&ots=yG1xquERcP&sig=-ehNUoUKFEoIFagYOWSfrBwmUN0&hl=iw&ei=FpFvTL-yGKaWONOrybAL&sa=X&oi=book_result&ct=result&resnum=7&ved=0CCkQ6AEwBg#v=onepage&q&f=false מוזיקת קאנטרי ארצות הברית]}}.
[[מהגרים]] שהגיעו למחוזות דרום [[הרי האפלצ'ים]], הביאו עימם את המוזיקה וכלי הנגינה מהעולם הישן; כלים בהם נעשה שימוש ביבשת המוצא כבר לאורך כמעט 300 שנה. "מתיישבים סקוטים מוקדמים נהנו מהכינור כיוון שיכלו לנגן בו צלילים עצובים ואבלים, או קורנים וקופצניים"{{הערה|ד.ל. גיש [http://books.google.co.il/books?id=3OPVcya7xfoC&printsec=frontcover&dq=Gish,+D.L.+Country+Music.&source=bl&ots=R0AASsjiWS&sig=O-cUHhgt2q5wIcfeJPZ0ll9VYmI&hl=iw&ei=Y8BuTP_CI5yJOICu4bAL&sa=X&oi=book_result&ct=result&resnum=1&ved=0CAgQ6AEwAA#v=onepage&q&f=false מוזיקת קאנטרי], עמ' 7}}. הכינור האירי, ה[[דולצימר]] הגרמני, ה[[מנדולינה]] האיטלקית, ה[[גיטרה]] הספרדית, וה[[בנג'ו]] המערב אפריקאי{{הערה|[http://bluegrassbanjo.org/banhist.html ההיסטוריה של הבנג'ו]}} היו כלי הנגינה הנפוצים ביותר. שחורים ולבנים באזורי הכפר בדרומה של ארצות הברית עבדו יחדיו, ולעתים קרובות אף ניגנו יחדיו, כמו [[דיפורד ביילי]]{{הערה|[http://www.pbs.org/deford/music/influences.html דיפורד ביילי - אגדה אבודה]}}{{הערה|[http://www.pbs.org/deford/ "דיפורד ביילי - אגדה אבודה" - סרט הדוקומנטרי של ערוץ PBS,]}},.. לאורך המאה ה-19, עברו כמה קבוצות מהגרים מאירלנד, גרמניה, ספרד, ואיטליה, לטקסס. קבוצות אלה יצרו מגע עם מקסיקנים ואינדיאנים, וקהילות אמריקניות שכבר התגוררו בטקסס. כתוצאה מהמגע הרב והחיים בצוותא, פיתחה טקסס מאפיינים תרבותיים ייחודיים הטמונים בשורשים של כל הקהילות המייסדות של המדינה{{הערה|[http://www.tshaonline.org/handbook/online/articles/xbc03 מדריך לטקסס]}}. ב[[שנות ה-20 של המאה ה-20]] הפכו תוכניות ריקודי-[[אסם]] לפופולריות בקרב תחנות ה[[רדיו]] האזוריות ותרמו לפרסומם של אמנים כ[[ג'ימי רודג'רס]] ו[[משפחת קרטר]] (אחת מבנות המשפחה היא [[ג'ון קרטר קאש]]). אחד האפקטים הצדדיים של השפל הגדול של שנות ה-30, היה ההפחתה בכמות ההקלטות שבוצעו באותה התקופה שיכלו להמכר. שידורי הרדיו הפכו למקור בידור פופולרי, ומופעים מסוג "ריקודי אסם" המציגים מוזיקת קאנטרי היו לאירוע קבוע בכל דרומה של ארצות הברית, ואף הגיעו צפונה עד ל[[שיקגו]], ומערבה ל[[קליפורניה]]. החשוב מכולם היה ה[[גראנד אול אופרי]], ששידורו החל בשנת 1925, על ידי תחנת [[WSM-AM]] שבעיר נאשוויל, שהפכה לבירת הקאנטרי. הקאנטרי הייחודי של קטנטקי הפך באותה עת לסגנון ה"[[בלוגראס]]".
שורה 233:
[[קובץ:Sun Studio, Memphis.jpg|שמאל|ממוזער|250px|המבנה ההיסטורי של [[סאן רקורדס|אולפני סאן]] של [[סם פיליפס]] ב[[ממפיס]], [[טנסי]]. כיום אתר מורשת ומרכז מבקרים. באתר זה הקליטו את תקליטיהם הראשונים [[האולין' וולף]], [[אלביס פרסלי]], [[רוי אורביסון]], [[ג'וני קאש]], [[קארל פרקינס]], [[ג'רי לי לואיס]] ואחרים.]]
{{ערך מורחב|רוקבילי}}
ב[[שנות ה-50 של המאה ה-20]] נוצר מסגנון ההילבילי סגנון ה[[רוקבילי]] יחד עם השפעות [[רית'ם אנד בלוז]] ו[[בלוגראס]]. החשובים ביוצרים של סגנון זה היו [[אלביס פרסלי]], יליד הדלתא של מיסיסיפי, [[ג'וני קאש]] יליד ארקנסו, [[קארל פרקינס]] מטנסי ו[[ג'רי לי לואיס]] מלואיזיאנה. כולם התגלו על ידי [[אולפני סאן]] בממפיס והפכו לנביאיו של סגנון מוזיקלי חדש שסחף את העולם כולו. לעומת ה[[רוק אנד רול]], שבא והתפתח בעקבותיו, הרוקבילי הוא בדרך כלל בעל צליל פשוט ומשלב זמר, ושלושה כלי ליווי נוספים: גיטרה אקוסטית או [[גיטרה חשמלית]], קונטרבס ותופים.
הסגנון היה סגנון "לבן" מובהק. אחד היוצרים השחורים המובהקים בסגנון היה [[ליטל ריצ'רד]], ששילב בו השפעות [[גוספל]] ולמעשה הפך [[מוזיקה כנסייתית]] לחילונית.
בשל שורשיו המובהקים של הרוקבילי בדרום אף הרוק אנד רול הוא בעל יסודות דרומיים מובהקים{{הערה|'''The Southern Roots of Rock ‘n’ Roll''' in Joseph G. Schloss, Larry Starr, Christopher Waterman, '''Rock: Music, Culture, and Business''', Oxford Univ Press, 2012 ISBN
==== פולק ====
שורה 258:
המודרניזם הדרומי צמח לאחר מלחמת האזרחים על בסיס הספרות הפסטורלית, תוך התייחסות אירונית וביקרותית לתיאורים הפסטורליים. [[מרק טוויין]] הטרים את המגמה הכללית בספרו [[הרפתקאותיו של האקלברי פין]] המתרחש בשנות השלושים של המאה התשע עשרה בעיירה קטנה בדרום ארצות הברית לפני ביטול העבדות ומכיל דימויים רבים של "הדרום הישן" הפסטורלי תוך התייחסות אירונית, בצד לא מעט גזענות ברוח הימים בהם פורסם, המילה nigger (כושי), מופיעה בספר 219 פעמים{{הערה|{{הארץ|נטשה מוזגוביה|הוצאה בארה"ב מצנזרת את מארק טוויין: המלה "כושי" תוחלף ב"עבד"|1208034|5.1.2011}}}}. סופר נוסף שהטרים את הפריחה הספרותית היה [[ג'ורג' וושינגטון קייבל]] (George Washington Cable) מלואיזיאנה, שיצא מתוך המסורת הפסטורלית, אך תקף את הגזענות ושלילת זכויות האדם שהתלוו לחזות האידילית. מגמה מודרניסטית המעלה סוגיות של [[מגדר]], [[פמיניזם]] וביקורת על הגזענות העושה שימוש בנורמות הייצוג של הספרות הפסטורלית, תוך שהיא חותרת תחתן, ניתן למצוא בסיפוריה של [[קייט שופן]] וברומן שלה "היקיצה". גישה ביקורתית אף יותר, המציגה את קשיי החיים של המעמדות המנוצלים לא התייפיפות ניתן למצוא בסיפוריה של [[רבקה הרדינג דייוויס]].
שנות ה-20 וה-30 הן שנות ה"רנסאנס" של הספרות הדרומית{{הערה|LOUIS D. RUBIN, JR., ROBERT D. JACOBS, [http://www.questia.com/PM.qst?a=o&d=85806020 SOUTHERN RENASCENCE The Literature of the Modern South]}}. בין סופרי הדור ניתן למנות את [[טנסי ויליאמס]], [[ויליאם פוקנר]] (ובמיוחד ספרו "אבשלום, אבשלום") ו[[רוברט פן וורן]]. גם [[מרגרט מיטשל]] מחברת [[חלף עם הרוח (ספר)|חלף עם הרוח]] שייכת לדור זה. במרכז ספרות זו דמויותיהם של האריסטוקרטים הדרומיים שהיו נעלים מאד בעיני עצמם ונפלו מגדולתם עם מלחמת האזרחים, אך מסרבים להכיר בכך ולפיכך מאמללים את עצמם ואת סביבתם. דור זה השפיע רבות על סופרי הדור הבא [[נל הרפר לי]] מחברת [[אל תגע בזמיר]] ו[[טרומן קפוטה]], שלמרות היותו סופר ניו-יורקי נולד בניו אורלינס וגדל באלבמה. אחד הסופרים שלא היה דרומי אך כתב את אחת מהיצירות הממחישות במיוחד את המצב בדרום ואת ההגירה בשל סופות האבק בשפל הגדול הוא [[ג'ון סטיינבק]] מחבר "[[ענבי זעם]]".
[[ג'ורג' ברנרד שו]] חי בדרום והדרום מהווה רקע לרבים מ[[ספרות גותית|סיפורי האימה]] שכתב. שו וממשיכי דרכו בסוגת "הגותיקה הדרומית", משתמשים אף הם במסורת הפסטורלית על מנת להפוך אותה על פיה ולגלות את הרקבון המסתתר מאחוריה{{הערה|[http://www.oprah.com/oprahsbookclub/Southern-Gothic-Distinguising-Features/1 מועדון הספרות] של [[אופרה וינפרי]]}}.
שורה 265:
[[ספרות מודרנית]] של הדרום עוסקת בעיקר בסוגיות הגזענות וחלקה נכתבה על ידי סופרים וסופרות שחורים. אחד הכותבים הראשונים שהעלו את סוגיית זכויות האדם באופן מנומק ולא כסיפור הרפתקאות של עבד נמלט היה [[ויליאם אדוארד בורגהרד דו בויז]] (W.E.B. DuBois) בספרו "נשמתם של השחורים" (The Souls of Black Folk) מ-[[1903]]{{הערה|{{ספר פרויקט גוטנברג|שם הספר=The Souls of Black Folk|כותב=[[ויליאם אדוארד בורגהרד דו בויז]]|מספר=408}}}}{{הערה|שם=autogenerated1 }}, יחד עם Up from Slavery: an autobiography מאת [[בוקר טי. וושינגטון]] (Booker T. Washington) מ-[[1901]]{{הערה|{{ספר פרויקט גוטנברג|שם הספר=Up from Slavery: an autobiography|כותב=[[בוקר טי. וושינגטון]]|מספר=2376}}}} ו- The Autobiography of an Ex-Colored Man מאת [[ג'יימס וולדון ג'ונסון]] (James Weldon Johnson) מ-[[1912]]{{הערה|{{ספר פרויקט גוטנברג|שם הספר=The Autobiography of an Ex-Colored Man|כותב=[[ג'יימס וולדון ג'ונסון]]|מספר=11012}}}} נוצרה ספרות שתיארה את הדרום כמלה נרדפת לגזענות, שלילה ממוסדת של זכויות אדם, אלימות וחוסר-צדק.
ספר חשוב בהתפתחות ספרות זכויות האדם שנכתה על ידי אפרו-אמריקאים (ובמיוחד נשים אפרו-אמריקאיות) בדרום ארצות הברית ובצפונה הוא Their Eyes Were Watching God מאת [[זורה ניל הרסטון]] (Zora Neale Hurston).
רנסאנס של כתיבה בנושא זה החל עם פרסום ספרו של [[אלכס היילי]] "שורשים: הסאגה של משפחה אמריקאית", שהפך לאחת מ[[סדרת טלוויזיה|סדרות הטלוויזיה]] הנצפות ביותר "[[שורשים (סדרת טלוויזיה)|שורשים]]" ב-[[1977]]{{הערה|[http://www.museum.tv/archives/etv/R/htmlR/roots/roots.htm שורשים], באתר מוזיאון הטלוויזיה}}, ספריו של [[ריצ'רד רייט (סופר)|ריצ'רד רייט]] וספרי השירה של [[מאיה אנג'לו]]. בין הספרים הבולטים בסוגה זו הפכו רבים לסרטים, בהם "[[חמדת (ספר)|חמדת]]" של [[טוני מוריסון]], "[[מיסיסיפי בוערת]]", "[[הצבע ארגמן (ספר)|הצבע ארגמן]]" של [[אליס ווקר]], "[[העזרה (ספר)|העזרה]]" של [[קתרין סטוקט]] ועוד. יצירות אחרת כגון "[[חצות בגן הטוב והרע]]" של [[ג'ון ברנט (סופר)|ג'ון ברנט]] מציגות את הדרום כמקום אזוטרי, שונה ומוזר.
| |||