הזכות לרמת חיים נאותה – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ תיקון nowiki |
|||
שורה 1:
'''הזכות לתנאי מחיה הולמים''' היא אחת מזכויות האדם, אשר מעגנת את בטחונו הכלכלי של האדם ועל פיה כל אדם זכאי לביגוד, מזון, דיור, טיפול רפואי ושירותים סוציאלים מעל לרמת סף. הזכות הוכרה
לראשונה על ידי האו"ם כחלק מהצהרת זכויות האדם האוניברסלית, ולאחר מכן קיבלה גם הגדרה משפטית כחלק האמנה הבין לאומית לזכויות כלכליות, חברתיות ותרבותית עליה חתומה מדינת▼
▲משפטית כחלק האמנה הבין לאומית לזכויות כלכליות, חברתיות ותרבותית עליה חתומה מדינת
ישראל משנת 1966.
שורה 16 ⟵ 12:
''"כל אדם זכאי לרמת חיים נאותה לבריאותם ולרווחתם שלו ושל בני ביתו, לרבות מזון, לבוש, שיכון, טיפול רפואי, שירותים סוציאליים כדרוש וזכות לביטחון במקרה של אבטלה, מחלה, נכות, אלמנות, זיקנה או מחסור אחר פרנסה בנסיבות שאינן תלויות בו."''
חיזוק להצהרה ועיגון משפטי הוצגו ב'''[[האמנה הבינלאומית לזכויות אזרחיות ופוליטיות|אמנה הבין לאומית לזכויות כלכליות, חברתיות ותרבותית]]''' תחת סעיף 11<ref>{{קישור כללי|כתובת=https://web.archive.org/web/20120303114220/http://www2.ohchr.org/english/law/cescr.htm|כותרת=International Covenant on Economic, Social and Cultural Rights|תאריך=2012-03-03|תאריך_וידוא=2016-09-10}}</ref> המפרט כי זכותו של כל אדם לרמת חיים נאותה כוללת את הזכות למזון, לביגוד,[[הזכות לדיור|לדיור]] ול"שיפור מתמיד בתנאי המחיה" הזכויות לביטחון סוציאלי נקבעו בסעיף 9 והזכות לבריאות הכוללת נגישות לשירותי בריאות וכן למים נקיים. מזון ודיור מפורטת בסעיף 12.
== יישום בישראל ==
שורה 23 ⟵ 19:
בהעדר מסגרת חוקתית, פסיקות מערכת המשפט בישראל נעות בין דחייה להכרה מוגבלת<ref>{{צ-מאמר|מחבר=ד' ברק-ארז, א' גרוס|שם=הזכויות החברתיות והמאבק על אזרחות חברתית בישראל: מעבר לזכות לכבוד|כתב עת=|קישור=http://www.tau.ac.il/law/barakerez/articals/76.pdf}}</ref> וזאת אל אף חתימתה של מדינת ישראל על האמנה. בבג"ץ '''קונטרם'''<ref>{{צ-ספר|מחבר=י' דותן וא' בנדור|שם=ספר יצחק זמיר על משפט, ממשל וחברה|מו"ל=|שנת הוצאה=|פרק=הקהילה הליברלית וזכויות רווחה כזכויות יסוד: עיון בהלכת קונטרם}}</ref> טען השופט זמיר כי על השלטון להבטיח גם את רווחת האדם ואת הצדק החברתי כדי שכל אדם יהנה בפועל ולא רק להלכה מזכויות האדם.
{{ציטוט|אנגלית=|תוכן=האדם הוא יותר מאשר אגד של זכויות, הוא גם אגד של צרכים, נטיות ושאיפות. לפיכך אין לומר כי תפקיד השלטון הוא לכבד את זכויות האדם. נקודה. אכן זהו תפקיד ראשון במעלה אך זהו רק אחד התפקידים. יש לומר גם, בנשימה אחת, שתפקיד נוסף הוא לקדם את רווחת האדם. כל אדם. ועוד תפקיד הוא לעשות צדק חברתי, צדק לכל. אסור שזכויות האדם ישרתו רק את האדם השבע. צריך שכל אדם יהיה שבע. כדי שיוכל ליהנות למעשה ולא רק להלכה מזכויות האדם|מקור=}}
כיוון שהבג"צ לא עסק בנושא ישירות אמירה זו הייתה בגדר חשיפת דעה ולא תקדים. הגישה הרווחת כיום כלפי הזכות הינה עמדותו של אהרון ברק כי ניתן להגן על מספר אספקטים של תנאי מחיה הולמים בהתבסס על חוק יסוד כבוד אדם, שכן תנאי מחסור חמורים פוגעים בכבודו של האדם<ref>[[בג"ץ]] ''גמזו'', 366/03 388/03 http://elyon1.court.gov.il/Files/03/660/003/a39/03003660.a39.HTM</ref>.:
בפועל בפסיקה זו הוכרו רק חלק מאספקטים של הזכות, ואספקטים אחרים הושמטו, כגון ביגוד ושרותים סוציאלים. גם התחומים שנכללו בפסיקה כגון דיור וביטחון כלכלי, הוכרו ברמה בסיסית של "מודל המחסור קיומי". עקב כך, בשנים לאחר מכן, עם החלשותה של מדיניות הרווחה בישראל, נטה בג"ץ על פי רוב לפסול עתירות בנושא, כאשר לא ניתן להוכיח באופן מוחלט כי חייהם של העותרים לאחר הקיצוץ אינם עומדים בסטנדרטים הבסיסיים של תנאי מחיה הולמים. דוגמאות לכך אפשר לראות בבג"ץ '''מנור'''<ref>בג"ץ 108/70 '''מנור נ' שר האוצר'''</ref> ובג"ץ '''[[בג"ץ מחויבות לשלום וצדק חברתי|עמותת מחויבות לשלום וצדק חברתי]]''' בהם תנאים הכלכלים של העותרים הורעו בכ-30% על ידי קיצוץ בקצבאות זקנה והבטחות הכנסה. בבג"ץ מנור הוסכם על ידי חלק מהשופטים כי אכן יש פגיעה בזכויות האדם, אך לא ניתן לגזור מתוך חוקי היסוד סתירה לקיצוץ. בבג"ץ עמותת מחויבות לשלום וצדק חברתי הוצא למדינה צו המדינה על ידי השופטת דורית בייניש להציג את מסמך עקרונות המגדיר מהו הסטנדרט לקיום אנושי בכבוד שמנחה את המדינה בפעולותיה, אך על רקע ביקורת פוליטית רבה בוטל הצו, והעתירה נפסלה.
| |||