צלב קרס – הבדלי גרסאות

ההיסטוריה של סווסטיקה מתחילה כבר בימים הקדומים של ההתיישבות האנושית ב[[אירופה]] וב[[אסיה]]. נמצאו ממצאי סווסטיקה בחפירותב[[חפירה ארכאולוגית|חפירות ארכאולוגיות]] בהאראפה אשר ב[[עמק האינדוס]] בשכבות המתוארכות ל-2500 לפנה"ס. הסווסטיקה הוא סמל חשוב ב[[בודהיזם]] וב[[הינדואיזם]], ובין היתר היה בשימושם של ילידי [[אינדיאנים|ילידי אמריקה]] ואחרים לפני [[מלחמת העולם השנייה]]. בבודהיזם שימש הסווסטיקה כסמל לארבעת היסודות הבסיסיים ([[אוויר]], [[מים]], [[אש]] ו[[אדמה]]). אחד הספרים הראשונים המוכרים מציג תמונה של [[בודהה]] כשעל חזהו מצויר סווסטיקה. בתחילת [[המאה ה-20]] היה הסווסטיקה מקובל בעולם כסמל ל[[מזל]] טוב ולהצלחה. הוא הופיע על גב ספרי [[רודיארד קיפלינג]] ושימש אף כסמל ל[[תנועת הצופים]] מיסודו של [[רוברט באדן פאואל]].

המילה המקובלת בשפות אירופיות לצלב הקרס היא "סווסטיקה" (Swastika), ומקורה בשפת ה[[סנסקריט]] שם פירושה הוא "סמלון המביא מזל והצלחה". הכינוי "צלב קרס" מקובל אף הוא בשפות אירופיות שונות, לרבות הגרמניתה[[גרמנית]] ("Hakenkreuz"), ה[[הולנדית]], ה[[שוודית]], ה[[פינית]], ה[[נורווגית]] וה[[איטלקית]]. יש הקוראים לצלב טטרהגמא, מכיוון שכל אחת מארבע זרועותיו מזכירה את האות היוונית [[גמא (אות)|גמא]] (Γ). כך נקרא הצלב בשפה ה[[ספרדית]] - "Cruz gamada" וב[[צרפתית]] - "Croix gammée". שמות נוספים הם "גלגל החמה" (בגרמנית - "Sonnenrad"), פילפוט (Fylfot - ארבע רגלים), או אף "עכביש שחור".

סמל הסווסטיקה עיטר מבנים יהודיים בירושלים של [[תקופת הבית השני]]. בחפירות שערך ה[[ארכאולוג]] יובל ברוך מטעם [[רשות העתיקות]] מדרום ל[[הר הבית]] וליד [[שערי חולדה]] התגלו מספר שברים של [[קרניז|כרכובים]] ועליהם עיטור של צלב קרס. ברוך משייך את הפריטים למבנה [[הסטיו המלכותי]] שבנה [[הורדוס]] על הר הבית.

אימוצו של הסווטיקה במערב החל עם גילוי משפחת ה[[שפה|שפות]] הודו-אירופיות|השפות ההודו-אירופיות]] ב[[המאה ה-19|מאה ה-19]]. מאמצים רבים נעשו על ידי [[ארכאולוגיה|ארכאולוגים]] על מנת לקשר את הפרה-היסטוריה של העמים האירופאים לזו של ה[[ארים]] הקדמונים. בעקבות גילויים של חפצים המסומנים בסווסטיקה בהריסות [[טרויה]], התייעץ [[היינריך שלימן]] עם המלומדים המובילים בחקר ה[[סנסקריט]], והסיק כי המדובר בסמל ארי קדמון. רעיון זה הושאל על ידי כותבים פופולריים בזמן ההוא, והסווסטיקה החל להיות סמל פופולרי בתרבות המערב.

הסופר ה[[בריטניה|בריטי]] [[רודיארד קיפלינג]] נפגש עם הסמל ב[[הודו]] והסמל הופיע על מספר עטיפות מוקדמות של ספריו. באופן דומה נפגש עם הסמל בהודו מייסד [[תנועת הצופים]], סר [[רוברט באדן פאואל]], והסמל שימש עיטור צופי עד לשנת [[1934]]. הסמל שימש בתחילת המאה ה-20 במקומות רבים - על שטרי כסף של הממשלה הזמנית ב[[רוסיה]], כסמלן של חברות תעשייתית ב[[שוודיה]], תנועות פוליטיות וא-פוליטיות ב[[פינלנד]] וב[[לטביה]], וכן יחידות צבא בארצות אלו, ואף ב[[ארצות הברית]], שם שימש הסמל לאחר שהיה נפוץ בקרב הילידים משבטי הנבאחוה[[נאוואחו|נבאחו]] ושבטים אחרים. לאחר פרוץ [[מלחמת העולם השנייה]] הודיעו ראשי השבטים כי לא ישתמשו עוד בסמל.

בשל השימוש בסמל על ידי הנאצים, ולאחר מכן על ידי ה[[נאו-נאצים]] וקבוצות שנאה אחרות, רבים במערב סולדים מן השימוש בסמל בכל צורה שהיא. כך, מחוץ להקשרים היסטוריים, הפך הסמל לטאבול[[טאבו (סוציולוגיה)|טאבו]] בארצות המערב. החוק בגרמניה, למשל, אוסר על הצגתו בפומבי, פרט לשימוש לצורכי למידה ומחקר.