הבדלים בין גרסאות בדף "אסכולת אלכסנדריה (נצרות)"

מ (בוט החלפות: \1רובדי\2, מוזיק)
שיטה זו אפשרה לאוריגנס ולדומיו התמודדות נוחה עם קטעים רבים בברית הישנה שנראו מבחילים מוסרית או מעליבים לחסידי הפילוסופיה שאותם ניסו לקרב אל הנצרות. מחיית [[שבעת העממים]] בידי [[יהושע בן נון]] הפכה בעיניהם מאירוע היסטורי לאלגוריה: הכנענים סימלו תאוות וחטאים שונים, ויהושע ששמו אוית ב[[תרגום השבעים]] באופן דומה לזה של ישו היה בעצם משל לנוצרי עצמו. הסיפור כולו, אם כן, לא היה אלא אלגוריה על ישו המתגבר על החטא והתאווה. חוט השני של [[רחב הזונה]] ושני המרגלים פורש כסמל לדמו הגואל של ישו, והעץ השתול על פלגי מים בתהילים רימז על טקס הטבילה. האלכסנדרונים מצאו נבואות ורמזים על בוא ישו בכל רחבי המקרא, וראו אפילו את שלוש מאות ושמונה-עשרה משרתי אברהם כייצוג לשמו ולצליבה בשל הדמיון בין האותיות ב"ישו" למספר ב[[ספרות יווניות]].
 
בפן ה[[כריסטולוגיה]], האסכולה הרבתה להדגיש את הרצף והאחדות בין המימד האלוהי של [[האל הבן]] ובין ישו האנושי, בעוד שיריביה האנטיוכיים עמדו על הבידול והשוני בין שני הטבעים שחוברו ב[[אינקרנציה]]: מתנגדיה שאפו להגן על השלמות והאופי הבלתי-משתנה של האלוהי בישו באמצעות התעקשות על כך שהיה גם אדם רגיל עם נפש ומוח אנושיים; האלכסנדרונים ודומיהם ביקשו, לעומת זאת, להבליט את נוכחותו בעולם הגשמי ואת פועלו בתוכו על ידי העלאת חשיבות הצד השמימי בו, שביטל או שינה את האדם. בגרסאותיה הקיצוניות, תפישה זו התבטאה בהגותו של אפולינאריס[[אפולינריוס מלאודיקאה]], שהושפע מהאלכסנדרוני [[אתנסיוס]] והטיף כי לצלוב לא היו כלל שכל ונפש אנושיים אלא האל הבן-ה[[לוגוס]] לבש את בשרו כקליפה. התורה האפולינאריתהאפולינרית הוקעה ככפירה. אתנסיוס עצמו התפרסם כלוחם חסר-פשרות ב[[אריאניות]] שנטתה לבדל בין האלוהי לאנושי עד כדי כך ששללה את [[השילוש הקדוש]] והכריזה כי הבן נברא על ידי האב בשלב מאוחר. עוד גרסה קיצונית שצמחה מאלכסנדריה הייתה ה[[מונופיזיטיות]], שמנסחה [[אוטיכס]] שאב רבות מן האסכולה; המונופיזיטים טענו כי שני הטבעים הותכו ויצרו טבע חדש, אחד ויחיד, כאישיותו של ישו. גם תורה זו גונתה ככפירה. המצרים מן הזרם המרכזי, במיוחד [[קירילוס האלכסנדרוני]], לא נסחפו להפרזות כאלו אך דחו מכל וכל את הטיעונים לפיהם ניתן היה לבדל בכל עת בין המימד האלוהי לזה האנושי בישו, ושרק האנושי שבו סבל ומת על הצלב. לשיטתם, האדם שבו היה ספוג כל-כולו בלוגוס ובאלוהות ושני פנים אלה עונו כאחד ונשאו בחטאי האנושות. קירילוס אמנם נזהר מלייחס תכונות אנושיות של יכולת לחוש כאב לצד העל-טבעי בנוצרי, והקפיד לציין שלא סבל ממש, ותירץ זאת באמרו שהמימד האחר "התענה מבלי להתענות." התאולוגיה שלהם הדגישה כי כל העניינים הקשורים בישו היו מעבר להשגה ולא ניתן היה לתארם בהגיון ובשפה מקובלים. בניגוד לאויביהם האנטיוכיים, שנזהרו מאוד בניסוחיהם וראו את לשון הדרשות והספרים כמיועדת להעביר בדיוק רב רעיונות מסובכים ולמנוע סילופים וטעויות, האלכסנדרונים התייחסו לדרשותיהם וכתביהם כמו שעשו לפרשנות המקרא: המשמעות הרוחנית והחינוכית, האופן בו השפיעו על נפש המאזין והקורא, הייתה לדידם הדבר החשוב, גם אם הניסוחים הבומבסטיים היו עשויים שלא להיות מדויקים פילוסופית.
 
היבט נוסף של אלכסנדריה, שהיה קשור לניגודים האחרים בינה ובין אנטיוכיה, היה התפקיד ואופן המעורבות שייחסה לאל בהבאת הישועה. הבורא נתפש לא כישות מרוחקת ששומה על האדם להתקרב אליו באמצעות שיפור מוסרי מתמיד, אלא כגורם פעיל ואינטימי שהתעניין מאוד בגורל בריותיו ופעל ללא הרף בעולם. בני האנוש כלל, טובים ככל שיהיו, כלל לא היו מסוגלים להתעלות בעצמם ורק חסד אלוהי מתמיד היה ערובה לגאולה. רחמי האל, לא השיפור באדם, היו המפתח לתהליך הישועה.