פעולת כראמה – הבדלי גרסאות

המערך הירדני, שזיהה את הכנות הכוחות הישראלים לפעולה ונערך לקראתה,{{הערה|שם=פולק|1=Kenneth M. Pollack, [http://books.google.co.il/books?id=tFRP5WvTDWkC&pg=PA332&dq=Kenneth+Pollack,+Arabs+at+War+al-karamah&hl=iw&sa=X&ei=MW4yUb7xI8vcsgb4qoHQBQ&ved=0CC4Q6AEwAA#v=onepage&q=Kenneth%20Pollack%2C%20Arabs%20at%20War%20al-karamah&f=false Arabs At War: Military Effectiveness, 1948-1991], University of Nebraska Press, 2002, p. 330-335}} התבסס על דיוויזיה מס' 1 שנפרשה לאורך שלושת הצירים העיקריים המובילים מעמאן לבקעת הירדן, תוך הפרשת כוחות מאבטחים בבקעת הירדן שתפקידם היה איתור הכוחות התוקפים, עיכובם ונסיגה אל המתחמים ההרריים השולטים בהם מצויים הכוחות העיקריים. שלושת הכוחות הירדנים ששלטו על הצירים היו חטיבות חי"ר שכללו גם פלוגות ומחלקות טנקים ויחידות הנדסה וארטילריה. ככוח [[עתודה (צבא)|עתודה]] שימשה חטיבת שריון 60 הירדנית שהתמקמה בעמדות מזרחיות יותר והייתה אמורה להישלח אל הצירים המרכזיים בהתאם לפקודת מפקד הדיוויזיה על פי התפתחות הקרב. בפועל, נחלקה גם חטיבה זו לשלושה גדודי טנקים שהוצבו על שלושת הצירים העיקריים. גם גדוד הארטילריה הכבדה של הדיוויזיה הירדנית (תותחי לונג טום) נפרש על פני כל הגזרה וקיבל הגנה אווירית מגדוד הנ"מ הדוויזיוני. התוכנית הירדנית הייתה למשוך את הכוח הישראלי לשטחי השמדה על הצירים הללו, לבצע התקפות נגד ולחזור ולכבוש את בקעת הירדן. כל הצמתים והעמדות השולטות באזור היו מטווחים על ידי גדודי הארטילריה הירדנית שהיו בגזרה.{{הערה|שם=שיף והבר2|1=[[זאב שיף]] ו[[איתן הבר]], לקסיקון לביטחון ישראל, זמורה-ביתן-מודן, 1976, עמ' 278-277}}