הבדלים בין גרסאות בדף "כריסטיאן השני, מלך דנמרק"

מ
כריסטיאן השני הסתכסך עם האצולה הדנית כאשר הוא אולץ לחתום על אמנה, קפדנית יותר מקודמותיה, כדי להבטיח שהם יבחרו בו. באמצעות רפורמות במדיניות הפנים הוא שאף מאוחר יותר להמעיט מחשיבותה. בתחום מדיניות החוץ, הוא ניסה לשמור על קיומו של [[איחוד קאלמאר]] בין מדינות [[סקנדינביה]] ועקב כך נכנס למלחמה נגד שוודיה, שהתנהלה בין השנים [[1518]] – [[1523]]. למרות שהוא כבש את שוודיה ב-[[1520]], הטבח שהוא ביצע באצולה השוודית לאחר מכן, הידוע בכינוי [[מרחץ הדמים של סטוקהולם|טבח סטוקהולם]], גרם לסלידה ממנו והוא גורש במהלך המרד שהתרחש לאחר מכן. בעיותיו הוחמרו כאשר הוא ניסה להגביל את השפעת הסוחרים הזרים בדנמרק. ב-1523 הוא הודח מכס המלוכה בדנמרק ובנורווגיה. לאחר שניסה לטעון מחדש לכתרים הללו ב-[[1531]], הוא נעצר והוחזק במאסר עד יומו האחרון, בתחילה ב[[טירת סונדרבורג]] ולאחר מכן בטירה בקלונדבורג. תומכיו ניסו להחזיר אותו לשלטון הן במהלך תקופת גלותו והן בעת מאסרו, אך הם הובסו ב-[[1536]] ב[[מלחמת אזרחים]].
 
ב-[[1515]] הוא נשא לאישה את איזבלה מאוסטריה, נכדתו של [[מקסימיליאן הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה]]. עם זאת, ידועה בעיקר מערכת היחסים שלו עם דיווק זיגבריטסדטר, פשוטת עם ממוצא הולנדי שהייתה ה[[פילגש]] שלו לפני נישואיו ואמה הייתה היועצת הקרובה ביותר שלו. כאשר דיווק מתה באופן פתאומי ב-[[1517]], הוציא כריסטיאן להורג את האציל, טורבן אוקסה, על סמך החשד המפוקפק שהוא הרעיל אותה. אמה של דיווק הלכה בעקבותיו של כריסטיאן לגלות, אך משפחת אשתו כפתה עליו לנתק את הקשר איתה. בתקופת מאסרו, הוא זכה לטיפול נאות ועם הזדקנותו, הוענק לו בהדרגה יותר חופש. הוא מת בהיותו בן 77 והוא האריך ימים לא רק יותר מדודו, אלא גם מבן דודו, [[כריסטיאן השלישי, מלך דנמרק|כריסטיאן השלישי]]. הוא היאהיה אדם בעל אינטליגנציה, אך הססן (למשל, הוא לא היה מסוגל לבחור בין ה[[נצרות קתולית|נצרות הקתולית]] לבין ה[[נצרות פרוטסטנטית|נצרות הפרוטסטנטית]]), תכונה שהייתה חלק מהמורשת שלו כפי שתוארה בספרות.
 
אשתו של כריסטיאן קיבלה הצעה לשוב לדנמרק בעודו בגלות, אך היא דחתה את ההצעה ומתה ב-[[1526]] ולאחר מכן משפחתה לקחה מכריסטיאן לחזקתה את ילדיו. כריסטיאן ניסה לגרום לכך שבנו, האנס, יוכר כיורש העצר, אך ניסיון זה כשל ושנה לאחר מכן מת האנס. בנותיו, דורותיאה וכריסטינה, השתיים היחידות מבין כל ילדיו שהגיעו לגיל בגרות, טענו גם הן לכתר, הן עבור עצמן והן עבור ילדיהן, אך גם הן כשלו בכך.