כופר נפש – הבדלי גרסאות

'''כופר''' או '''כופר נפש''' הוא דרישה לתשלום עבור חייו או חירותו של אדם.

הביטוי מוזכר ב[[תורה]]: "ואם שור נוגח הוא וכו' והמית איש או אישה, השור יסקל וגם בעליו יומת. אם '''כופר''' יושת עליו, ונתן '''פדיון נפשו''' ככל אשר יושת עליו"{{הערה|1=[[שמות]] כא, כט-ל}}. בהשאלה, גם אדם יכול להוות כופר עבור אדם אחר אם הוא נענש במקומו. "'''כופר''' לצדיק - רשע, ותחת ישרים - בוגד"{{הערה|1=[[משלי]] כא, יח}}

בתקופות קדומות [[שבוי]]ים היו נחשבים כרכוש השובה, אשר היה יכול לעשות איתם כרצונו - להורגם או להופכם ל[[עבד]]ים. בהקשר הזה, אפשר היה לפדות את השבוי על ידי קנייתו, כמו כל עבד אחר, אולם זאת לא הייתה מטרת השבייה. בהמשך, ככל שאנשים היו מוכנים לשלם עבור חייהם או חירותם, שלהם או של אחרים, התפתח המנהג לחטוף [[בן ערובה|בני ערובה]] על מנת לדרוש כופר נפש בהמשך.

מנהג השבי הביא להתפתחות מצוות [[פדיון שבויים]] ב[[הלכה]]. עקב מספר השבויים הרב ב[[המרד הגדול|מרד הגדול]] וב[[מרד בר כוכבא]] ניסחו חז"ל כללים ברורים לפדיון שבויים ב[[משנה]]: "אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן, מפני תיקון עולם"{{הערה|1=משנה, גיטין, ד, ו}}.

נכונות היהודים לשלם כופר נפש הביאה לכך שרבנים ופרנסי קהילה נלקחו כבני ערובה. במאה ה-13 ה[[מהר"ם מרוטנברג]] נכלא על ידי הקיסר [[רודולף הראשון]] בדרישה לכופר נפש. המהר"ם סירב לתת לתלמידיו לפדותו עקב הכלל המובא במשנה והחשש שפדייתו תביא לחטיפת רבנים חשובים אחרים והתרוששות הקהילה היהודית. עקב כך הוא נשאר בכלא שבע שנים עד מותו. רק ארבע עשרה שנה לאחר מכן גופתו נפדתה.

לעומת זאת, עבור ה[[אביר]]ים האירופאים אשר היו נלקחים בשבי בקרב היו משלמים כופר נפש רק עבור החזרתם בחיים. נוהג זה עודד את התפתחות [[שלט אצולה|שלטי הגיבורים]] שנועדו ליידע את היריב את מי בשדה הקרב יש להימנע מלהרוג בתמורה לכופר נפש עתידי.

עד המאה ה-19, בעלי חוב היו נכלאים עד ששילמו את חובם. חוקים אלו אפשרו דרישת כופר נפש על ידי בדיית חוב, או דרישת [[ריבית]] קצוצה שמנעה מהחייב לשלם את חובו. ההלכה היהודית אינה מבדילה בין אנשים שנכלאו למטרת [[סחיטה (עבירה)|סחיטה]] ובין אנשים שנכלאו בגין חוב אמיתי.