בלז'ץ – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ תמונות - הסבה לעברית, תיקון פרמטרים#
מ הסרת קישורים עודפים
שורה 25:
|אתר=
}}
'''מחנה ההשמדה בֶּלְזֶ'ץ''' (ב[[גרמנית]]: '''Vernichtungslager Belzec''') היה הראשון מבין [[מחנה השמדה|מחנות ההשמדה]] ה[[גרמניה הנאצית|נאציים]] שפעלו במסגרת "[[מבצע ריינהארד]]". המחנה הוקם בפולין הכבושה, בשטח ה"[[גנרלגוברנמן]]", כקילומטר דרומית ל[[תחנת רכבת|תחנת הרכבת]] בכפר [[בלז'ץ (כפר)|בלז'ץ]] (Bełżec), על קו [[לובלין]]-[[לבוב]]. רק כ-30 אנשי [[אס אס]] הפעילו אותו, ולפחות 434,508 יהודים מצאו בו את מותם. ידוע רק ניצול אחד, [[רודולף רדר]], ששרד את השואה ומסר עדות על הנעשה במחנה. שני שורדים נוספים מהמחנה, היו חיים יצחק הירשמן{{הערה|הירשמן נרצח ב-19 במרץ 1946, ב[[לובלין]]בלובלין, ביום בו החל להעיד בפני ועדה לחקר אירועי השואה. את עדותו השלימה אלמנתו על פי ששמעה מפיו בשנה בה הייתה נשואה לו.}} ושרה ריטרבאנד אשר [[עלייה לארץ ישראל|עלתה]] לישראל.{{הערה|[http://www.jewishgen.org/Yizkor/Belzec1/bel100.html Belzec: Second Phase על שרה ריטבראנד], אתר jewishgen.}}
 
היעדרם של ניצולים הוא אחת הסיבות להיותו של המחנה מן הפחות ידועים.
שורה 56:
 
קיים מידע מועט על החיים במחנה, בסִפרו של [[רודולף רדר]] אשר הצליח להימלט מבלז'ץ בנובמבר 1942 וזכה להיות אחד משלושת הניצולים מהמחנה. צוות המחנה לא נבדל מצוותים של מחנות אחרים, והתעלל באסירים היהודים.
"בכל יום היו יורים למוות בשלושים עד ארבעים פועלים. הרופא היה מגיש רשימה של אנשים שנחלשו, וה"אובר-צוגס-פיהרר" - המשגיח העיקרי על האסירים, היה מגיש רשימה של "עבריינים". בשעה המיועדת לארוחת הצהריים היו מובילים אותם לקבר ויורים בהם. בכל יום ויום היו משלימים את מכסת הפועלים על ידי השארת אותו מספר אנשים מהמשלוחים החדשים. בלשכת האדמיניסטרציה ניהלו רישום מסודר של הפועלים, כדי לוודא שמספרם קבוע. רשימה של קרבנות המשלוחים לא נוהלה. שמר עלינו בזמן העבודה הרוצח שמידט, הכה, בעט. אם מישהו מאיתנו לא עבד, לדעתו, היה מצווה על זה לשכב, היה מלקה אותו בשוט, היה מצווה על המוכה לספור את המלקות, ואם זה טעה, היה מלקה אותו במקום עשרים וחמש - חמישים. האיש שהולקה לא היה יכול בדרך כלל לשאת 50 מכות - הקורבן היה בקושי מגיע לצריף ולמחרת היה מוציא את נשמתו. המחזה הזה היה חוזר פעמים אחדות בכל יום".{{הערה|שם=רדר|1=רודולף רדר.}}
 
בספרו מתאר רודולף רדר את החוויה הנפשית שעברו השוטרים:
 
"השוטרים היו פותחים את הדלתות מבחוץ, ואני יחד עם פועלים נוספים שהושארו ממשלוחים קודמים, היינו ניגשים לעבודה בלי שיראו על פנינו כל סימן לרגש. בעוד אנו סוחבים אלפי גוויות של אנשים לקברי הענק המשותפים, הייתה התזמורת מנגנת מבוקר עד ערב... העובדים במחנה היו על פי רוב אנשים שבני משפחותיהם הומתו בגזים. רבים השיגו טלית ותפילין מהמחסן, ובשעה שהיו נועלים את הצריף למשך הלילה, היינו שומעים מהאצטבאות את לחש התפילה. קדיש. היינו מתפללים לזכר הקרבנות. אחר כך הייתה משתררת דממה... איני יכול להגדיר באיזה מצב רוח היינו אנחנו, האסירים שנידונו למוות, ומה הרגשנו בשמענו את הזעקות האיומות של האנשים הנחנקים יום-יום ואת קריאות הילדים. שלוש פעמים ביום ראינו אלפי אנשים, שהיו קרובים לטירוף הדעת. גם אנחנו היינו קרובים לשיגעון. עבר עלינו יום אחר יום, איננו יודעים בעצמנו איך. לא חיינו אף רגע באשליה. גווענו בכל יום קצת, יחד עם כל משלוח ועם אלה שקיוו עוד רגע שלא ימותו. לא הרגשנו רעב או קור. כל אחד חיכה לתורו, ידע שיתענה בעינויים שהם למעלה מהכוח האנושי ולבסוף ימות. רק בשעה שהיינו שומעים את קריאות הילדים: "אמאל'ה, הן הייתי ילד טוב! חושך! חושך!" - היה לבנו נקרע לגזרים. ואחרי כן שוב היינו חדלים להרגיש."{{הערה|רודולף שם=רדר.}}
 
בשליש הראשון של דצמבר 1942 הופסקה עבודת ההשמדה במחנה בלז'ץ בפתאומיות. משלוחים שהיו מיועדים להגיע למחנה המשיכו את נסיעתם צפונה לכיוון מחנה [[סוביבור]]. המחנה פורק לאחר שרוב הקהילה היהודית בסביבתו הושמדה, ולאחר שמחנה ההשמדה [[אושוויץ]] נבחר כאתר ההרג המרכזי ליהודי אירופה. מסקנות הנאצים ממפעל ההשמדה בבלז'ץ שימשו אותם מאוחר יותר בהשמדה באושוויץ.