|
===שלב שני===
כעת עמד וינגייט בפני דילמה. האם לסגת חזרה להודו לפני שיספיקו היפנים לתקועלהזרים טריזכוחות בינולגבול לביןבורמה-הודו, שיקשו על חזרת כוחותיו לתחומי הגבולהודו, או שמא להמשיך הלאהלהתקדם לעומק שטח בורמה ולחצות את הנהר [[אירוואדי]] (Irrawaddy). מפקדי השדרות שלו, שהיו שיכורי ניצחון, הציעוהמליצו להמשיך הלאה ויעצו לעשות זאת בהקדם. ההכרעה התקבלה ב-[[11 במרץ]] כאשר התברר לווינגייט ששדרה 1 שהייתה חלק מהקבוצה הדרומית, לא הושמדה, וכי היא הצליחהוהצליחה לחצות את האירוואדי בהצלחה.{{הערה|ובסטר, עמ' 82.}} וינגייט הורה להמשיך מזרחה.
חציית האירוואדי ממערב למזרח החלה ב-[[13 במרץ]], ונמשכה עד ה-[[18 במרץ|18 בו]].{{ביאור|רוחבו של האירוואדי מגיע לשני קילומטרים{{הערה|שם=עקביה 219|עקביה, עמ' 219.}}}} חלק משדרות חצו בקלות, בעוד השדרה של קאלוורט, שעד אז הייתה היחידה שלא איבדה אף אדם, נתקלה במארב יפני ובשלב מסוים מצאה את עצמה לכודה על אי במרכז הנהר ממנו הצליחה להיחלץ רק בקושי. המטרה שווינגייט הציב לעצמו, הייתה פיצוץ גשר גוקטייק, מרחק של כ-160 ק"מ מגדת הנהר. כעת השתנתה הקרקע, ובמקום הג'ונגלים שעד אז חיפו על פעילות הצ'ינדיטים, נמצאו שטחים פתוחים יחסית, וחצו אותם הרבה שבילים שהתאימו לתנועה של כלי רכב ממונעים. תנאים אלו שיחקו לרעת הצ'ינדיטים.{{הערה|שם=עקביה 219}}{{הערה|שם=רוברטס258}} גרוע מכך, היפנים היו מודעים כעת לפעילות הצ'ינדיטים ממזרח לאירוואדי, ושלחו עוד ועוד כוחות בניסיון ללכוד אותם. בשלב מסוים ניהלו אחריהם מצוד כ-2,000 חיילים מרוכזים בשתי [[דיוויזיה|דיוויזיות]].{{הערה|ביוור, עמ' 499. רוברטס (עמ' 258) לעומת זאת, טוען שהיו שלוש}} כעת הצ'ינדיטים נמנעו מלהשיג מזון בכפרים המקומיים מחשש למארב, ולא יכלו לבקש עזרה מאף מקומי מחשש שיוסגרו לידי היפנים. הצ'ינדיטים ביצעו בדרך שלל פעולות כנגד היפנים, שכללו לרוב מארבים מתוכננים היטב. לעתים היו בונים מחנות דמה, ולאחר שהללו משכו אליהם חיילים יפנים, היו מכתרים אותם מעורפם וטובחים בהם. לא פעם הם גם איתרו מחנה יפני רגיש, ואז הזעיקו מטוסים של חיל האוויר המלכותי כדי שישמידו אותו. עם זאת, כעת הם נאלצו להשאיר כל פצוע וחולה מאחור, והללו הלכו והתרבו ככל שהחיילים הותקפו בידי [[עלוקה|עלוקות]], התקשו להשיג מזון, ולא התרחצו והתנקו במשך שבועות.{{הערה|שם=ובסטר 85|1=ובסטר, עמ' 85.}} בתחילה היו מבקשים אספקה באמצעות האוויר, אולם ככל שהתרחקו מזרחה הפך הדבר לקשה מאוד לביצוע,{{ביאור|למטוסי התובלה של חיל האוויר המלכותי היה טווח מספיק לשם כך, אולם לא כן למטוסי הקרב שהיו אמורים ללוות אותם}} מה גם שליחידות רבות נהרסו מכשירי האלחוט. הצ'ינדיטים הפכו לרזים כל כך, עד שפרגוסון שידר לווינגייט באלחוט את הפסוק{{הערה|{{תנ"ך|תהלים|כב|יח}}}} "אֲסַפֵּר כָּל עַצְמוֹתָי הֵמָּה יַבִּיטוּ יִרְאוּ בִי."{{הערה|שם=ובסטר 85}}
ב-[[24 במרץ]] הורה וינגייט לבצע נסיגה, אולם נכשל בניסיון שכל הקבוצה תחצה את האירוואדי כאיש אחד. לפיכך הוא חילק את אנשיו לקבוצות, והורה לכל קבוצה להגיע חזרה להודו בכל צורה שתעלה על דעתה. הקבוצה של קאלוורט הגיעה חזרה להודו ב-[[14 באפריל]], הקבוצה של וינגייט הגיעה ב-[[29 באפריל]]{{הערה|לתיאור מאורעות הימים שבין ה-10 וה-29 באפריל ראו: עקביה, עמ' 220–227. עקביה מצטט מתוך ספרו של כריסטופר סייקס.}} והקבוצה האחרונה שכללה 9 אנשים בלבד הגיעה ב-[[6 ביוני]].{{הערה|שם=רוברטס 259}}
|
