ויקיפדיה

צ'ינדיטים

כוחות מיוחדים של הצבא הבריטי שהשתתפו במערכה על בורמה במלחמת העולם השנייה

צִ'ינְדִיטִים היו כוחות מיוחדים של הצבא הבריטי שלחמו במהלך המערכה על בורמה במלחמת העולם השנייה. הצ'ינדטים השתמשו בטקטיקות גרילה וקומנדו שפותחו על ידי מפקדם, אורד צ'ארלס וינגייט, שהתבססו בעיקר על חדירה עמוקה לתוך השטח שבשליטת הצבא היפני הקיסרי בבורמה לשם פגיעה בקווי האספקה ובדרכי התקשורת שלו. הצ'ינדיטים התפרסמו באימוניהם הקשים והדרישות הגבוהות מהם, שכללו לעיתים צעידה במשך ימים רצופים עם הספקת מזון מועטה. במהלך פעילותם ספגו הצ'ינדיטים אבדות כבדות שנגרמו לא רק מהלחימה נגד היפנים אלא גם ממחלות טרופיות, כגון מלריה ודיזנטריה, וכן מתת תזונה.

צ'ינדיטים
צ'ינדיטים חוצים נהר בבורמה במהלך מבצע בד ארוך
צ'ינדיטים חוצים נהר בבורמה במהלך מבצע בד ארוך
פרטים
מדינה הממלכה המאוחדתהממלכה המאוחדת הממלכה המאוחדת
שיוך הצבא הבריטיהצבא הבריטי הצבא הבריטי
סוג כוחות מיוחדים
בסיס האם ג'אנסי, הודו הבריטית
אירועים ותאריכים
תקופת הפעילות מרץ 1942 – פברואר 1945 (כ־3 שנים)
מקים היחידה אורד צ'ארלס וינגייט
מלחמות מלחמת העולם השנייה
נתוני היחידה
כוח אדם 9,000-12,000
פיקוד
יחידת אם צבא הודו הבריטית
הארמייה ה-14
מפקדים אורד צ'ארלס וינגייט
ולטר לנטיין

הצ'ינדיטים החלו את דרכם במרץ 1942 במסגרת הבריגדה ההודית ה-77, שכללה כ-3,000 איש. בפברואר 1943 יצאו בפיקודו של וינגייט למבצע בד ארוך, שבמהלכו חצו את הנהר צ'ינדווין (אנ') ופשטו על מסילות הברזל היפניות והסבו להן נזק. לאחר מכן חצו את הנהר איראוואדי (אנ'), אולם נאלצו לחזור חזרה להודו הבריטית בשל מחסור במזון. תוצאות המבצע שנויות במחלוקת, אולם עם חזרתם התפרסמו הצ'ינדיטים בכל רחבי העולם. בעקבות המבצע הזמין וינסטון צ'רצ'יל את וינגייט לוועידת קוויבק, במהלכה קיבלה טקטיקת החדירה העמוקה שלו אישור מהפיקוד העליון של בעלות הברית המערביות. לאחר הוועידה הוחלט להגדיל את הכוח הצ'ינדיטי לסדר גודל של דיוויזיה. במרץ 1944 יצאו הצ'ינדיטים לפשיטה שנייה מאחורי הקווים היפניים אשר נקראה מבצע יום חמישי. פשיטה זו הייתה גדולה ומורכבת בהרבה מקודמתה. הפעם הונחתו הצ'ינדיטים מהאוויר בעומק שטח האויב, והקימו בסיסי קבע מאחורי הקווים היפניים, מהם תקפו את נתיבי התנועה היפניים, שיבשו את ההכנות לפלישה יפנית להודו, וסייעו להתקדמות כוחותיו הסיניים-אמריקניים של ג'וזף סטילוול בצפון בורמה. במהלך המבצע נהרג וינגייט בתאונת מטוס, וולטר לנטיין מונה כמפקד הדיוויזיה החדש. עד סוף אוגוסט 1944 פונו כל הצ'ינדיטים מהודו, בעיקר עקב מצבם הבריאותי. בפברואר 1945 הוחלט על פירוק היחידה.

קיימת מחלוקת באשר לערכם הצבאי של הצ'ינדיטים. יש הרואים בהם סיפור הצלחה, וסוברים שהמבצעים שלהם שיבשו בצורה משמעותית את מאמץ המלחמה היפני בצפון בורמה,[1][2] בעוד אחרים סוברים שפעילותם הייתה למעשה כישלון, ולא הצדיקה את המשאבים הצבאיים שהושקעו בה, בהתחשב באחוז הנפגעים הגבוה שספגו, ובעובדה שהיפנים הצליחו לתקן תוך זמן קצר את הנזק שהם גרמו למסילות הברזל ולקווי האספקה שלהם.[3] עם זאת, אין מחלוקת על כך שלפעילות הצ'ינדיטים היה ערך פסיכולוגי ותעמולתי רב. הם העניקו תחושת גאווה וביטחון עצמי לחיילים הבריטיים וההודיים בבורמה, והוכיחו כי היפנים אינם עדיפים על כוחות חבר העמים הבריטי שלחמו מולם, וכי האחרונים מסוגלים לנוע וללחום בהצלחה ביפנים גם בג'ונגלים של בורמה.

רקע

עריכה
 
חיילים יפנים בבורמה
 
צ'ינתה – מפלצת מהמיתולוגיה הבורמזית שעל שמה נקראו הצ'ינדיטים, והיא שימשה כסמלם[4]

בינואר 1942 פלש הצבא היפני הקיסרי לבורמה שהייתה תחת שלטון האימפריה הבריטית, ופתח בכך את המערכה על בורמה. ב-7 במרץ פינה הצבא הבריטי את הבירה ראנגון ופתח בנסיגה צפונה, כשהוא נחלץ אך בקושי מכיתור בידי היפנים. אל הכוחות הבריטיים וההודים ששהו בצפון בורמה חברו עד מהרה חיילים סינים, והכוחות אוחדו לכדי "קורפוס בורמה". לאחר תבוסה במספר קרבות, החליטו הבריטים לסגת מבורמה אל הודו הבריטית. הנסיגה התנהלה תוך קשיים רבים. בשל דחיפות הנסיגה, שלט חוסר הארגון בכל. הכוחות נאלצו לחצות יערות גשם טרופיים עם אספקה וציוד מועטים. שיירות רבות חסמו את דרכי הגישה המשובשות לכיוון הודו, וכל אותו זמן היו נתונים תחת מצוד מצד היפנים. קורפוס בורמה הבריטי הצליח לחצות את הגבול להודו, והגיע לערים אימפהל ומניפור, במאי. אולם, לכשהגיעו להודו, נוכחו לדעת כי הרשויות אינן ערוכות לקבלת מספר כה רב של פליטים, ועל כן הם נאלצו לחיות בשטח הפתוח, עם תחילת עונת המונסונים.

עם תום עונת המונסונים, בחרו היפנים שלא לחדש את מתקפתם, אלא הקימו את "מדינת בורמה", שהייתה למעשה ממשלת בובות בורמזית שנשלטה בידי היפנים. הבריטים יזמו מתקפה קטנה בניסיון להשיב לעצמם את השלטון בחצי האי מאיו, אולם ההתקפות ההודיות והבריטיות נהדפו בזו אחר זו על ידי היפנים, אשר הסבו אבדות רבות לתוקפים. זמן קצר לאחר מכן, הגיעה תגבורת יפנית ממרכז בורמה, כשהיא חוצה רכסי הרים ויערות אשר נחשבו בעיני בעלות הברית לבלתי-עבירים. התגבורת תקפה את אגפו השמאלי החשוף של כוח בעלות הברית, וזה נאלץ לסגת כמעט עד הגבול עם הודו.

הקמה

עריכה
 
וינגייט בבורמה ב-1942

במרץ 1942, הזעיק ארצ'יבלד וייוול, מפקד "פיקוד הודו", את בריגדיר אורד צ'ארלס וינגייט, בכוונה שיקים כוחות מיוחדים, שילחמו נגד הכוחות היפניים בבורמה. קודם לכן, פיקד וינגייט במהלך המערכה במזרח אפריקה על "כוח גדעון", כוח מיוחד שהורכב מחיילים בריטים וסודאנים שלחמו לצד פרטיזנים אתיופים, כנגד האיטלקים, מערכה עליה פיקד ויוול. כוח גדעון פעל מאחורי הקווים של הצבא האיטלקי, שיבש את קווי התקשורת שלו ומילא תפקיד משמעותי במערכה לשחרור אתיופיה. וינגייט הציע להקים כוח הדומה ל"כוח גדעון", שיילחם ביפנים באותן שיטות בהן השתמש כוח גדעון במערכה נגד האיטלקים באתיופיה. וינגייט הגדיר את הטקטיקה של הכוח בפיקודו כ"חדירה לטווח ארוך" מעבר לקווי האויב, להבדיל מהיפנים, שהשתמשו בטקטיקה של "חדירה לטווח קצר", כדי לאגף ולכתר את הכוחות הבריטיים במהלך כיבוש בורמה[5] ויוול נתן את אישורו לתוכנית מבלי להתייעץ בממונים עליו, או בנציג האמריקאי הבכיר בזירת סין-בורמה-הודו, ג'וזף סטילוול.[6]

השם "צ'ינדיטים" הוצע בידי קפטן אאונג ת'ן (Aung Thin), בורמזי שלחם בצבא הבריטי. השם הוא שיבוש של השם "צ'ינתה", שהוא שמה של חיה מיתולוגית שחציה נשר וחציה אריה, שעל פי המסורת הבורמזית שמרה על הפגודות. הצ'ינתה אף שמשה כסמלם הרשמי של הצ'ינדיטים.

ארגון והדרכה

עריכה

ויוול העביר תחת פיקודו של וינגייט את בריגדת החי"ר ההודית ה-77, אשר הוקמה באותה שנה באזור ג'אנסי שבהודו. הבריגדה כללה כ-3,000 חיילים, אשר כמחציתם היו בריטים והשאר הודים, בורמזים וגורקים.[א] תוכניתו של וינגייט הייתה שהצ'ינדיטים יחדרו מעבר לקווים היפניים בבורמה באמצעות תנועה רגלית דרך הג'ונגלים. לפיכך, הוא דרש מהכוח שבפיקודו לעבור תוכנית אימונים תובענית ביותר בג'ונגלים של הודו, שכללה בין השאר צעידה במשך ימים שלמים עד לאפיסת כוחות. וינגייט אימן את חייליו לפלס את דרכם בג'ונגלים, במקום להשתמש בכבישים, לימד אותם לטפל בפרדות, שעתידות היו לשמש כאמצעי התובלה העיקרי שלהם, והורה להם להשיג את מזונם בעצמם, כך שעד מהרה נאלצו ללמוד לאכול צפרדעים, לטאות וחרקים.[7] כפי שנהג באתיופיה ובארץ ישראל, גם בבורמה התעלם וינגייט כליל מנוהלי האימון הרגילים בצבא הבריטי.

נדרשנו להפחית את ההצדעות למינימום. כל פעולה היתה צריכה להיעשות בריצה קלה. כל חייל נדרש לאכול לפחות בצל אחד ביום. בימים גשומים היינו צריכים ללבוש מכנסיים קצרים בלבד. הקללות היו חייבות להיפסק. בעת שצעדנו ביחידות גדולות היה עלינו להתעלם משיחים קוצניים, ורק סבך עבות של קני במבוק נחשב כמכשול על דרכנו.

— דונובן ובסטר, דרך בורמה, מטר, 2006, עמ' 76–77

במהלך האימונים מתו שני חיילים מדיזנטריה, ובמקרה אחד כשבעים אחוזים מחיילי אחד מגדודי הצ'ינדיטים ביקשו להתאשפז. וינגייט התנגד לכך שחייליו יתאשפזו בבתי חולים, והסביר להם שבג'ונגל עליהם לרפא את עצמם. בתחילה נאלץ כל חייל שרצה להתאשפז לקבל את אישורו האישי של וינגייט, אולם בהמשך בוטלה הוראה זאת בהדרגה.[8] כל חייל נשא על גופו כ-33 ק"ג שכללו: רובה לי אנפילד, תת-מקלע סטן, תחמושת, רימונים, סכין מצ'טה או קוקרי,[ב] מנות מזון לשבעה ימים, יריעת בד וציוד נוסף. הבריגדה כללה כ-1,000 פרדות שנשאו אספקה וכן מרגמות ומקלעים, אם כי משאה של פרדה אחת היה לרוב קל יותר ממשאו של לוחם אחד.[9] בינואר 1943 הועברה הבריגדה לאסאם, ומשם הצעיד וינגייט את אנשיו רגלית עד לאימפהל, מרחק של כ-210 ק"מ. הצעדה התנהלה בלילות, עם עצירות של שעה אחת למנוחה כל לילה.[10]

היחסים בין וינגייט לפקודיו, הם נושא שנוי במחלוקת. בספרו דרך בורמה טוען החוקר דונובן ובסטר שהיחסים היו חמים וקרובים מאוד, וכי למרות כל הסבל שהסב להם, העריצו הצ'ינדיטים את וינגייט.[11] לעומתו, טוען אברהם עקביה בספרו הביוגרפי על וינגייט, כי מדובר היה ביחסים מורכבים, וכי כ-250 מבין החיילים הבריטים[ג] נשרו מהיחידה בשלב מוקדם של האימונים. עם החיילים ההודיים והבורמזיים היו לווינגייט יחסים טובים, אך לא כן עם חיילי הגורקה אשר לא גילו נכונות ללמוד את השיטות החדשניות שלו. לדעתו של עקביה, ייתכן שמתנגדיו של וינגייט בשורות הצבא ההודי-בריטי הסדיר, הסיתו אותם נגדו.[5]

מבצע בד ארוך

עריכה
  ערך מורחב – מבצע בד ארוך

הצ'ינדיטים היו אמורים במקור לקחת חלק ב"מבצע ענקים", במסגרתו היו אמורים כוחות בריטיים ואמריקאיים לפלוש לבורמה, אולם התוכנית בוטלה,[12] וויוול הגיע באופן אישי לאימפהל כדי להודיע לווינגייט על הביטול, ולאחר שווינגייט התעמת עמו, הוא אישר לו לצאת למבצע נפרד משלו.[13] בפברואר 1943 כינס וינגייט את אנשיו והודיע להם שהם עומדים "לצאת להרפתקה גדולה". תאריך המבצע נקבע ל-8 בפברואר, והוא קיבל את שם הצופן "מבצע בד ארוך". מטרת המבצע הייתה גרימת נזק רב ככל האפשר ליפנים, בדגש על פגיעה במסילות הברזל שלהם. הצ'ינדיטים התפצלו לשני כוחות, שנועדו לחדור לצפון בורמה בנתיבים שונים. לאחר החדירה לבורמה, כל כוח נועד להתפצל למספר טורים גדולים דיים כדי להנחית מהלומות, אך קטנים מספיק כדי לחמוק דרך רשת ההגנה של האויב.

שלב ראשון

עריכה

הצ'ינדיטים יצאו מאימפהל ב-8 בפברואר והגיעו אל נהר הצ'ינדווין ב-13 בו. כאן התחלקו לשני כוחות. הכוח הראשון נקרא בשם "הקבוצה הדרומית" ונועד לשמש ככוח הסחה ולמשוך את תשומת לבם של היפנים מ"הקבוצה הצפונית" בפיקודו של וינגייט עצמו, אשר היוותה את הכוח העיקרי. שתי הקבוצות חצו את הנהר בלילה שבין 16 ל-17 בפברואר. החצייה נתקלה בקשיים, בעיקר עקב הפרדות הרבות, בהן השתמשו הצ'ינדיטים.[14] לאחר החצייה החלו שתי הקבוצות לנוע אל מסילת הברזל מנדאליי-מיצ'צ'נה במטרה לפוצץ אותה בכמה שיותר מקומות. הקבוצה הדרומית מילאה את תפקיד ההסחה שלה בהצלחה רבה מדי, וב-2 במרץ אחת מתוך שתי השדרות[ד] שלה (שדרה מס' 1) נפלה למארב יפני מתוכנן היטב ליד העיירה קיקאתין שם תכננה לפוצץ את מסילת הברזל.[15] שרידי השדרה חזרו להודו, בעוד אנשי השדרה השנייה המשיכו בדרכם לכיוון הנהר איראוואדי. באותו היום פקד גורל דומה גם את אחת משדרות הקבוצה הצפונית (שדרה מס' 4), אולם ההתמקדות היפנית באותה שדרה אפשרה לשדרה מס' 3 של מייק קאלוורט ולשדרה מס' 5 בפיקודו של ברנרד פרגוסון להתקדם ללא הפרעה.

הצ'ינדיטים נעו במהירות יחסית, תודות למסלול חטיבת עצים של הממשל הקולוניאלי הבריטי.[16] בתוך כמה שבועות היא גמאה שני רכסי הרים שהפרידו כעת בינה לבין הודו. המפות שברשות הצ'ינדיטים התגלו כגרועות מאוד ולא מעודכנות. הצרה הייתה שפוריותה של קרקע באזור טרופי זה מידלדלת במהירות, ואחת לכמה שנים נאלצו החקלאים לשרוף את הכפר שלהם ולנדוד למקום אחר. כך קרה שלא פעם הגיעו הצ'ינדיטים לנקודה מסומנת במפה, ובמקום למצוא בה כפר מצאו הריסות עשנות.[16] ב-6 במרץ החלה ההתקפה על מסילת הרכבת. הצ'ינדיטים פוצצו אותה בלמעלה מ-70 נקודות, והשביתו כליל את תנועת הרכבות באזור. הצ'ינדיטים אף הצליחו להדוף התקפות יפניות עליה, כשהם סופגים אבדות קלות בלבד. וינגייט היה יכול לסכם לעצמו שלמרות האבדות הרבות, המבצע הסתיים בהצלחה יחסית. מאוחר יותר היפנים גייסו את כל תושבי האזור לעבודת כפייה, והצליחו לתקן את הנזקים בתוך מספר שבועות בלבד.[2]

 
וינגייט בבורמה ב-1943

שלב שני

עריכה

כעת עמד וינגייט בפני דילמה. האם לסגת חזרה להודו לפני שיספיקו היפנים להזרים כוחות, שינתקו את כוחותיו מבסיס היציאה שלהם, או שמא להמשיך להתקדם לעומק שטח בורמה ולחצות את הנהר איראוואדי (Irrawaddy). מפקדי השדרות שלו, שהתעודדו מהצלחותיהם, המליצו לו להמשיך הלאה ויעצו לעשות זאת בהקדם. ההכרעה התקבלה ב-11 במרץ כאשר התברר לווינגייט ששדרה מס' 1, שהייתה חלק מהקבוצה הדרומית שלו, לא הושמדה, והצליחה לחצות את האיראוואדי בהצלחה.[17] וינגייט הורה להמשיך מזרחה.

חציית האיראוואדי החלה ב-13 במרץ, ונמשכה עד ל-18 בו.[ה] חלק מהשדרות חצו בקלות, בעוד השדרה של קאלוורט, שעד אז הייתה היחידה שלא איבדה אף אדם, נתקלה במארב יפני ובשלב מסוים מצאה את עצמה לכודה על אי במרכז הנהר ממנו הצליחה להיחלץ רק בקושי. המטרה שווינגייט הציב לעצמו, הייתה פיצוץ גשר גוקטייק, מרחק של כ-160 ק"מ מגדת הנהר. כעת השתנתה הקרקע, ובמקום הג'ונגלים שעד אז חיפו על פעילות הצ'ינדיטים, נמצאו שטחים פתוחים יחסית, וחצו אותם הרבה שבילים שהתאימו לתנועה של כלי רכב ממונעים. תנאים אלו שיחקו לרעת הצ'ינדיטים.[18][1] גרוע מכך, היפנים היו מודעים כעת לפעילות הצ'ינדיטים ממזרח לאיראוואדי, ושלחו עוד ועוד כוחות בניסיון ללכוד אותם. בשלב מסוים ניהלו אחריהם מצוד כ-2,000 חיילים, שהשתייכו לשתי דיוויזיות יפניות.[19] כעת הצ'ינדיטים נמנעו מלהשיג מזון בכפרים המקומיים מחשש למארב, ולא יכלו לבקש עזרה מאף מקומי מחשש שיוסגרו לידי היפנים. הצ'ינדיטים ביצעו בדרך כלל פעולות כנגד היפנים, שכללו לרוב מארבים מתוכננים היטב. לעיתים היו בונים מחנות דמה, ולאחר שהללו משכו אליהם חיילים יפנים, היו מכתרים אותם מעורפם וטובחים בהם. לא פעם הם גם איתרו מחנה יפני רגיש, ואז הזעיקו מטוסים של חיל האוויר המלכותי כדי שישמידו אותו. עם זאת, כעת הם נאלצו להשאיר כל פצוע וחולה מאחור, והללו הלכו והתרבו ככל שהחיילים הותקפו בידי עלוקות, התקשו להשיג מזון, ולא התרחצו והתנקו במשך שבועות.[20] בתחילה היו מבקשים אספקה באמצעות האוויר, אולם ככל שהתרחקו מזרחה הפך הדבר לקשה מאוד לביצוע,[ו] מה גם שליחידות רבות נהרסו מכשירי האלחוט. הצ'ינדיטים הפכו לרזים כל כך, עד שפרגוסון שידר לווינגייט באלחוט את הפסוק[21] "אֲסַפֵּר כָּל עַצְמוֹתָי הֵמָּה יַבִּיטוּ יִרְאוּ בִי."[20]

ב-24 במרץ הורה וינגייט לבצע נסיגה, אולם נכשל בניסיון שכל הקבוצה תחצה את האיראוואדי כאיש אחד. לפיכך הוא חילק את אנשיו לקבוצות, והורה לכל קבוצה להגיע חזרה להודו בכל צורה שתעלה על דעתה. הקבוצה של קאלוורט הגיעה חזרה להודו ב-14 באפריל, הקבוצה של וינגייט הגיעה ב-29 באפריל[22] והקבוצה האחרונה שכללה תשעה חיילים בלבד הגיעה ב-6 ביוני.[23]

פרסום בעולם

עריכה
 
גנרל ויליאם סלים, מפקד הארמייה ה-14 שנודע כמתנגד חריף לשיטותיו של וינגייט

מבין כ-3,000 הצ'ינדיטים שחצו את הצ'ינדווין בפברואר, חזרו בסה"כ רק 2,182.[24] כ-450 נהרגו, כ-120 בורמזים הורשו להישאר בג'ונגל, והשאר נפלו בשבי.[23] מאלו האחרונים חזרו לאחר המלחמה רק בודדים.[25] מבין הניצולים, כ-600 היו חלשים מכדי לחזור לשירות צבאי,[26] ומבין הנותרים בחר וינגייט בעצמו את אלו שימשיכו עמו, בעוד השאר שולבו ביחידות צבאיות רגילות.[27] לוטננט גנרל ויליאם סלים, מפקד הארמייה ה-14 שאליה הייתה כפופה בריגדת הצ'ינדיטים, מאז ומתמיד לא חיבב את וינגייט,[28] והגדיר את המבצע כולו ככישלון מוחלט. סלים טען כי רק 205 יפנים נהרגו במבצע, וכי היפנים התגברו על הנזק שנגרם לרכבות תוך ימים ספורים (מה שלא היה נכון, לקח ליפנים מספר שבועות). באופן כללי טען סלים שלצ'ינדיטים לא הייתה כל השפעה על ניהול המערכה בבורמה.[29] חלק מהחוקרים נוטים להסכים עם סלים,[3] אולם נאלצים להודות שבמבצע זה נלמדו לקחים חשובים שיושמו היטב מאוחר יותר.[26] כך או כך, אפילו סלים נאלץ להודות ש"תהיינה העובדות אשר תהיינה – לחיילים בבורמה נדמה היה כי זהו הגל הקטנטן הראשון המבשר את בוא הנחשול... ואנו ניצלנו במלואה את ערכה התעמולתי [של הפשיטה] בכל האמצעים שעמדו לרשותנו".[30]

כבר בסוף אפריל החלו לדלוף פרטים על מבצעי הצ'ינדיטים בעורף האויב, וב-12 במאי הותר למשלחת עיתונאים לבקר את הצ'ינדיטים הפצועים בבתי החולים באימפהל ולראיין אותם. ב-21 במאי הוסרה הצנזורה מהסיפור כולו, והצ'ינדיטים זכו לפרסום בינלאומי. "מבצע בד ארוך" הוצג בתקשורת כניצחון הבריטי הראשון על הצבא היפני במערכה בבורמה, והתקשורת בבריטניה דאגה לנפחו. וינגייט הפך לגיבור, וקיבל מכתבי מעריצים מכל רחבי בריטניה, ובין היתר מג'ורג' השישי, מלך הממלכה המאוחדת.[31] מבצע בד ארוך היווה בעיקר ניצחון מורלי רב ערך. ראשית, הצ'ינדיטים יצרו איום פסיכולוגי על החיילים היפנים ביערות בורמה, ושנית, הם תרמו למורל ולביטחון העצמי של חיילי בעלות הברית בזירת המלחמה של דרום-מזרח אסיה, בכך שהוכיחו כי חיילים בריטים והודים מסוגלים לנוע ולהילחם ביערות לא פחות טוב מהחיילים היפניים. הגנרל האמריקני פרנק מריל אף הקים את "יחידת הפשיטה 5307" ("הפושטים של מריל"), אשר היוותה מעין חיקוי ליחידת הצ'ינדיטים של וינגייט.[32]

אחד מאנשיו של וינגייט כתב בזיכרונותיו:

מבצעיו [של וינגייט] ב-1943... העניקו לנו את התחושה שלא נשכחנו על הבמה העולמית – שלא העיבו עלינו בזוהרם איטליה, האוקיינוס השקט והפלישה הצפויה לאירופה. ארמייה 14 – שכבר זכתה בפי העיתונאים לכינוי "הצבא השכוח" – אשר ניהלה מערכה קטלנית בארץ קשה בעלת אקלים גרוע, הייתה זקוקה לגיבור; למישהו שיהיה אהוב על האלים הזועפים והרחוקים בוושינגטון ובלונדון. וינגייט היה האיש.

— אברהם עקביה, אורד וינגייט – חייו ופועלו, הוצאת מערכות ומשרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1993, עמ' 229

ועידת קוויבק ועיצוב התוכנית לכיבושה מחדש של בורמה

עריכה
 
צ'רצ'יל (קיצוני מימין) במהלך ועידת קוויבק. צ'רצ'יל הזמין את וינגייט להשתתף בוועידה ובמהלכה הוחלט על שימוש פעיל יותר בצ'ינדיטים
  ערך מורחב – ועידת קוויבק (1943)

וינגייט כתב דו"ח רשמי על המבצע, אשר היה שנוי במחלוקת מכיוון שגילה סלחנות כלפי הטעויות שנעשו על ידו במהלכו, ותקף בצורה בוטה קצינים אחרים. מאוחר יותר הוא נאלץ לצנזר את הדו"ח שלו, ולהסיר ממנו את כל דברי הביקורת שהטיח כלפי האמריקנים. הדו"ח הגיע לידיו של וינסטון צ'רצ'יל ראש ממשלת בריטניה, אשר התלהב כל כך מהתיאורים שנכללו בו, עד שהציע למנות את וינגייט, בו ראה מפקד מוכשר וחדשן, כ"ראש הצבא הפועל נגד בורמה" (כלשונו).[33] הוא נאלץ לזנוח את הרעיון לאחר שהקצינים הבכירים במטכ"ל הבריטי הזדעזעו מההצעה לקדם קצין, שהתנסה בפיקוד על בריגדה בלבד, לתפקיד של מפקד קבוצת ארמיות. עם זאת, צ'רצ'יל הזמין את וינגייט ללונדון לארוחת ערב. הוא התרשם מאוד מווינגייט, שהציע במהלך ארוחת הערב להפוך את הצ'ינדיטים לאמצעי התקיפה העיקרי של כוחות בעלות הברית בזירת בורמה, ולא להתייחס אליהם רק ככוח בעל תפקיד משני במערכה. צ'רצ'יל הציע לווינגייט ואשתו לורנה להצטרף אל המשלחת הבריטית לועידת קוויבק. בפגישה הקודמת של מנהיגי בעלות הברית, טענו ראשי המטות האמריקאים כי הבריטים אינם עושים מספיק במערכה הצבאית נגד היפנים, וצ'רצ'יל רצה להציג את וינגייט כדוגמה לקצין בריטי שנחל ניצחון על היפנים.[34]

צ'רצ'יל הציג את וינגייט בפני ראשי המפקדה המשולבת של בעלות הברית, והאחרון שטח בפניהם תוכנית, על פיה יוחדרו לעומק העורף היפני בבורמה שמונה חטיבות צ'ינדיטים, שיכללו כ-8,000 לוחמים, יפרשו בשטח בקבוצות קטנות ויתישו את היפנים בלוחמת גרילה, בעוד צבא בריטי-אמריקאי-סיני משולב בפיקודו של ג'וזף סטילוול יתקוף את הצבא היפני בצפון בורמה משלושה כיוונים שונים. למרבה ההפתעה, דווקא הקצינים הבכירים הבריטים תקפו בחריפות את תוכניתו של ווינגייט וביקרו אותה, בעוד האמריקנים התרשמו ממנה מאוד.[35] קלוד אוקינלק, אשר החליף את ויוול בתפקיד מפקד פיקוד הודו, שלח תזכיר אל צ'רצ'יל ובו הצביע על ליקויים רבים בתוכניתו של וינגייט. אנשי המטה שלו טענו שהתוכנית תחייב הקצאת משאבים צבאיים וכוח האדם המובחר, שתהיה גדולה לאין ערוך מתרומתה למאמץ המלחמה נגד היפנים. עם זאת, צ'רצ'יל לא היה יכול לסגת מהסכמתו לתוכנית, כיוון שווינגייט היווה מעין "נקודת הסכמה" בין בעלות הברית, והדבר היה מעורר קרע בין הבריטים לאמריקאים.[36]

בוועידת קוויבק התקבלה סוף סוף תוכנית לכיבושה מחדש של בורמה, בכפוף לאישור סופי, שאמור היה להתקבל במהלך הפגישה הבאה של ראשי המטות של בעלות הברית בקהיר בנובמבר 1943. התפקיד העיקרי במסגרת התוכנית הוטל על הכוחות הסינים-אמריקאיים שתחת פיקודו של סטילוול. כוחות אלו נועדו לכבוש את צפון בורמה מידי היפנים, ולאפשר את השלמת סלילת דרך לדו – דרך הררית שמוצאה בלדו, שבצפון הודו, שנועדה להתחבר אל דרך בורמה הישנה, ולהגיע בסופו של דבר עד לקונמינג במחוז יונאן בדרום סין, ובכך לאפשר חידוש העברת אספקה וציוד צבאי בדרך היבשה מבעלות הברית לכוחות הסינים הלאומנים, שניהלו מלחמה נגד הצבא היפני בסין החל משנת 1937. כוח בפיקודו של סטילוול נועד לתקוף מכיוון צפון ולכבוש את העיירה מיצ'צ'נה, בסיוע הצ'ינדיטים של וינגייט, שיבטיחו את כיבושה המהיר על ידי ניתוק דרכי האספקה והתגבורת של היפנים באזור ותקיפת יחידות עורפיות שלהם. במקביל ינועו כוחותיו של צ'יאנג קאי שק ממחוז יונאן לאורך "דרך בורמה", במטרה לחבור אל כוחו של סטילוול ולפתוח את הדרך לתנועה באמצעות מתקפה משולבת על הכוחות היפניים בצפון בורמה והדיפתם עד מדרום ללאשיו. בשלב מאוחר יותר תצטרף למערכה גם הארמייה ה-14 בפיקוד סלים, שתתקדם במספר צירים אל נמל ראנגון. כיבוש הנמל יאפשר שימוש ברשת מסילות הברזל הבורמזית לצורך העברת אספקה ישירות לנקודת המוצא של "דרך בורמה".

ארגון מחדש של הצ'ינדיטים

עריכה

ב-31 במרץ 1943,[37] עוד במהלך מבצע בד ארוך, הקים ויוול, בלא ידיעתו של וינגייט, בריגדת צ'ינדיטים נוספת אשר נקראה "הבריגדה ההודית ה-111" ("הנמרים"), ומינה כמפקדה את בריגדיר ולטר לנטיין. ויוול התכוון להשתמש בשתי הבריגדות לסירוגין במהלך 1944, ותכנן שבריגדה אחת תנוח בעוד בריגדה שנייה תצא למשימות. עם זאת, לאחר ועידת קוויבק והחלפתו של ויוול בקלוד אוקינלק, היה ברור שווינגייט יצטרך כוח גדול יותר. וינגייט, שהועלה בינתיים לדרגת מייג'ור גנרל, הציע לפרק את הדיוויזיה ה-70 אשר הועברה להודו מהמערכה בצפון אפריקה, ולהקים על בסיס יחידותיה דיוויזיה של חדירה לטווח ארוך.[38] אוקינלק התנגד לפירוק הדיוויזיה, בטענה שהוא זקוק לה לצורך הלחימה הסדירה בבורמה. הוא הציע להשתמש תחת זאת בדיוויזיה ה-81, שהגיעה ממערב אפריקה והייתה מורכבת ברובה ממתנדבים מניגריה. בעקבות תמיכת צ'רצ'יל בווינגייט, נאלץ אוקינלק לקבל את דרישותיו של האחרון, וב-24 בנובמבר פורקה הדיוויזיה ה-70 רשמית, אם כי בפירוקה הוחל עוד באוקטובר. סלים טוען בזכרונותיו כי פירוק הדיוויזיה היה טעות ונעשה נגד רצונו,[39] וחלק מהחוקרים המודרניים מקבלים את דעתו וסוברים שהיא יכלה להועיל יותר כדיוויזיה סדירה.[40]

הדיוויזיה החדשה שהועמדה תחת פיקודו של וינגייט, קיבלה את השם "הדיוויזיה ההודית השלישית". ג'ורג' סימס, המפקד הקודם של הדיוויזיה ה-70 (שהיה ותיק מווינגייט ושווה לו בדרגה), מונה לסגנו של וינגייט ומילא את תפקידו בנאמנות.[41] בהמשך תוגברה הדיוויזיה בבריגדה נוספת (ה-3), שהועברה אליה מהדיוויזיה ה-81. כך שכוחו של וינגייט כלל בסופו של דבר שש בריגדות (כוח שווה ערך לשתי דיוויזיות בתקן מלא), שתיים שהוקמו במיוחד לשם כך, שלוש מהדיוויזיה ה-70 ואחת מהדיוויזיה ה-81. וינגייט העדיף שהכוח שבפיקודו יכלול בעיקר חיילים בריטים, אם כי שרתו בו גם גורקים ואפריקאים. הוא סירב לצרף לכוחו חיילים הודים, מפני שבאותו זמן דרש צבא הודו הבריטית שהם יקבלו מזון מיוחד, בהתאם לכללי הבודהיזם, ווינגייט ידע שבג'ונגל לא ניתן יהיה לעמוד בדרישה זו.[42]

הדיוויזיה ההודית ה-3
מפקד:   מייג'ור גנרל אורד צ'ארלס וינגייט[43][44]
שם הבריגדה מפקד הרכב הכוח
הבריגדה ה-14 תומאס ברודי בריטים
הבריגדה ה-3 (המערב אפריקאית) א. ה. גילמור ניגרים
הבריגדה ה-16 ברנרד פרגוסון בריטים
הבריגדה ה-77 מייק קאלוורט בריטים וגורקים
הבריגדה ה-111 ולטר לנטיין בריטים וגורקים
הבריגדה ה-23[ז] לאנסלוט פרוואני בריטים

הנרי ארנולד, מפקד חילות האוויר של צבא ארצות הברית, נפגש עם וינגייט במהלך ועידת קוויבק, והן הוא והן נשיא ארצות הברית פרנקלין דלאנו רוזוולט (עמו הזדמן לווינגייט לשוחח בפרטיות) התרשמו מאוד מהצ'ינדיטים. ארנולד הבטיח להעניק לווינגייט סיוע אווירי צמוד. ארנולד הורה על פירוק "קבוצת המרדף ה-16" (16th Pursuit Group) והקים תחתיה את "כוח הקומנדו האווירי הראשון" (1st Air Commando Group). ארנולד החליט שעל הכוח יפקד פיליפ קוקרן וג'ון אליסון ישמש כסגנו. בפועל הם פיקדו עליו במשותף.[45] כוח זה היה מעין חיל אוויר פרטי של וינגייט,[36] אם כי רשמית הוא הוגדר ככוח "מסייע" לווינגייט ולא "כפוף" אליו. סיוע חשוב נוסף שהעניקו האמריקנים, היה אספקה של "מנות K", שסיפקו יותר קלוריות מאשר מנות הקרב הבריטיות או ההודיות. כמו כן כוחו של וינגייט צויד ב-200 דאונים לצורך הנחתת כוחות בעומק שטח האויב ובתותחי שדה.

השפעה על היפנים

עריכה
מסמך שנמצא על גופתו של קצין יפני שמת לקראת סוף המערכה על בורמה

איך קרה הדבר שאנחנו היפנים, אשר בתחילה היינו חוגגי ניצחון, נאלצנו לבסוף לסבול את הגיהנום של הכישלון? מה קרה בבורמה? כאשר אנו מגיעים למסקנות, אל לנו לשכוח את לוטננט גנרל אורד וינגייט. הוא הציב עצמו במרכז הבימה, וניהל את כל החזיתות עם שרביט המנצחים שלו אשר נקרא בשם צ'ינדיטים. הוא הפחית את יכולת היפנים לאסור מלחמה בארבע החזיתות של בורמה, והשפיע בצורה מכרעת על המאזן. על ידי ביצוע תפקיד זה כשלעצמו, הוכיח עצמו כגנרל גדול.

שמור בימינו במוזיאון ההגנה הלאומי בטוקיו

הופעת הצ'ינדיטים, חוללה זעזוע בקרב הפיקוד היפני הבכיר בבורמה. לוטננט גנרל רנייה מוטגוצ'י, מפקד הדיוויזיה ה-18, שמונה ב-18 במרץ 1943 למפקד הארמייה ה-15, ערך תחקיר על נסיבות השמדת גדוד יפני שלם מהדיוויזיה ה-33 (שהייתה חלק מהארמייה שלו[ח]) בידי הצ'ינדיטים (במהלך מבצע בד ארוך). תוצאות התחקיר הדהימו אותו. ממקורות בורמזיים ומתחקור שבויים הוא הבין, שלא מדובר בסתם כוח סיור/פשיטה בריטי, אלא בטקטיקת לוחמה בריטית חדשה. תוצאות התחקיר גם סתרו את הערכתו של מוטגוצ'י, כי ההרים שבין בורמה להודו הם בלתי עבירים לכוח גדול, וגרמו בעקיפין לכך, שהוא הציע למפקדת קבוצת ארמיות המשלוח הדרומית לפלוש להודו דרכם. מפקדי הדיוויזיות שתחת פיקודו של מוטגוצ'י התנגדו לתוכניתו, אולם היא התקבלה בהתלהבות במפקדת קבוצת הארמיות בסינגפור, ואף קיבלה אישור מהמפקדה הקיסרית הכללית בטוקיו.[ט] המתקפה נקבעה למרץ 1944.

ככל שהתקדמה המערכה בבורמה, החלו היפנים לחשוש יותר ויותר מהצ'ינדיטים. מזיכרונותיו של מוטגוצ'י עולה, כי היפנים חשבו שווינגייט מחזיק בדרגת גנרל (דרגה שהייתה גבוהה בשתי דרגות מדרגתו האמיתית – מייג'ור גנרל), ושהשם "הדיוויזיה ההודית השלישית" הוא שם מטעה, וכי למעשה מדובר בכוח בסדר כוחות של קורפוס שלם. החשש של היפנים מפעילות הכוח הבריטי החדש שהופיע בזירה היה כה גדול, עד שהם הקדישו כוחות ניכרים לטיפול באיום שיצרו כוחותיו של וינגייט על עורפם, על חשבון החלשת הכוחות שנועדו להשתתף בפלישה המתוכננת להודו. מוטגוצ'י גם מספר ביומנו, כי לאחר ששמע ברדיו על מותו של וינגייט "הבינותי כמה גדולה האבדה לצבא הבריטי – ואמרתי תפילה לנשמתו של אדם זה אשר ראיתי בו מי שישווה לי".[46]

מבצע יום חמישי

עריכה
  ערך מורחב – מבצע יום חמישי
 
צ'ינדיטים ניגרים מהבריגדה ה-3, עולים על מטוס C-47 דקוטה, בדרך ליעד בבורמה
 
מטוסי תובלה אמריקניים מובילים צ'ינדיטים לתוככי בורמה
 
וינגייט (במרכז) עם קאלוורט (שלישי משמאל) ב"ברודוויי"
 
צ'ינדיטים במהלך הקרב על מוגאונג

המעוזים

עריכה

המתקפה הגדולה של בעלות הברית החלה כבר באוקטובר 1943 כאשר הכוחות הסיניים-אמריקניים של סטילוול מתקדמים בצורה אטית אגב קרבות קשים כנגד הדיוויזיה ה-18 היפנית.[י] הצ'ינדיטים נועדו להשתתף במתקפה רק במרץ 1944. המטרות העיקריות שניצבו בפניהם היו: לסייע להתקדמותו של סטילוול, להסיט חלק מהכוחות הלוחמים נגדו ולהטיל בהם אנדרלמוסיה, ולמנוע את תגבורה של הדיוויזיה ה-18.[48] וינגייט החליט לשדרג את שיטת החדירה לטווח ארוך שלו; במקום תנועה מתמדת כפי שנעשה במבצע בד ארוך, הוא החליט להקים מעוזים בתוככי שטח האויב, ומהם לצאת לפעולות שישבשו את תוכניות היפנים. נבחרו שלושה יעדים כאלו שקיבלו את שמות הקוד "פיקדילי",[י"א] "ברודוויי"[י"ב] ו"צ'ורינגהי"[י"ג].

הצ'ינדיטים היו אמורים להגיע ליעדים כשהם נוחתים באמצעות דאונים הנגררים בידי מטוסים. ב-5 במרץ התרכזו הבריגדות ה-77 (קאלוורט) וה-111 (לנטיין) בללגהאט שבהודו משם היו אמורים להוביל אותם ליעדים. ברגע האחרון הוצא אזור "פיקדילי" משימוש בגלל גזעי עצים כרותים שהפכו את הנחיתה בו לבלתי אפשרית, כך שהבריגדה ה-77 הונחתה ב"ברודוויי" והבריגדה ה-111 ב"צ'ורינגהי"[י"ד] בתוך חמישה לילות, כמעט 12,000 חיילים, 3,000 פרדות, עשרות טונות של ציוד, תותחי נ"מ וארטילריה וכמויות גדולות של מזון הוצנחו או הונחתו בשני המעוזים.[49] בהמשך הוחלט לפנות את "צ'ורינגהי" והחיילים שם הצטרפו אל הכוחות ב"ברודוויי". בו זמנית עשתה את דרכה רגלית הבריגדה ה-16 של פרגוסון במטרה לתגבר את כוחו של סטילוול.

באמצע מרץ החלו הצ'ינדיטים לצאת לפעולות. קאלוורט כבש גבעה בעלת חשיבות אסטרטגית ניכרת מדרום-מזרח ל"ברודוויי", והקים עליה מעוז נוסף שקיבל את הכינוי "העיר הלבנה".[ט"ו] הפיקוד היפני באזור היה של מוטגוצ'י, והופעת הצ'ינדיטים שיבשה כליל את הכנותיו של זה לקראת הפלישה להודו. אנשי מטהו יעצו לו להתעלם מהצ'ינדיטים ולהתמקד בהודו, אולם מפקדו מסקאזו קוואבה[ט"ז] הורה לו לא להמשיך בהכנות לפלישה לפני שיושמדו הצ'ינדיטים. לאחר שהוקמה "העיר הלבנה", ומיקומה זוהה בידי היפנים, הם החלו להזרים כוחות במטרה להשמידה, ווינגייט נאלץ להורות לבריגדות של לנטיין ופרגוסון לחסום את הדרכים המובילות ל"עיר הלבנה". פרגוסון הקים מעוז נוסף בשם "אברדין", והחל בהכנות לתקיפה על אינדאו. אל "אברדין" הועברה ב-21 במרץ גם הבריגדה ה-14, אשר קיבלה פקודה למנוע תנועה של האויב באזור פינלבו, ואז לכבוש את פיינגיינג.[50]

מותו של וינגייט

עריכה

ב-24 במרץ ביקר וינגייט ב"ברודוויי", ולאחר מכן ב"עיר הלבנה" וב"אברדין". המטוס שבו טס חזרה להודו (B-25 מיטשל של חיל האוויר האמריקני) התרסק באזור מניפור, ועשרת נוסעיו נהרגו. הייתה זו מכה קשה עבור הצ'ינדיטים, שאיבדו בהפתעה את מנהיגם המיתולוגי. קאלוורט כותב בזכרונותיו:

עכשיו הוא הסתלק מאתנו. היינו עדיין המומים מעוצמת ההלם. עדיין לא יכולנו להבין או להעריך את השלכות מותו. הרגשנו כאילו היינו בטיסה רגועה, כשלפתע מגיח הנווט ואומר, 'הטייס מת מהתקף לב. אין טייס משנה, ואיש מאיתנו אינו יודע מה לעשות'.

— מייקל קאלברט, אסירי תקוה: בעקבות וינגייט במסע בורמה, הוצאת מערכות, 1955. עמוד 62 וגו'.

כדי להמשיך את ניהולו התקין של מבצע יום חמישי, היה הכרח שמחליפו של וינגייט יהיה אדם אשר מכיר את שיטותיו של וינגייט, מזדהה עמן, ויהיה מוכן להגן על הצ'ינדיטי מפני ביקורות שעלולות להימתח עליהם בדרגים הגבוהים. היו שני מועמדים פופולריים: ג'ורג' סימס, אשר פיקד על הדיוויזיה ה-70 בצפון אפריקה, היה ותיק מאוד ובעל ניסיון, ושמש כסגנו של וינגייט. מועמד נוסף היה קאלוורט, אשר הוכיח את עצמו כטקטיקן מוכשר, והיה כאמור יד ימינו של וינגייט. עם זאת, סלים דילג במפתיע על שניהם, ובחר במועמד הכי פחות צפוי, ולטר לנטיין, מפקד הבריגדה ה-111. רוב ההיסטוריונים מסכימים שמדובר במינוי גרוע. סביר להניח שקאלוורט נפסל בשל היותו תוקפני מדי,[51] וסימס נפגע עמוקות מכך שלא נבחר עד שהתפטר מתפקידו מיד עם כניסתו של לנטיין לתפקיד מפקד הדיוויזיה.[52] יש הסבורים שסלים בחר דווקא בלנטיין, מכיוון ששניהם היו קציני גורקה, והיו בעלי השקפה דומה.[52] סלים לא הביא בחשבון את העובדה שחלק גדול ממפקדי הצ'ינדיטים היו נאמנים לווינגייט בלבד, ועשו מאמצים נואשים להצדיק כל צעד שלו. לנטיין לא זכה להפגנת נאמנות זו, וחלק מהקצינים הרבו לתקוף אותו בכל הזדמנות.

הפעולות האחרונות

עריכה

ב-26 במרץ החל פרגוסון בהכנות לכבוש את שני הכפרים אינדאו ותטקגיין, שהיו בעלי חשיבות אסטרטגית רבה. פרגוסון הצליח להשמיד באזור שיירה בת 600 חיילים יפנים מבלי שיאבד ולו איש אחד, אך נחל כישלון צורב בכיבוש הכפרים.[53][34] במקביל, שיגרו היפנים את הבריגדה המעורבת העצמאית ה-24 וחלק מהדיוויזיה ה-3, ופתחו בהתקפה על "העיר הלבנה" בין 25–26 במרץ. ההתקפה נחלה כישלון חרוץ, ובלית ברירה שיגר מוטגוצ'י לאזור את הרזרבה האחרונה שלו, הדיוויזיה ה-53. הלחץ היפני גבר מיום ליום, ובאפריל הורה הפיקוד הבריטי בהודו לפנות את "העיר הלבנה". ב-8 במאי הצ'ינדיטים הקימו מעוז חדש בשם "בלקפול", אולם באזור זה כבר היו כוחות יפניים מוכנים, וזמן קצר לאחר ההקמה כבר הרעישו היפנים את האזור. הם הרעישו את האזור על בסיס יומיומי, אולם התקפתם החזיתית הראשונה ב-17 במאי נהדפה. ב-24 במאי הם פתחו בהתקפה מחודשת, והפעם הצליחו לפרוץ את ביצורי "בלקפול" ולכבוש חלק ממנו. ב-25 במאי הגיעה הוראה לפנות גם את "בלקפול".[54]

ב-17 במאי העביר סלים לסטילוול את הפיקוד העליון על הצ'ינדיטים, פרט לרוב הסיוע האווירי והבריגדה ה-23 שהוחזרו להודו כדי לסייע בבלימת המתקפה היפנית. בריגדות הצ'ינדיטים שפינו את "בלקפול" החלו לנוע צפונה בתוככי הג'ונגלים, ואנשיהן נאלצו לגרור עמם המוני פצועים שמספרם הלך והתרבה מיום ליום, מתוך תקווה לחבור אל הכוח של סטילוול. הם הקימו מחנות מאולתרים סביב אגם אינדוואגי שאורכו 30 ק"מ. לאחר שהצ'ינדיטים השתלטו על כל אזור האגם, החלו מטוסים ימיים לנחות בו ולפנות פצועים וחולים בקצב של כמה מאות ליום.[55] באזור יוני החליט סטילוול להשתמש בצ'ינדיטים כדי לכבוש את העיירה האסטרטגית מוגאונג. הכוח היחיד של הצ'ינדיטים שעדיין היה בכושר מלא, היה יחידה קטנה שנקראה "כוח מוריס" שכללה 1,300 איש וחנתה באזור הנהר איראוואדי. סטילוול הורה לכוח מוריס לנוע צפונה לאורך הנהר, ולקאלוורט הורה לעזוב את אגם אינדוואגי עם הבריגדה ה-77 שלו, ולנוע 25 ק"מ אל מוגאונג. הבריגדה של קאלוורט הייתה במצב קשה, מתוך 1,200 איש שכללה במקור, היו לה כעת רק 800, ולפיכך נאלץ קאלוורט להזעיק חיילים נוספים מיחידות אחרות שחנו על האגם.

במשך שלושה ימים ניהלו הצ'ינדיטים קרב על הכפר פינהמי שהיה חיוני לכיבוש מוגאונג, ועם כיבושו התאבדו מרבית החיילים היפנים שנותרו בו.[56] בין 8 ל-10 ביוני ניהל קאלוורט קרב עיקש עם חיילים יפנים בודדים שהגנו באומץ על ראש גשר המוביל למוגאונג. שני ימים אלו הספיקו ליפנים כדי להבין היטב את כוונתו הצ'ינדיטים, והם מיהרו לתגבר את הכוח היפני במוגאונג וסביבה. הצ'ינדיטים היו בנחיתות מספרית, וב-13 ביוני עוד היו רחוקים ממוגאנג בין 400 ל-600 מטרים, ונותרו רק עוד 550 צ'ינדיטים בבריגדה של קאלוורט, כאשר גם הם היו חולים ברובם במלריה ומחלות אחרות. בלית ברירה שלח קאלוורט אחד מאנשיו אל סטילוול, ונתן לו הוראות ברורות לא לחזור בלי גדוד סיני אחד לפחות. ב-18 ביוני הגיע הגדוד ה-1 של הבריגדה הסינית ה-114 אשר כלל 1,200 איש, ממערב למוגאנג. סטילוול רצה לוודאות שהבריטים אכן עושים ככל יכולתם, ושלח קולונל אמריקני לשמש כ"יועץ" לקאלוורט.[57] ב-23 ביוני הופצצה העיירה מהאוויר ומהיבשה, ואז פתחו הצ'ינדיטים והסינים בהסתערות. ב-25 ביוני הורו היפנים על נסיגה.

פינוי ופירוק

עריכה
 
הגנרל האמריקני ג'וזף סטילוול

סטילוול התלהב מהניצחון במוגאונג, והורה לקאלוורט לכבוש את כפר מסילת הברזל הופין, מדרום-מערב למוגאונג. משם, קיווה סטילוול, יוכלו הצ'ינדיטים לחדור אל עורף הדיוויזיה ה-18 ולפרק אותה. אולם, בקרב על מוגאונג ספגה הבריגדה של קאלוורט 255 הרוגים ו-52 פצועים, וגם אלו שרשמית היו כשירים לקרב, התמודדו כנגד פצעים קלים ומחלות. קאלוורט החליט שהגיע הזמן לחזור לתקופת התרעננות בהודו, והתעמת עם סטילוול באלחוט. סטילוול, כעונש על מרדנותו של קאלוורט, שינה את פקודותיו, והורה לצ'ינדיטים להצטרף למרחץ הדמים שנערך באזור מיצ'צ'ינה. קאלוורט הודה בגלוי שהוא מפחד לעשות זאת, ולפיכך הורה לאנשיו לכבות את מכשירי האלחוט ולנוע לכיוון צפון-מערב במטרה לחבור אל הכוח הסיני-אמריקאי של סטילוול.[58] המסע נמשך שבוע ימים, וכשהגיעו הצ'ינדיט והסינים המושאלים אל קמאינג, שם שכן חלק מהכוח, הורה סטילוול לקאלוורט לסור למפקדתו במיידי. קאלוורט נפגש עם סטילוול שתכנן לערוך לו משפט שדה. אולם כאשר הסביר קאלוורט לסטילוול את המצב שבו עמדו אנשיו, שינה סטילוול את טעמו והורה על פינוי של הצ'ינדיטים לתקופת התרעננות בהודו.[59]

בעוד מתחיל הפינוי של הבריגדה ה-77, הבריגדה ה-111 של מאסטרס קיבלה משימה לכבוש גבעה שקיבלה את שם הקוד "פוינט 2171". היא אכן הצליחה במשימה, אולם כעת הייתה מותשת כולה, ומרבית חייליה היו נגועים במלריה דיזנטריה ותת-תזונה. בתחילת יולי, התעקש מאונטבטן שחיילי הבריגדה יבדקו בידי רופאים. התוצאות היו קשות, מתוך 2,200 אנשי הבריגדה, רק 119 נמצאו כשירים להמשיך ולהילחם. הבריגדה החלה להתפנות גם כן, אף על פי שמאסטרס התעקש לשמור אי אלו מחייליו בשטח עד ל-1 באוגוסט. במקביל, "כוח מוריס" ניסה לסייע לסטילוול, בכיתור מיצ'צ'ינה, על ידי כיבוש הדרך המובילה ממיצ'צ'ינה לבאהמו. הם נחלו במשימה זו כישלון חרוץ, עד שסלים נאלץ להזכיר לסטילוול שגם הכוחות האמריקאים-סינים שלו נכשלו בה בזמנו, אף על פי שכללו אז הרבה יותר אנשים ממה שכלל "כוח מוריס". ב-21 ביולי כבר כלל "כוח מוריס" רק 25 אנשים הכשירים לקרב, וסטילוול נאלץ לפנות גם אותו להודו.

הבריגדה ה-23 נשארה כאמור בהודו כדי להדוף את הפלישה היפנית שהחלה במרץ. בין אפריל ליוני היא השתתפה בקרב קוהימה, במסגרתו ניסו בעלות הברית להדוף את המצור היפני על העיר קוהימה הסמוכה לאימפהל, שהייתה היעד העיקרי של המתקפה היפנית. על פי מיטב המסורת הצ'ינדיטית, חדרה הבריגדה אל מאחורי קווי היפנים וביצעה פשיטות הטרדה ואיסוף מידע. היא איבדה 158 איש במהלך הקרב. הבריגדות ה-14 וה-3 שנותרו על יד אגם אינדוואגי, הועברו לאזור מוגאונג והמשיכו להטריד את הפנים, כשהן נהנות מתמיכה של הדיוויזיה הבריטית ה-36 שהועברה ברכבת אל מוגאונג. הבריגדה ה-16 של פרגוסון הייתה במצב טוב בהרבה מזו של חברותיה, כיוון שלחמה יותר קרוב אל היחידות של סטילוול. עם זאת, בתחילת אוגוסט הוחלט שכל הצ'ינדיטים יפונו מבורמה. אחרון הצ'ינדיטים עזב את בורמה ב-27 באוגוסט 1944.

סך כל אבדות הצ'ינדיטים במבצע יום חמישי היו 1,396 הרוגים ו-2,434 פצועים. מרבית הפצועים אושפזו לתקופה ארוכה בבתי חולים כשהם סובלים ממחלות קשות ותת תזונה. הבריאים שבהם נשלחו למחנות אימונים כהכנה לקראת הפעילות הבאה. עם זאת, כאשר הפיקוד הבריטי בחן את כמות האנשים והציוד שיהיה עליו להשקיע כדי להחזיר את הדיוויזיה לכושר מלא, הוחלט שעדיף לפרק את הדיוויזיה ולפזר את הצ'ינדיטים בין יחידות רגילות. בנוסף על כך, כשתתחיל שנת 1945, יאלצו להחזיר לבריטניה את כל החיילים הבריטים, בשל החוק שקובע כי חייל שמשרת בחוץ לארץ ארבע שנים זכאי לחופשה. בתחילת 1945 פורקה הדיוויזיה ההודית השלישית, ולנטיין הועבר לפקד על הדיוויזיה ההודית ה-39. מרבית הבריגדות שולבו בתוך הדיוויזיה ההודית המוטסת ה-44, בעוד המטות שלהן היוו את הגרעין הראשוני ליצירת הקורפוס ה-34. בפברואר 1945, כבר חדלו הצ'ינדיטים מלהתקיים.[60]

אנדרטאות ועיטורים

עריכה
 
אנדרטת הצ'ינדטים בלונדון

ב-16 באוקטובר 1990 הוקמה בלונדון אנדרטה לזכר הצ'ינדיטים. הלוט מעל האנדרטה נחשף בידי פיליפ, דוכס אדינבורו. האנדרטה ממוקמת בצד הצפוני של רציף ויקטוריה בסמוך למטה משרד ההגנה הבריטי. חזית האנדרטה מוקדשת לצ'ינדיטים, ומובאת בה בית היתר הסיסמה: ”האמצעים הנועזים ביותר הם הבטוחים ביותר”. מפורטות בה היחידות שלחמו תחת פיקודו של וינגייט, ללא הפרדה בין היחידות שהשתתפו במבצע בד ארוך ב-1943 לבין היחידות שהשתתפו במבצע יום חמישי ב-1944. נזכרים גם ארבעת הצ'ינדיטים שעוטרו בצלב ויקטוריה (ראו בהמשך). הצד המערבי של האנדרטה הפונה על מטה משרד ההגנה, מוקדש כולו לווינגייט, ובו חצוב באבן פסל ראש שלו חובש את קסדת השעם המפורסמת שלו. נזכר גם שווינגייט היה בעל ”השפעה חשובה ביצירת צבא הגנה לישראל וייסודה של מדינת ישראל”.[61][62]

אנדרטה נוספת לצ'ינדיטים הוצבה במשתלת הזיכרון הלאומית בסטפורדשייר.

בשנת 2015 הקימה בריטניה את "הבריגדה ה-77", אשר בשל מספורה נחשבת ליורשת ההיסטורית של הצ'ינדיטים. סמל הבריגדה הוא ראש של צ'ינתה – המפלצת המיתולוגית שעל שמה נקראו הצ'ינדיטים.

עיטורים שזכו בהם לוחמים צ'ינדיטים:

ראו גם

עריכה

לקריאה נוספת

עריכה
  • Bidwell, Shelford, The Chindit war: the campaigns in Burma, 1944, London: Hodder & Stoughton, 1979.
  • Allen, Louis, Burma: The Longest War, 1941-1945, Phoenix, 2001. ISBN 9781842122600
  • Bayly, Chrisopher A. and Timothy N. Harper, Forgotten armies: The Fall of British Asia, 1941-1945, Harvard University Press, 2005. ISBN 9780674017481
  • Dear, Ian and Michael R. D. Foot, The Oxford companion to World War II, Oxford University Press, 2001. ISBN 9780198604464.
  • Slim, William, Defeeat into Victory, Cooper Square Press, 2000. ISBN 0815410220

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא צ'ינדיטים בוויקישיתוף

ביאורים

עריכה
  1. ^ אשר גויסו מאזור נפאל
  2. ^ סכין מעוקלת שהייתה נפוצה בקרב חיילי הגורקה
  3. ^ אשר השתייכו ל"רגימנט ליברפול של המלך", גויסו מהערים גלאזגו, ליברפול ומנצ'סטר והיו ברובם מבוגרים יחסית
  4. ^ הבריגדה חולקה ל-7 שדרות, אולם לא הייתה קיימת שדרה בשם "שדרה 6". הקבוצה הדרומית כללה את שדרות 1 ו-2, והקבוצה הצפונית את כל השאר
  5. ^ רוחבו של האיראוואדי מגיע לשני קילומטרים[18]
  6. ^ למטוסי התובלה של חיל האוויר המלכותי היה טווח מספיק לשם כך, אולם לא כן למטוסי הקרב שהיו אמורים ללוות אותם
  7. ^ בפועל לא השתתפה במבצעי הדיוויזיה, ושימשה כיחידה למילואים או ניצול הצלחה
  8. ^ המונח היפני ל"ארמייה", מקביל בערך לקורפוס מערבי. הארמייה ה-15 כללה 3 דיוויזיות
  9. ^ התוכנית הוצעה במפקדת קבוצת הארמיות כבר ב-1942, אולם נתקלה בהתנגדות, בין היתר מצד מוטגוצ'י, שהאמין כאמור שההרים בין בורמה להודו אינם עבירים
  10. ^ דיוויזיית עלית ותיקה ומנוסה מאוד, שנחשבה לבלתי מנוצחת[47]
  11. ^ על שם רחוב פיקדילי בלונדון
  12. ^ על שם תיאטראות ברודוויי
  13. ^ על שם הרחוב הראשי בכלכותה
  14. ^ במקור הבריגדה ה-77 הייתה אמורה להתפצל בין ברודוויי לפיקדילי
  15. ^ הוא כונה כך בגלל חופות המצנחים שעד מהרה כיסו את העצים באזור, כאשר החלו להצניח באזור ציוד ומזון.
  16. ^ קוואבה היה מפקד הארמייה האזורית בורמה, אשר הארמייה ה-15 הייתה כפופה לה. הארמייה האזורית בורמה הייתה כפופה לקבוצת ארמיות המשלוח הדרומית

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ 1 2 רוברטס, עמ' 258
  2. ^ 1 2 עקביה, עמ' 228–229
  3. ^ 1 2 מקס הייסטינגס, נפתחו שערי הגיהנום, הוצאת מודן, 2015. עמ' 475–476
  4. ^ תמונה של הסמל נמצאת בתוך: עקביה, עמ' 227.
  5. ^ 1 2 עקביה, עמ' 208
  6. ^ ובסטר, עמ' 76
  7. ^ ובסטר, עמ' 76–77
  8. ^ עקביה, עמ' 209
  9. ^ Brayley, p. 18.
  10. ^ עקביה, 209–210
  11. ^ ובסטר, עמ' 77
  12. ^ על ביטול התוכנית ראו: ובסטר, עמ' 65–67.
  13. ^ ובסטר, עמ' 78
  14. ^ לתיאור מפורט של חציית הצ'ינדווין, ראו: עקביה, עמ' 214–215.
  15. ^ ובסטר, עמ' 79–80. עקביה, עמ' 216.
  16. ^ 1 2 ובסטר, עמ' 80
  17. ^ ובסטר, עמ' 82
  18. ^ 1 2 עקביה, עמ' 219
  19. ^ ביוור, עמ' 499. רוברטס (עמ' 258) טוען שיחידות משלוש דיוויזיות יפניות השתתפו במצוד
  20. ^ 1 2 ובסטר, עמ' 85
  21. ^ ספר תהלים, פרק כ"ב, פסוק י"ח
  22. ^ לתיאור מאורעות הימים שבין 10 ל-29 באפריל ראו: עקביה, עמ' 220–227. עקביה מצטט מתוך ספרו של כריסטופר סייקס.
  23. ^ 1 2 רוברטס, עמ' 259
  24. ^ אם כי עקביה (עמ' 220) נוקב במספר גבוה יותר 2,200
  25. ^ עקביה, עמ' 220
  26. ^ 1 2 ביוור, עמ' 500
  27. ^ Brayley, p. 19.
  28. ^ משה יגר, אורד וינגייט, קורותיו והציונות, הוצאת מוסד ביאליק, 2013. עמ' 169. עקביה, עמ' 228.
  29. ^ סלים, עמ' 196–197
  30. ^ סלים, עמ' 116
  31. ^ עקביה, עמ' 228
  32. ^ ובסטר, עמ' 135–136
  33. ^ ובסטר, עמ' 89. עקביה, עמ' 231.
  34. ^ 1 2 רוברטס, עמ' 260
  35. ^ ובסטר, שם, עמ' 89
  36. ^ 1 2 עקביה, עמ' 234
  37. ^ 111 Indian Infantry Brigade
  38. ^ Jackson, Ashley (2006). The British Empire and the Second World War (1st ed.). London: Bloomsbury Academic. p. 376
  39. ^ סלים, עמ' 216–217
  40. ^ Woodburn Kirby, Major-General S. (2004b) [1961]. Butler, Sir James, ed. The War Against Japan: The Decisive Battles. History of the Second World War, United Kingdom Military Series. III (reprint ed.). Uckfield: Imperial War Museum and Naval & Military Press. p. 442-445
  41. ^ עקביה, עמ' 236
  42. ^ עקביה עמ' 237
  43. ^ פירוט המערך על פי: עקביה, עמ' 236.
  44. ^ Order of Battle of the Chindits
  45. ^ 95-year-old Air Commando legend shares history with today's special operators
  46. ^ מצוטט בתוך: עקביה, עמ' 266.
  47. ^ ובסטר, עמ' 126
  48. ^ עקביה, עמ' 248
  49. ^ ובסטר, עמ' 154
  50. ^ עקביה, עמ' 255
  51. ^ ובסטר, עמ' 169
  52. ^ 1 2 עקביה, עמ' 265
  53. ^ ביוור, עמ' 592–593
  54. ^ ובסטר, עמ' 171
  55. ^ ובסטר, עמ' 182
  56. ^ ובסטר, עמ' 183
  57. ^ ובסטר, עמ' 185
  58. ^ ובסטר, עמ' 188
  59. ^ לתיאור המפגש ראו: ובסטר, עמ' 189.
  60. ^ רוברטס, עמ' 262
  61. ^ עקביה, עמ' 271–272
  62. ^ Chindit Memorial, London
  63. ^ תיאור המעשה שבגינו הוענק לבלקר צלב ויקטוריה, מופיע אצל: רוברטס, עמ' 261–262.


אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=צ%27ינדיטים&oldid=39643896"